JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

ד"ר יהושע קרסנה

ד"ר יהושע קרסנה

פוליטיקה ואסטרטגיה בעולם הערבי

ד”ר יהושע קרסנה: ההפגנות בלבנון נגד “חוק הווטסאפ” הן רק תסמין לבעיות העומק במדינה הערבית שרבים מתושביה בעלי אופי מערבי.

ערוץ 7, 24.10.2019

 

 

 

מאות אלפי לבנונים יצאו לרחובות בשבוע האחרון בכל רחבי המדינה. הסיבה הרשמית היא “חוק הווטסאפ” שהעבירה הממשלה, שלמעשה מטיל מס על כל שימוש באפליקציות העברת מסרים אינטרנטיות. אלא שהחוק הוא רק הקש ששבר את גב הגמל, כשהסיבה האמיתית למחאת ההמונים היא המצב הכלכלי הקשה במדינה, החובות העצומים שלה והשחיתות שמסאבת את השלטון.

“לבנון היא מדינה בקריסה כלכלית. זאת קריסה שלא מתבטאת רק בכך שלמדינה יש חובות ענק, אלא גם בכך שכל השירותים החברתיים והתשתיתיים קורסים”, אומר ד”ר יהושע קרסנה, חוקר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים ומרצה למדעי המדינה. “החוב של לבנון עומד על 150 אחוזים מהתל”ג שלה. שליש מהוצאות הממשלה מופנות לכיסוי החובות שלה. אין כיום מקום אחד בלבנון שמסופקים לו חשמל ומים ראויים לשתייה בכל שעות היממה, כך שאנשים צריכים להסתמך על גנרטורים ודברים מהסוג הזה. עוד בעיה קשה שיש בלבנון היא שזאת לא כלכלה יצרנית. אין לה תעשיות יצואניות, והיא מתבססת על ייבוא כמעט מוחלט. אי אפשר לנהל ככה כלכלה, והתוצאה היא חוב עצום”.

כדי לכסות על החובות הללו, שנאמדים בכ-80 מיליארד דולרים, החליטה הממשלה על שורה של גזירות כלכליות, ובראשן חוק הווטסאפ. חברות הסלולר בלבנון היו מהחברות הגדולות במשק המקומי, והכניסו למדינה מיליונים רבים במיסים, אלא שתשתיות התקשורת הקוויות והאלחוטיות הגרועות הובילו לכך שיותר ויותר תושבים עברו להשתמש באמצעי תקשורת אינטרנטיים, ובראשן אפליקציות כדוגמת ווטסאפ, מסנג’ר, טלגרם ועוד. התוצאה הייתה ירידה קיצונית ברווחיותן של חברות הסלולר, שהוביל לירידה חדה בהכנסות המדינה. חוק הווטסאפ נועד באופן פורמלי להחזיר את ההכנסות, כאשר בממוצע כל אזרח לבנוני שמשתמש באפליקציות הללו ישלם כ-6 דולרים מס בחודש.

אלא שהזווית הפורמלית מסתירה מאחוריה שחיתות מסואבת של הפוליטיקאים השונים והאליטות במדינת הארזים. “הבעלים של חברות התקשורת הלבנוניות הם למעשה הפוליטיקאים”, אומר המזרחן ד”ר מרדכי קידר, עמית מחקר במרכז בגין סאדאת ומרצה באוניברסיטת בר אילן. “בלבנון, בעלי החברות הרציניות הם מיליארדרים שמקבלים משכורת מהציבור. כל מי שמקורב לחיזבאללה מקבל זיכיונות, מקבל הטבות, מקבל חברות ומקבל הקלות רבות ברגולציה. זאת דוגמה קיצונית במיוחד ליחסי הון-שלטון רקובים, כשבתפקיד השלטון נמצא חיזבאללה. ההפגנות נגד המושחתים הן למעשה הפגנות נגד חיזבאללה”.

ההפגנות לא מכוונות כלפי סעיד אל-חרירי, ראש הממשלה, שמתנגד לחיזבאללה?

“הוא אכן לא נמנה על אנשי חיזבאללה אלא על היריבים שלהם, אלא שבפועל בגלל המציאות הפוליטית הסבוכה של לבנון יוצא שהוא משרת את האינטרסים של חיזבאללה. חיזבאללה שולט בלבנון ביד רמה, אם כי הוא משתדל שכל הפעילות תהיה מאחורי הקלעים. במובן מסוים מדינת לבנון הפורמלית מהווה מעין מסיכה למדינת לבנון הרשמית, שהיא מדינה תחת שליטתו של ארגון טרור”.

מאסו בחלוקה

למרות אחיזתו הרבה של חיזבאללה בלבנון, חוקת המדינה מונעת מהארגון בפרט ומהעדה השיעית בכלל את השליטה במדינה, למרות שהם מהווים ככל הנראה את הרוב. הפרלמנט ומוקדי השליטה בלבנון מחולקים בין ארבע העדות הגדולות – הנוצרים, הסונים, השיעים והדרוזים. החוקה נקבעה אי שם בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כאשר הנוצרים היו הרוב במדינה והשיעים היו הזרם הקטן ביותר. כתוצאה מכך הוחלט שנשיא המדינה יהיה נוצרי מרוני, ראש הממשלה יהיה סוני, יו”ר הפרלמנט יהיה שיעי, שר הביטחון יהיה דרוזי והרמטכ”ל יהיה נוצרי מרוני. ההרכב הבלתי אפשרי הזה הוביל לכך שבלבנון עברו שבעה חודשים מהבחירות האחרונות שהתקיימו במאי 2018 ועד להקמת הממשלה בינואר 2019.

“כשאצלנו מדברים על חוסר משילות, צריך לדעת שמצבנו עוד טוב”, אומר ד”ר קרסנה. “בלבנון באמת אין משילות ואין למעשה יותר מדי יכולת למשול. יותר מזה, ממשלת לבנון לא באמת רוצה למשול. קח לדוגמה את הבחירות האחרונות. בגלל שראש הממשלה חייב להיות סוני, חרירי נבחר לתפקיד, אבל הוא לא יכול היה להרכיב ממשלה בגלל הכוח הגדול של חיזבאללה בקרב המפלגות השונות אצל השיעים, המרונים והדרוזים. חרירי לא היה מוכן להרכיב ממשלה שהוא למעשה המיעוט בה ואין לו שום יכולת לנהל משהו. רק אחרי תשעה חודשים הצליחו להרכיב ממשלה, שאתה רואה בהפגנות עכשיו שהיא לא מתפקדת. סיפור דומה היה בבחירת נשיא לבנון, שבניגוד אלינו שם יש לו שורה של תפקידים מעשיים. במשך חודשים ארוכים לא הצליחו לבחור נשיא כי נסראללה לא היה מוכן שהנשיא לא יהיה מקורב אליו, ובסוף נבחר מישל עאון המקורב לארגון”.

מאות אלפי המפגינים ברחובות ביירות ושאר ערי המדינה דורשים את התפטרותה של הממשלה כולה, ומעל כולם את התפטרותם של חרירי, עאון ונביע ברי, ראש הפרלמנט הלבנוני. אלא שהפלונטר החוקתי במדינה מוביל לכך שגם אם ייערכו בחירות נוספות, התוצאות יהיו זהות כמעט לחלוטין למצב כיום ולא ישנו דבר במערכת השלטון. “האמת היא שבחירות נוספות לא באמת יובילו לשינוי מהותי במדינה, ולאף אחד אין יותר מדי מה להרוויח מהן, כולל לציבור הלבנוני”, אומר המזרחן נעם בנעט, מרצה וחוקר המזרח התיכון והעולם הערבי.

וזאת הסיבה האמיתית להתנגדות, או שיש כאן גם שיקול פוליטי?

“ברור שיש כאן גם שיקול פוליטי, במיוחד של חיזבאללה. בבחירות במאי הוא הצליח להשיג אחיזה בהרבה מוקדים שפעם הוא לא היה חלק מהם. יש לו פתאום אחיזה גדולה בצד הדרוזי והנוצרי של הפרלמנט, ואפילו לסונים הוא הצליח לחדור. זה לא עניין של מה בכך. לבנון בנויה על העדתיות שלה, וחיזבאללה הוא גוף מאוד שיעי. זה כבר לא תמיכה עדתית אלא כן חיזבאללה או לא חיזבאללה. העובדה הזאת היא תהליך שאנחנו עדיין לא יודעים איך הוא ישפיע על לבנון בעתיד”.

“הדור הצעיר בלבנון מאס בחלוקה העדתית הישנה”, אומר ד”ר קידר. “הם מנותקים מכל העדות הללו ומהמצב הזה. המפגינים מגיעים מכל העדות במדינה, גם אם כנראה הרוב מגיע מהנוצרים והסונים. הם הרי מסתכלים בפרלמנט ורואים שלמרות החלוקה שהייתה אמורה למנוע את זה נסראללה הוא השולט, ומבחינתם החלוקה הזאת לא רלוונטית. ההפגנות האלה הן למעשה מרידה נגד ההגמוניה של חיזבאללה שקיימת כבר שנים ופרצה לאחרונה בצורה מאוד פומבית”.

כמו ברומא

התמונות של מאות אלפי מפגינים ברחובות מזכירות את האביב הערבי של ראשית העשור, אלא שישנו הבדל מהותי בין האירועים. בעוד ההפגנות במצרים, תימן, לוב וסוריה נראו ונשמעו כמו זירות קרב, ההפגנות בלבנון נטולות אלימות כמעט לחלוטין. כוחות הצבא אף מגינים על המפגינים ומאפשרים להם להפגין בחופשיות. סרטונים שיצאו מההפגנות, בנוסף לקריקטורות שונות שמתכתבות עם ציורים מימי המהפיכה הצרפתית, משדרים תמונה מערבית מאוד בליבה של מדינה ערבית, עד שאפשר לחשוב בטעות כאילו מדובר בהפגנות בברלין או ברומא.

“הפגנות האפודים הצהובים בפריז היו הרבה יותר אלימות ממה שאנחנו רואים היום בלבנון”, אומר בנעט. “ללבנון יש היסטוריה של מחאות אזרחיות, שאפילו הצליחו להוביל לשינוי. למשל ההפגנות ב-2005 אחרי רצח רפיק חרירי, אביו של ראש הממשלה הנוכחי, שהובילו לכך שהנוכחות ההיסטורית של צבא סוריה בלבנון נגמרה. בסופו של דבר, לבנון היא מדינה דמוקרטית, בניגוד למצרים וירדן למשל. לכן אפשר לשמוע בהפגנות גם שירים נגד שר הביטחון, שהוא אחיינו של הנשיא ומי שמסומן להיות היורש שלו, והכול עובר בשלום”.

החשש בישראל הוא שההפגנות יובילו לאיבוד שליטה, מה שיגרור את ישראל לעימות. “כשיש אי שקט במדינות הסובבות אותנו, אנחנו מיד צריכים להיות מוטרדים מזה”, אומר ד”ר קרסנה. “אי יציבות כזאת עשויה לשרת אותנו בטווח הקצר, אבל כמעט תמיד תזיק לנו בטווח הארוך. לכן יש משהו מאוד מטופש בכך שכל מיני אנשים בישראל שמחו על נפילת מובארק או ההפגנות נגד מלך ירדן ונגד אסד. אחרי מובארק קיבלנו את האחים המוסלמים, ובמקום שלטון יציב של אסד קיבלנו אותו בחיזוק איראן על הגבול. זה אף פעם לא טוב לנו”.

מה החשש מבחינתנו שיקרה בלבנון?

“כל עוד המדינה הלבנונית הפורמלית תהיה חזקה ויציבה, כלומר חרירי ואנשיו, כך חיזבאללה יהיה עסוק בנושאי פנים הרבה יותר מאשר בנושאי חוץ. אם אין בלבנון ממשלה יציבה שמתנגדת לחיזבאללה, הוא יהיה הרבה יותר פנוי להתעסק בנו. כרגע לחיזבאללה אין אינטרס לפתוח איתנו חזית, הוא עסוק ביותר מדי מערכות, אבל זאת תמיד נשארה השאיפה שלו, ואם הוא יצטרך למצוא דרך להשקיט את ההפגנות אנחנו עלולים להיות אויב משותף”.

מאת אסף משניות, ערוץ 7,  24.10.2019