מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

ד"ר דוד קורן

ד"ר דוד קורן

יועץ לראש עיריית ירושלים לענייני ערבים ומזרח ירושלים.

ד"ר דוד קורן, יועץ ראש העיר ירושלים לענייני מזרח העיר וחבר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים, מדבר רגע לפני פרישתו על המאבק בין ישראליזציה לאסלאמיזציה. הוא חושף פרטים על תוכנית הרשות הפלשתינית לשתי עיריות בירושלים. ותומך בהענקת אזרחות ליותר ערבים.

במזרח ירושלים מתרחשת דרמה גדולה", אומר ד"ר דוד קורן, יועצו של ניר ברקת לענייניי מזרח ירושלים, רגע לפני שהוא מסיים את אחד התפקידים הפחות שגרתיים בשירות הציבורי ופורש מתפקידו. דווקא עכשיו, על פי קורן, מגיעה העלילה הסבוכה בסיפור של 400 אלף ערביי מזרח ירושלים לשיאה: "צומת דרכים היסטורי", מכנה זאת קורן, "הלאומיות שם בנסיגה בולטת. היא מפנה את מקומה לשתי חלופות שייכות מרכזיות וסותרות, שמתחזקות ברחוב המזרח־ירושלמי ומתחרות זו בזו: ישראליזציה מצד אחד ואסלאמיזציה מצד שני. אצל ערביי העיר", הוא מזהה, "מתחדדת עתה ההכרעה בבחירה בין שתי חלופות השייכות הללו".

קורן (41), לשעבר ראש ענף מזרח תיכון במל"ל, מבסס את הבחנותיו על אלפי שעות שיחה עם התושבים והנהגותיהם – ועדי הורים, אנשי חינוך ועדים מקומיים, ועל קילומטרז' של שמונה שנים בתפקיד לצידו של ניר ברקת.

הוא היועץ הראשון בתפקיד שממליץ פומבית למדינת ישראל – במסגרת ראיון זה – לעבור שלב: להיעתר לדרישה ההולכת וגוברת בציבור המזרח־ירושלמי להפוך מתושבים לאזרחים. "זה הגון יותר", הוא אומר, אבל גם מעריך שזה "יעודד לפחות חלק מהם לרדת מהגדר, ולבחור בחלופת השייכות הנכונה" לדעתו: ישראליזציה.

כיצד נראית הישראליזציה בשטח?

קורן: "רדו לשער שכם, ראו שם את ים השלטים שמזמינים את הציבור הערבי ללמוד עברית. לא שלטים של העירייה, אלא של מכונים פרטיים. זה הכי ישראליזציה שאני יכול לחשוב עליה; ראו מה קורה במערכת החינוך: לפני שנים ספורות בלבד רק מאות שם למדו לבגרות ישראלית והיום – 7,000. מתוך 110 אלף תלמידים זה אמנם מעט, אבל קצב הגידול השנתי – עצום, ומשלש עצמו מדי שנה. הורים חושבים על עתיד ילדיהם, והעתיד הזה מורכב מידיעת השפה ומהשכלה, שהן המפתח להצלחה בחיים. לצד אלה אנו עדים גם לאלפי בקשות של תושבים שמבקשים להפוך לאזרחים ישראלים".

מה המניע לכך? הם בוודאי לא הפכו לציונים.

"ודאי שלא. זה הממד הפרקטי. הרצון להשתלב בחברה הישראלית גובר על איומי הרשות הפלשתינית. הנרטיב הלאומי שעד ראשית שנות האלפיים עיצב את הרחוב הפלשתיני נסוג, ואל הוואקום נשאבות שתי החלופות האחרות שהרחוב מספק".

אין יותר מרכיב לאומי במזרח ירושלים?

"יש, אבל הוא חלש בהרבה בהשוואה לעבר. יש למשל המון איומים והפחדות מצד הרשות, חמאס והחזית הדמוקרטית על הורים שרושמים את ילדיהם לתוכנית הלימודים הישראלית. יש פסק הלכה חריף של המופתי בעניין, אבל בהכללה – השיח בכפרים הוא: אני מוכן להכיל את האיומים הללו, ובלבד שהבן שלי ייצא משכיל ומצליח יותר ויתקדם בחיים".

מה יש בתוכנית הלימודים הישראלית שאין בזו הפלשתינית?

"הכל. עיסוק בתנועה הציונית, תגבור משמעותי של לימודי העברית, לימודי אזרחות לפי המודל הישראלי, היסטוריה של מדינת ישראל, שמתוכנית הלימודים של הרשות הפלשתינית היא נעדרת לחלוטין – גם המדינה, וגם ההיסטוריה שלה. ברשות לא מכירים בנו. לנער פלשתיני ממזרח ירושלים שגדל עם הנרטיב הלאומי הפלשתיני זה שינוי סדרי בראשית, ולכן המאבק של הרשות בעניין הזה כה נואש וחריף. הורים שבוחרים במסלול החינוך הישראלי – מוקעים, מאוימים, נרדפים".

יש לכם שיח עם האסלאמיסטים שמתחרים בישראליזציה?

"כן. דווקא איתם קל יותר להידבר. הם חושבים לטווחים ארוכים, ולא מוטרדים כל היום כמו פת"ח ודומיו מעצם העובדה שהם מנהלים שיח עם עיריית ירושלים. הגורמים הלאומיים, שאף פעם לא ניהלו מולנו שיח, גם לא הביאו מעולם שום דבר חיובי לשכונות ולכפרים. לעומת זאת, הגורמים האסלאמיסטיים – גם אם אינם אומרים את הדברים במפורש, אומרים לעצמם ובאופן לא רשמי גם לנו – יש כאן כרגע שלטון ישראלי. בתפיסה שלנו הוא יסתיים יום אחד. עד שזה יקרה, אנחנו מנהלים מולו שיח של מיצוי זכויות".

השיח הזה לא מעצים את האסלאמיסטים?

"אסטרטגית – התחזקות התנועות האסלאמיות אינה טובה לישראל, כי בקצה המעגל שלהן יש חיבור לטרור, אבל בשטח אני חייב לדבר עם כולם, הם נוכחים שם. לא אתעלם מהם. את ההתקשרות הפורמלית שלנו כעירייה אקפיד תמיד לקיים מול הגורמים הפרו־ישראליים שעובדים מולנו.

"את ההישגים שאנחנו כעירייה מביאים לשכונות – עוד גן, עוד טיפת חלב, מבנה לבית ספר, סלילת כביש, תמיד אדאג לייחס ולנכס לגורמים הפרו־ישראליים, בין שמדובר במנהל קהילתי, ובין שמדובר בוועד. אבל בסוף, בתוך הכפר יודעים שגם האסלאמיסטים מעורבים".

יש משילות וריבונות ישראלית במזרח ירושלים?

"יש צמצום משמעותי בפערים האדירים בתשתיות ובשירותים שנוצרו לאורך השנים. הממשלה החליטה לאחרונה להקצות תקציב של 2.1 מיליארד שקלים לערביי מזרח ירושלים. עדיין לא היה דבר כזה. לא הכל פשוט. קח לדוגמה את הסיפור של המינהל הקהילתי בצור באהר בראשות רמדאן דבש, שגם רץ לבחירות. הקמנו בניין עבור המינהל והאוכלוסייה שם ב־11 מיליון שקלים, ורגע אחרי שחנכנו אותו הוא הוצת על ידי גורמים לאומניים ואסלאמיים. נאלצנו לשפץ אותו מחדש.

"אני אובססיבי בעניין של לסלול עוד כביש, להקים עוד בית ספר. בסוף – גרים שם תושבים, ואנחנו צריכים להיות איתם הכי הגונים ומקצועיים בעולם. מעבר לזה – גם ברמה הטקטית: המאבק על הריבונות בירושלים עבר מירושלים של מעלה, מהפסגות המדיניות של ימי אוסלו ואנאפוליס, לירושלים של מטה, לחיי היומיום בעיר. גבול השליטה והריבונות לא נקבע בשיחות חשאיות, אלא בתיחום גזרת הפעילות של פועל הניקיון העירוני, מדריך הנוער במתנ"ס, פקח הבנייה, סולל הכבישים, השוטר והעובד הסוציאלי שמעניקים שירות לתושב.

"כשתקציב הרווחה למזרח העיר גדל מ־46 מיליון שקלים ב־2008 ל־125 מיליון ב־2016; כאשר אנו מעניקים בפעם הראשונה שמות ל־2,000 רחובות ויותר מ־160 אלף תושבים מקבלים כתובת מדויקת – זה חלק מהמשילות החדשה. זה גם להיות ריבון וגם להיות בן אדם".

נאמנות מול זהות

לשאלה האם ערביי מזרח ירושלים קרובים היום יותר לערביי הגדה או לערביי ישראל, עונה קורן: "הם על התפר; עדיין דומים יותר לערבי הפלשתיני מיו"ש, אבל כיוון התנועה הוא לדגם שהרבה יותר קרוב לזה של ערביי הצפון. 15 אלף מערביי הצפון עברו לגור במזרח ירושלים. בפועל הם משמשים 'סוכני שינוי', מצד אחד יש תחרות עזה בינם לבין תושבי מזרח העיר, ומצד שני, הם מהווים מושא לקנאה ולחיקוי. ההצלחה של הצפוניים בתחומים דוחפת את המזרח־ירושלמים לכיוון ההשכלה והבגרות הישראלית וללימוד העברית".

ואחרי שאמרת כל זאת, אנו ממשיכים להקפיא אותם, כבר 51 שנה במעמד התושב, שהוא נחות יותר ממעמד האזרח. סיפחנו אותם, אבל לא סיפחנו אותם. לא רק הם מולנו במצב של "רגל פה רגל שם", גם אנחנו מולם באותו מצב.

"נכון, ולכן יש תנועה שהמגמה שלה לשנות זאת, ראה התקציבים האחרונים שהוקצו להם".

אתה מדבר על כסף, אבל רק לפני רגע הזכרת את "חלופות השייכות"? רבים מהם מבקשים להפוך לאזרחים, ואנחנו מעייפים אותם שנים בביורוקרטיה.

"הכל נגזר משאלת המאקרו – היכן אתה רוצה לראות את ערביי מזרח ירושלים? אם אנו נוקטים את שיטת ניר ברקת, שירושלים היא מאוחדת ובלתי ניתנת לחלוקה, וזו בפירוש גם תפיסתי, צריך להקל משמעותית על מי שרוצה להתאזרח; לאפשר זאת לרבים יותר מאשר היום. אם מדינת ישראל רוצה ללכת עם הסיפור של האחדות עד הסוף, היא חייבת להקל בהרבה על מבקשי האזרחות. מצד אחד – למצוא את הפתרונות הביורוקרטיים לסחבת הנוראה ומצד אחר – לא להתפשר על הקריטריונים של סיווג ביטחוני ונאמנות למדינה".

קורן מבהיר ש"הסיפור הביטחוני חשוב, כי בסוף תושבות ניתן לשלול, ואזרחות לא ניתן לשלול. זה דורש מרכיב של נאמנות. בנאמנות שזורה גם זהות. בשטח אני רואה אנשים כמו דאוד סיאם מסילואן שמבטא קול של הרבה מאוד אנשים במזרח ירושלים שבאים ואומרים: תקשיב – הרש"פ לא כאן. אני חלק מהחברה הישראלית. תנו לי להיות חלק מהפייר־פליי שלכם. בשטח אני רואה גם מספר לא מבוטל של בנות ערביות שעושות שירות אזרחי, אפילו בכפר שמזוהה ככפר עוין, כמו עיסאוויה. בסוף הדברים הללו נוגעים גם בעולמות של זהות".

כביש גישה ובריכה טיפולית

קורן יושב על הכיסא שאותו איישו בעבר דמויות כמירון בנבנישתי, מוריס זילכה, אמיר חשין ושלום גולדשטיין. האינטראקציה שלו עם התושבים הערבים גבוהה; בימים ובלילות של המתח הביטחוני והדקירות הוא בילה שעות ארוכות עם ההנהגות המקומיות, הפורמליות והבלתי פורמליות, בניסיון להרגיע את הרוחות.

הוא זוכר שיחה אחת כנה, נוקבת ועצובה עם משפחת אבו חדייר, שבנה מוחמד נרצח בידי יהודים, לאחר חטיפת ורצח שלושת הנערים מגוש עציון. הוא גם זוכר כיצד היכה בו סבלם של החוסים ב"בכריה אלווין", מוסד לילדים עם צרכים מיוחדים בוואדי ג'וז, שמנהליו התחננו לפניו לכביש גישה ולבריכה טיפולית. "הם איימו להביא את הילדים המסכנים הללו, חלקם עם נכויות קשות, לכיכר ספרא, ואני כאב לחמישה ילדים אמרתי להם: אל תעשו זאת. חתמתי להם ללא סמכות על מכתב התחייבות שאני אדאג למלא את בקשותיהם. אחר כך הבאנו לשם את ראש העיר והפקידות, והיום יש להם כביש גישה ובריכה טיפולית.

"בסוף", אומר קורן, "גם מזרח ירושלים היא סיפור של אנשים, ואתה מכיר רבים שמתגוררים שם, סנטימטר מהאף שלך – שקודם לא ידעת עליהם דבר כבני אדם. לא ככותרת פוליטית".

בבחירות המונציפליות הקרבות, שייערכו בסוף אוקטובר, שאלת השתתפות ערביי מזרח העיר תהיה אקטואלית מתמיד. קורן סבור ש"יותר ערבים ממזרח העיר יצביעו מבעבר, אבל לא רבים". הוא מעריך שיהיו איים של הצבעה, במקומות כוואדי ג'וז, בית צפאפא וצור באהר. "אני לא משוכנע שזה יספיק כדי לעבור את אחוז החסימה".

מה מרתיע אותם?

"הם עדיין מאוימים ומופחדים על ידי טרור ולאומנות. היכולת של הרש"פ להדביק להם תווית של סוכן ומשת"פ ציוני עדיין קיימת. זה מרתיע. יש גם שרידים של תפיסה שהלשכה שלנו, שעובדת עם 'הראיס אל־בלדייה', יכולה לסדר הכל, מה שכמובן אינו מדויק".

קורן מעיד כי "מספר האנשים האמיצים שמשתחררים מהלפיתה של האיום הולך וגדל. אתה גם שומע את האדם הפרטי שבשיחה בחדר סגור יאמר שהוא מעדיף להמשיך לחיות בעיר אחת, תחת ריבונות ישראלית אך בשוויון, מה שלעולם הוא לא יאמר בחוץ. אבל הצבעה היא עוד צעד קדימה, ואני לא יודע אם יש מספיק בשלות לכך בציבור הרחב שם. מה שברור לי שביטחונית – המשטרה ומערכת הביטחון צריכות להעניק להם תחושת ביטחון לצאת ולהצביע, ואני חושב – לאור שיחות שקיימתי עם המשטרה – ששם לגמרי מודעים לכך".

לציבור היהודי יש סיבה לחשוש מייצוג ערבי במועצת העיר?

"מי שרוצה לראות את ירושלים מחולקת עם שתי עיריות שונות – איך לו סיבה לתמוך בכך. מי שבסוף מבין לעומק מה אומרת עיר מאוחדת, צריך לדעת שבמסגרת תהליכי ההתאזרחות שעוברים ערביי מזרח ירושלים – הם יהפכו בעתיד להיות חלק מהמשחק הפוליטי העירוני".

"רואים ברשות גוף כושל"

קורן, חובש כיפה סרוגה, בוגר ישיבת ההסדר "ברכת משה" ודוקטור להיסטוריה של המזרח התיכון מאוניברסיטת בר־אילן, הצטרף לאחרונה למכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים (JISS). המכון הוקם במטרה לקדם שיח ביטחוני־מדיני שמרני, ולתת ביטוי לראייה אסטרטגית ריאליסטית. בנייר עמדה הנושא את הכותרת "קץ עידן הביניים", שקורן מפרסם עתה במסגרת המכון (שבראשו עומדים פרופ' אפרים ענבר ואלוף במיל' יעקב עמידרור), הוא מתעכב גם על מרכיב הארעיות והזמניות בעולמם של ערביי מזרח העיר, ש"נגזר מהאפשרות לחלוקת העיר בעקבות מו"מ מדיני".

בראיון עימו, קורן מעריך את ההיתכנות המדינית למו"מ שיוליד חלוקה, כנמוכה. יתרה מזאת – הוא חושף לראשונה, על בסיס שיחות שקיים במסגרת תפקידו עם הצד הפלשתיני, כי "בניגוד לעבר, גם ברשות הפלשתינית מבינים היום שירושלים אינה 'חליקה', שאין סרט כזה שהעיר תחולק פיזית, שיקומו בה שוב מחסומים וגבולות. במקום זאת", הוא מגלה, "בוחנים שם חלופה אחרת: שתי עיריות נפרדות, יהודית וערבית, עם מועצת גג מתאמת ביניהן, שתי ריבונויות, אבל לא חלוקה.

"זה שיח חדש", הוא אומר, "מצד אחד הוא מלמד שגם שם יודעים להכיר במציאות. זו אגב הסיבה שתוכנית רמון, שהיתה תוכנית חלוקה לכל דבר – נפלה. הרי מי שמכיר את המציאות בירושלים מבין שלא ניתן לחלקה. אחרי 51 שנה כאן, הכל מעורבב ושזור וארוג זה בזה. מצד שני, התוכנית הזאת עלולה לייצר סיכונים ביטחוניים קשים ובעיקר להביא לנהירה של המוני מזרח־ירושלמים אל תוך השכונות היהודיות. זה קרה ב־2004 כשהוקמה גדר הביטחון שהשאירה בחוץ עשרות אלפי תושבים ירושלמים. הם נהרו לשכונות הערביות בצד הישראלי. זה עלול להתרחש שוב, אבל הפעם אל תוך השכונות היהודיות.

"ההתנגדות למתווה הזה", מעריך קורן, "תעלה בראש ובראשונה מתוך התושבים המזרח־ירושלמים עצמם. הם רואים ברשות גוף כושל, מושחת ונטול כל מחויבות לשירות הוגן לתושב. לכן נהירה המונית של ערבים לשכונות יהודיות היא בהחלט תרחיש סביר".

כבר היום גרים ערבים בשכונות יהודיות ויהודים בשכונות ערביות. יש לנו מידע על היקף התופעה?

"כ־3,000 יהודים חיים בשכונות ערביות, בעיקר מסיבות אידיאולוגיות. זה קורה בשכונות כמו הגיא שברובע המוסלמי או סילואן־עיר דוד. יותר מ־10,000 ערבים חיים בשכונות יהודיות כמו הגבעה הצרפתית, או פסגת זאב, בעיקר מסיבות כלכליות, רובם אגב, לא מזרח־ירושלמים, אלא ערבים מהצפון".

וזה עובר בשלום?

"לא תמיד. בדרך כלל כן. לעיתים, אפילו – בסילואן, לצד העימות, יש שיתופי פעולה בין התושבים".

כמה לא ירושלמים, מהגדה, חיים בשכונות הירושלמיות שמעבר לגדר הביטחון?

"40-45 אלף מבין 140-120 אלף התושבים שם".

בשועפט שמעבר לגדר יש בעיה של נשק לא חוקי.

"נכון. כמויות גדולות. אנו פועלים מול המשטרה. אני מאמין שהם מטפלים בזה. תושבים מהמחנה פנו אלינו והתלוננו. זה מפריע להם ומאיים עליהם לא פחות מאשר עלינו".

ישראל היא אמנם הריבון במזרח העיר, אבל עוד גורמים פועלים שם. תוכל לשרטט עבורנו את מפת ההשפעה של הארגונים והמדינות במזרח העיר?

"מעבר לגדר יש מעורבות של תנזים וחמאס וגם הרבה כנופיות. באזור הצפון, בית חנינא־שועפט, יש נוכחות של החזית העממית. אנשי הפלג הצפוני, ראאד סלאח ואנשיו, שהוצאו מחוץ לחוק, אבל נותרו בלבבות של רבים, חזקים יותר באזור סילואן וואדי ג'וז. אזור הדרום הוא עם אוריינטציה יותר אסלאמית, והליבה האידיאולוגית של מזרח העיר הם אזורים כעיסאוויה, ראס אל־עמוד ואבו תור – שם יש נוכחות של פת"ח והחזיתות".

יש גם מדינות שמעורבות.

"נכון, טורקיה. אתם ב'ישראל היום' פרסמתם על כך לא מעט. יש השפעה ונראות טורקית באמצעות תיירות אסלאמית להר הבית, ודגלים, ופעילות של רכישה ושיפוץ מבנים בעיר העתיקה, ותקציבים, ומלגות לסטודנטים ממזרח ירושלים, וארוחות ברמדאן. כל אלה הם חלק מתפיסת הסולטנות הרחבה של ארדואן, שמנסה להעמיק את האחיזה שלו בהר הבית ובמזרח ירושלים".

מה סוד האהדה אליו ברחוב המזרח־ירושלמי?

"התחושה שכל המנהיגים הערבים האחרים זנחו אותם. ארדואן מצטייר שם כ'גבר' האחרון, מעט בדומה לסדאם חוסיין, שאליו היחס היה הרבה יותר דואלי. לארדואן האהדה יותר רחבה ועמוקה. הוא זיהה נכון ואקום ונכנס אליו. הוא יוצר חיבורים שאינם טובים לנו עם גורמים מסיתים ושליליים כמו הפלג הצפוני ומנהיגו ראאד סלאח, או עם המופתי לשעבר שייח' עכרמה סברי. מכלול הפעילות הטורקית בירושלים נבחן עתה. בכלל לא בטוח שהיא בלתי חוקית. מטכסים עצה. הנכון ביותר היה שאנחנו נשקיע שם, ולא ארגונים טורקיים.

"מדינה נוספת שנוכחת במזרח העיר היא ירדן, שותף אסטרטגי משמעותי של ישראל מכל בחינה שאתה יכול לחשוב עליה, גם ביטחונית. גם המלך הוא דמות מוערכת במזרח ירושלים, ויש תיאום עם הירדנים הן בנוגע להר הבית והן בנוגע לאזור העיר העתיקה, סובב ההר. ירדן וטורקיה מתחרות כיום ביניהן על הרחוב המזרח־ירושלמי ועל השפעה בהר".

 

פורסם ב-ישראל היום 27.07.2018

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *