JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

ד"ר יהושע קרסנה

ד"ר יהושע קרסנה

פוליטיקה ואסטרטגיה בעולם הערבי

שיתוף הפעולה של ישראל עם קפריסין ויוון להקמת צינור תת-ימי להובלת גז טבעי מאתגר את תכניותיה של טורקיה להפוך לשחקן אנרגיה מרכזי באזור הים התיכון ומהווה פוטנציאל לחיכוך בים בין שתי המדינות, שעלול להסלים.

הערכת המודיעין השנתית של צה”ל שהתפרסמה ב-15 בינואר [2020] כוללת לראשונה את המדיניות האזורית האגרסיבית של הנשיא רג’פ טאיפ ארדואן ברשימת האתגרים הניצבים בפני ישראל, אם כי אינה רואה באופק עימות ישיר עם טורקיה. אבל התבוננות בקשרים הצוננים בין ישראל לטורקיה חושפת כי ההסלמה באה לידי ביטוי לא רק בתחום הפוליטי-פלסטיני או במלחמה בטרור, אלא גם בתחום האנרגיה.

ב-2 בינואר, ישראל, יוון וקפריסין חתמו על הסכם להקמת צינור תת-ימי להובלת גז טבעי ממצבורי הגז במזרח הים התיכון לאירופה. פרויקט הצינור אמור לשנע גז טבעי משדות הגז של ישראל וקפריסין – תחילה לאיטליה ומשם לשאר אירופה, ולהבטיח ליבשת אספקה סדירה של גז שמקורו אינו ברוסיה. אולם לצד ההישג הדיפלומטי, הפרויקט מסלים את המשבר בין שלוש המדינות הללו לבין טורקיה בתחום האנרגיה ובאופן כללי.

חתימת ההסכם היא צעד נוסף בעשור של שיתוף פעולה גובר בקרב שלוש המדינות בעקבות תגליות הגז במים הטריטוריאליים של ישראל. שיתוף הפעולה האנרגטי תפש תאוצה לפני שנה [2019] עם הקמתו של פורום הגז של מזרח הים התיכון. פורום ייחודי זה, שמטרתו לקדם שיתוף פעולה אזורי בתחום האנרגיה, כולל את שלוש המדינות וכן את מצרים, ירדן, הרשות הפלסטינית ואיטליה. צרפת ביקשה להצטרף ואילו ארה”ב מבקשת לשמש משקיפה קבועה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ציין במעמד החתימה כי “זהו יום היסטורי לישראל, משום שישראל הופכת במהירות למעצמה אנרגטית, למדינה שמייצאת אנרגיה…זהו גם יום היסטורי, משום שיש כאן שיתוף פעולה שהולך ומתבסס בין יוון, קפריסין וישראל. ממש ברית במזרח הים התיכון, שהיא גם כלכלית, היא גם מדינית והיא גם מוסיפה לביטחון וליציבות של האזור”.

חרף התלהבותו של נתניהו, הסכם הגז הנוכחי אינו כצעקתו. הכדאיות הכלכלית שלו אינה ברורה נוכח עודפי הגז הקיימים ומחירו הנמוך של הגז. גם האתגרים הטכנולוגיים ואבטחתו של הצינור התת-ימי הארוך בעולם מעוררים חששות כבדים. ישנם מומחים שטוענים כי הנזלת גז במתקנים הקיימים במצרים ובאלה שנמצאים בתכנון, עשויה להיות חלופה עדיפה.

עם זאת, עוד בטרם החלה החפירה התת-ימית, ישראל כבר נהנית מהפירות הדיפלומטיים של הפרויקט. שיתוף הפעולה בין שלוש המדינות כולל מסגרת מדינית, לרבות מפגשי פסגה קבועים של שרים ומנהיגים. המדינות השותפות גם הגבירו את שיתוף הפעולה הביטחוני והצבאי ביניהן, במיוחד באמצעות תרגילים משותפים. בעקיפין, המפתח לברית המתפתחת הוא האגרסיביות הגוברת של טורקיה בסוגיות אזוריות, כמו גם המצב העגום של יחסי ישראל-טורקיה מאז עלייתו לשלטון של הנשיא ארדואן, ובמיוחד מאז תקרית משט המרמרה ב-2010. מבחינתן של יוון וקפריסין, שיתוף הפעולה הגלוי עם ישראל תורם להרתעה שלהן מול טורקיה.

אכן, טורקיה הגיבה באופן שלילי להסכם הצינור. היא רואה בפורום הגז כלי נוסף לצמצום צעדיה הגיאופוליטיים במזרח הים התיכון והדרתה מאוצרות הגז באזור. בנוסף לכך, הפרויקט מאיים על האסטרטגיה הטורקית להפוך למרכז של הולכת אנרגיה בין מזרח למערב (צינור הגז TurkStream מרוסיה לבולגריה נחנך ב-8 בינואר על ידי הנשיאים ולדימיר פוטין וארדואן). נראה גם כי קיים רצון אמיתי מצד ממשלת טורקיה לקבע את ההגמוניה שלה בסביבתה הקרובה ולהשיב לעצמה את מעמדה מהתקופה העות’מנית כמעצמה ימית לאורך חופי הים התיכון. הדבר בא לידי ביטוי בתכניותיה להתעצמות ימית, הכוללות תוספת של יותר מ-20 ספינות בשלוש השנים הקרובות.

מעבר למוטיבציות צבאיות ודיפלומטיות, מדיניותה של טורקיה בתחום הכוח הימי והאנרגיה משרתת מטרות פנימיות. עימות עם כוחות שאינם מוסלמים, במיוחד קפריסין, הוא מהלך פופולרי בקרב בסיס תומכיו של ארדואן במפלגת הצדק והפיתוח, כמו גם בקרב שותפיו הלאומנים (הלא-מוסלמים) בקואליציה.

טורקיה לפיכך הודפת ניסיונות ל”הקפתה” על ידי הארכיטקטורה האסטרטגית במזרח הים התיכון שאותה ישראל (ומצרים) מנסה לפתח. היא שיגרה ספינות קידוח בליווי של חיל הים לבצע חיפושי גז במים שאותם תובעת קפריסין כמו גם הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין. כוחות ימיים טורקיים איימו על ספינות מחקר קפריסאיות באזורים השנויים במחלוקת, ובנובמבר 2019 סילקו ספינת מחקר ישראלית מהאזור.

הודעתה של אנקרה מה-27 בנובמבר [2019] על הסכם שחתמה עם הממשלה הלובית הזוכה להכרה בינלאומית בהנהגתו של פיאז א-סאראז’, שתוחם גבולות ימיים בין שתי המדינות ומבתר את הים התיכון (תוך התעלמות מאיי יוון), מוסיפה אף היא למתיחות. מבחינת טורקיה, מטרתו הברורה של ההסכם עם לוב הייתה לעקוף את פורום הגז האזורי ולחסום את המסלול העתידי של צינור הגז לאיטליה ומערב אירופה, ובכך לנפץ את תקוותיה של קפריסין, להרתיע משקיעים פוטנציאליים ולחייב את הצדדים לשתף את אנקרה.

נדמה כי תזמון החתימה על הסכם הצינור במזרח הים התיכון נועד לאתגר את מהלכיה של טורקיה. הסכם הגבולות הימיים עובה בכוונות מוצהרות של טורקיה לסייע לסאראז’ באמצעות חיילים. מאמצים משותפים שנעשו בעת האחרונה על ידי פוטין, שתומך בממשלה לובית יריבה בהנהגת חאליפה חפתר, ושל ארדואן, להשיג הפסקת אש בלוב, מצביעים על הצלחתו של ההימור הטורקי.

האם ייתכן שהיריבות הישראלית-טורקית תצא מכלל שליטה? ישראל רואה בטורקיה תחת ארדואן יריבה, אם כי משנית לאויביה המיידיים והאלימים יותר. המתיחות הנוכחית מתפתחת על רקע תחילת הזרמתו של גז טבעי משדה לויתן לירדן ומצרים ב-15 בינואר.

ראש הממשלה נתניהו הגדיר את ייצור הנפט, ובמיוחד את ייצואו, כחיוני לביטחון הכלכלי ארוך הטווח של ישראל. שיתוף הפעולה בתחום הגז במזרח הים התיכון והברית המשולשת הם מרכיבי מפתח בחזון ארוך הטווח שלו עבור ישראל כמעצמה על-אזורית, כמו גם בנרטיב הבחירות שלו כהוכחה לראייתו החדה בתחום האסטרטגי והצלחתו. בניסיונותיה לאיין את ההישג הזה, טורקיה עלולה להפוך לאיום ברמה גבוהה יותר.

לפי הדיווחים, טורקיה הציעה באחרונה לדון עם ישראל בסוגיית הגז. ישראל אינה מעוניינת בעוינות גלויה עם טורקיה והיא מקפידה להמעיט בחשיבותם של ההיבטים האנטי-טורקיים בברית האזורית שהיא מעצבת. מתיחות גוברת עלולה לאיים, למשל, על הסחר הימי החיוני של ישראל. גם עימות בין ישראל לבין חברה בנאט”ו הוא תסריט בלהות. מה שעוד מכתיב את עמדתה המדודה והבלתי מתלהמת של ישראל היא הבנתה כי קפריסין ויוון אינן מסוגלות ואינן נוטות לנקוט מהלכי נגד צבאיים משמעותיים בכוחות עצמן.

עם זאת, אין זה בלתי סביר כי בקרוב יפרסו ישראל וטורקיה את חילות הים שלהן במטרה להקרין את כוחן הלאומי ולהגן על נכסיהן הקיימים והפוטנציאליים. כפי שכבר הוזכר, מקרה אחד (שלא היה אלים) התרחש בנובמבר 2019 בין ספינות ישראליות לטורקיות. טורקיה גם שלחה ספינות מלחמה לביקור בצפון אפריקה, ואף דווח כי פרסה כלי טיס בלתי מאוישים בקפריסין הטורקית.

חשיבות הגז וסוגיות התעבורה הימית לשתי המדינות, מחסור במנגנונים מספקים לניהול משברים ביניהן בשל היחסים המוקפאים בתחום הדיפלומטי והבין-צבאי, והצורך של שני המנהיגים להציג עצמם כנחושים ובלתי מתפשרים, מהווים פוטנציאל לחיכוך בים, שעלול להסלים. הפוטנציאל לאלימות בין הצדדים גבר, ואף כי אינו גבוה הוא כבר אינו זניח.

פורסם ב-אל-מוניטור 23.01.2020


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: (Adam Hegazy337259 [CC BY-SA 4.0)] (cropped

Trilateral cooperation among Israel, Greece and Cyprus to build a natural gas subsea pipeline is setting the stage for more tensions with Turkey in the Eastern Mediterranean.

The Israel Defense Forces published its annual intelligence assessment Jan. 15 and for the first time reportedly included the aggressive regional policies of Turkish President Recep Tayyip Erdogan as a top danger to watch, but it does not foresee a direct confrontation with Turkey in 2020. Rather, a closer look at the currently chilly relations between Israel and Turkey reveals potential escalation manifested not only in the political realm involving the Palestinians or battling terror, but also in the energy sector.

On Jan. 2, Israel, Greece and Cyprus signed an agreement to build a subsea pipeline to carry natural gas from Eastern Mediterranean gas fields to Europe. The EastMed project will transport natural gas from Israeli and Cypriot offshore gas fields to Italy and then on to the rest of Europe, providing the continent with a steady supply of non-Russian gas. Alongside this diplomatic success, however, the project has also further escalated the crisis between the three signatories and Turkey in the arena of natural gas and in general.

The signing of the pipeline agreement marks the latest development in a decade of steadily increasing trilateral cooperation after Israel discovered gas beneath its territorial waters. Energy cooperation accelerated a year ago, with the creation of the Eastern Mediterranean Gas Forum (EMGF). This unique platform, which aims to promote regional cooperation in the field of energy, now includes the original three countries together with Egypt, Jordan, the Palestinian Authority and Italy. France has asked to join, and the United States wants permanent observer status.

Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu remarked at the signing ceremony, “This is a historic day for Israel, because Israel is rapidly becoming an energy superpower, a country that exports energy.… This is also a historic day because the cooperation between Greece, Cyprus and Israel is growing stronger. This is a true alliance in the Eastern Mediterranean that is economic and political, and it adds to the security and stability of the region.’’

Netanyahu’s enthusiasm aside, there is less to the current gas agreement than meets the eye. Its economic viability, with a global gas glut and low gas prices, is unclear. In addition, the technological and security challenges of what will be the longest and deepest underwater pipeline in the world are daunting. Some experts believe that liquefaction in Egypt’s existing and planned gas liquefaction plants might well be a better alternative.

Israel is already enjoying the diplomatic fruits of the pipeline endeavor before the digging has even begun. Relations between Israel, Greece and Cyprus also extend to a political framework, with regular ministerial and leader summits, and increased security and military cooperation, in particular joint exercises. In a roundabout way, the key to this burgeoning alignment is Turkey’s increasing assertiveness in regional issues as well as the poor state of Israeli-Turkish relations since Erdogan’s rise to power and especially after the 2010 Mavi Marmara incident. From the perspective of Greece and Cyprus, visible cooperation with Israel contributes to deterrence vis-à-vis Ankara.

Indeed, Turkey has reacted negatively to the pipeline agreement. It sees the EMGF as an additional instrument by which to contain it geopolitically in the Eastern Mediterranean and to exclude it from the recent gas bonanza. More so, the new project threatens Turkey’s strategy of becoming a major East-West energy hub. On Jan. 8, Erdogan and Russian President Vladimir Putin inaugurated the TurkStream gas pipeline, running from Russia to Bulgaria. There also appears to be a genuine desire by Turkey’s leadership to assert hegemony in its close environs and assume the Ottoman-era mantle as a naval power in the Mediterranean littoral. This quest is reflected in Ankara’s agenda for expanding Turkey’s naval force, with an addition of more than 20 ships expected over the next three years.

Apart from military and diplomatic motivations, Turkey’s energy and naval policies also serve domestic purposes. Confrontation with non-Muslim powers, especially Cyprus, is popular with Erdogan’s base in the Justice and Development Party as well as with his non-Islamist, nationalist coalition partners.

Ankara has therefore been pushing back against “encirclement” by the Eastern Mediterranean strategic architecture that Israel and Egypt are trying to jointly develop. It sent drilling ships, with naval escorts, to conduct gas exploration in waters claimed by Cyprus and also by the so-called Turkish Republic of Northern Cyprus. Turkish naval forces threatened Cypriot survey ships in the disputed areas and in late November forced an Israeli survey ship to leave the area.

Also heightening tensions was Ankara’s Nov. 27 announcement of an agreement with the internationally recognized Libyan government, led by Prime Minister Fayez al-Sarraj, demarcating nautical boundaries and bisecting the Mediterranean by ignoring the existence of Greek islands. For Turkey, the agreement with Libya was clearly aimed at “leapfrogging” the EMGF and blocking the prospective route of the pipeline running toward Italy, thus frustrating Cypriot hopes, frightening potential investors and compelling the parties to engage Ankara.

The timing of the EastMed signing was apparently intended to challenge Turkey’s maneuvering. Ankara’s maritime border agreement with Libya was buttressed by stated Turkish intentions to assist Sarraj with a supply of fighters. Recent joint efforts on a cease-fire in Libya by Ergogan and Putin, who supports Gen. Khalifa Hifter and the rival government there, point toward success for the Turkish gambit.

Can the Israeli-Turkish rivalry get out of hand? Israel sees Turkey under Erdogan as a rival, albeit one secondary to more pressing and violent enemies. The current tensions have unfolded amid Israel’s plans to begin pumping gas from its offshore Leviathan field for export to Jordan and Egypt, which it did Jan. 15

Netanyahu has defined gas production, and specifically gas for export, as crucial to Israel’s long-term economic security. Israel’s arrangement for cooperation on gas in the Eastern Mediterranean and the trilateral strategic alignment are key components of his long-term vision for Israel as an extra-regional power as well as a short-term election-season narrative of strategic virtuosity and success. In attempting to negate this achievement, Turkey may be evolving into a higher-tier threat.

Ankara reportedly recently offered to discuss the gas issue with Israel. Having no interest in engaging Turkey in open hostilities, Israel has publicly played down the anti-Turkish aspects of the regional alignment it is shaping. Increased tensions could threaten Israel’s crucial seaborne trade. In addition, a clash between Israel and a NATO member state would be a daunting situation. Also dictating a measured and non-confrontational position is Israel’s understanding that Greece and Cyprus would not be capable of or disposed toward militarily significant countermeasures of their own.

It is not, however, improbable that Israeli and Turkish naval forces will shortly be deployed to project national power and protect real and potential assets. As noted, there has already been one (non-violent) incident between Turkish and Israeli vessels, in November. Also, Turkey dispatched warships to visit North Africa in late December, early January and is reported to have deployed armed drones to Turkish Cyprus.

The importance of the gas and navigational issues to both Israel and Turkey, the lack of adequate crisis-management mechanisms between the two countries due to atrophied diplomatic and military-to-military relations and the need by both nations’ leaders to appear forceful and not back down all serve to raise the potential for friction at sea that could escalate. The possibility of violence between Israel and Turkey has increased, and while not yet high, is no longer negligible.

Published in Al-Monitor 23.01.2020


JISS Policy Papers are published through the generosity of the Greg Rosshandler Family.


photo: Adam Hegazy337259 [CC BY-SA 4.0)] (cropped)