מדי יום הציבור נחשף למסרים סותרים ולתרחישי אימה בנוגע למאבק בקורונה, אשר מעלים את רמת החרדה הגבוהה גם כך. ללא מינוי של גורם אחד שאחראי על דברור והעברת מסרים אחידים לציבור תהיה פגיעה בחוסן הלאומי של אזרחי ישראל – מה שיקשה מאוד על יכולתה של המדינה להילחם בנגיף.
נחמן שי קנה את עולמו כאשר שימש דובר צה”ל במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1991. האמירה שהטביע, “שתו מים”, כבר נכנסה לפנתאון הלאומי של ימי המלחמה ההיא, לצד מסכות האב”כ ותמונותיו של סדאם חוסיין. שנים לאחר מכן, בראיונות, סיפר שי כי הציע לשתות מים כיוון שלא היה ברשותו מידע חיוני לספק לאזרחים בימים של מיעוט אמצעי תקשורת וללא הרשתות החברתיות, ולא נותר לו אלא להציע לאזרחים פעולה פשוטה כמו שתיית מים כאמצעי מרגיע.
במבט לאחור אפשר לחייך בנוסטלגיה, אבל אין להקל ראש במהלך שנקט שי ובהשפעה שחולל על העמידה האזרחית של ישראל. צריך לזכור כי באותם ימים היה הציבור אחוז חרדה מפני האפשרות למתקפה כימית, שנתפסה כתרחיש מציאותי, והיה צמא למקור סמכותי בעל מידע כאשר מדי לילה נשמעו אזעקות ברחבי הארץ. בזכות הופעותיו הרגועות והשלוות הצליח שי להפוך ל”מרגיע הלאומי” ולהשרות תחושת ביטחון בקרב האזרחים, ולשדר שהמצב נמצא בשליטה (אף שהמצב בפועל לא תמיד היה כזה).
נעבור לשנת 2020. מדינת ישראל, כמו יתר מדינות העולם, נמצאת בימים אלה במצב מלחמה שלא הכרנו. בניגוד לעבר היא איננה נגד איום של אויב מדינתי או של ארגון, כגון חמאס או חיזבאללה, אלא נגד נגיף מסתורי שעדיין אין לו חיסון. וירוס הקורונה הצליח תוך שבועות מספר לגרום לשיתוק כמעט מוחלט של הכלכלה העולמית והמקומית, ולהכניס לסגר קרוב לשליש מאוכלוסיית העולם השרויה בחרדה מפני הבאות. זו מציאות חדשה.
בימים אפופי חרדה, ממש כמו בימי מלחמת המפרץ (אשר גם מספר הנפגעים בקרב האוכלוסייה היה נמוך בה לאין שיעור מבמשבר הנוכחי), הציבור זקוק למידע. מאז הקמת המדינה, הדובר הכמעט רשמי של מדיניות הממשלה היה דובר צה”ל. אומנם נעשו ניסיונות להקים מטה הסברה לאומי המרכז את פעילות כל הזרועות, אך בסופו של דבר דובר צה”ל, לטוב ולרע, תמיד היווה את מקור המידע המחבר בין גורמי הממשלה/הצבא לבין הציבור בעיתות מלחמה ומתיחות ביטחונית.
אלא שכיום משרד הבריאות הוא הגורם הנמצא בראש המאבק נגד התפשטות הקורונה. איני מומחה בבריאות הציבור ולא אתייחס להיבטים הרפואיים של מאבק המשרד במיגור המגפה, אך בכל הקשור להתנהלות התקשורתית – מתחולל פה מחדל אמיתי.
בכל יום מתראיין באמצעי התקשורת בכיר אחר של משרד הבריאות עם תרחישי אימה אשר גורמים לאזרח בבית להיתפס לבהלה. אם זה לדוגמה הדיווח על מכונות הנשמה שתחסרנה לחלק מהחולים, או בכיר אחר במשרד המצהיר כי במקום שאזרחים יקנו במרכולים תחולקנה לכל משפחה מנות קרב בהקצבה.
גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אשר מבין דבר או שניים בתקשורת, בהופעותיו התקשורתיות זורע יותר אימה ופחד מאשר ביטחון ומידע, עד שלעיתים מתגנבת המחשבה כי ייתכן שגם שיקולים אחרים מהווים מרכיב בהעברת המסרים. המשרדים האחרים הרלוונטיים לנושא – משרדי החינוך, האוצר, הכלכלה והרווחה – מתנהלים ללא קו אחיד בהעברת מסרים. כך קורה כי מידע על אודות נושאים היכולים להכריע את עתידם הכלכלי של מיליוני אזרחים אינו נמסר בתקשורת, או לחילופין נמסר במסרים סותרים זה לזה.
התוצאה של כל זה היא אחת. ציבור האזרחים, עייפים משעות של בידוד בבית, חלקם מטופלים בילדים קטנים, חלקם עצמאיים שחרדים לגורלם הכלכלי או קשישים החוששים לחייהם כמי שנמצאים בקבוצת סיכון גבוהה, נעים בין חרדה לאימה כאשר על בסיס יומי הם נחשפים לבליל מסרים מטעם גורמים ממשלתיים שונים. לתוך הסלט התקשורתי הזה נכנסות הרשתות החברתיות וקבוצות הווטסאפ שגורמים שונים מפיצים בהן חדשות כזב (“פייק ניוז”) המתפשטות כאש בשדה קוצים ומעלות עוד יותר את רמת החרדה.
מעבר למאבק הגבורה של הצוותים הרפואיים, היכולת לנצח את הנגיף טמונה בראש ובראשונה בחוסן הלאומי של אזרחי ישראל ובכוח העמידה של “העורף”. כמובן אין לטעת תקוות שווא, וברור שהמאבק הוא קשה ועלול להיות ממושך עם מחיר גבוה של דמים, תרתי משמע, אך החוסן הלאומי תלוי, בין היתר, בהנגשת מידע מצד גורם אחד אל הציבור. צריך דובר מקצועי בעל סמכות שיכול להעביר את המידע הזה בצורה בהירה, מקצועית ולהסביר את מדיניות הממשלה במאבק בנגיף.
מידע כזה יפזר את הערפל שהציבור שרוי בו, ירגיע את החשש ואפילו יוכל לנטוע תחושה של תקווה ותחושה חמה, אנושית ואמפטית בימים שבהם אנשים שרויים במתח ובבידוד חברתי. דובר כזה הוא צו השעה.
* הכותב משמש כדובר מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, ושימש כקצין הסברה בפיקוד העורף.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Bigstock
- בניית אתרים