מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

ד"ר יהושע קרסנה

ד"ר יהושע קרסנה

פוליטיקה ואסטרטגיה בעולם הערבי

בשנים האחרונות, דובר רבות בישראל ובארה"ב על "המחנה הסוני המתון/הפרגמטי", כבן ברית אזורי  אפשרי להתמודדות מול איראן ואף לפתרון "יצירתי" לסוגיה הפלסטינית. אך "המחנה" אינו באמת שחקן מאוחד, אלא בעיקר ביטוי ואמצעי לשאיפות ההגמוניה של סעודיה ומאע"מ, שקיים חוסר זהות אינטרסים ואג'נדות בינן לבין מצרים וירדן, שותפותיה האסטרטגיות של ישראל מזה כבר. ישראל צריכה לממש כל  הזדמנות להידוק קשרים עם מדינות ערביות ומוסלמיות, אך לא לבנות על "גוש" מדומה, בראשות מדינה עם הנהגה בעייתית ולא-יציבה, גם אם יש ענין אמריקאי בכך.

מאז פרוץ הטלטלה בעולם הערבי ב-2011, וביתר שאת מאז 2015, החלו פוליטקאים ופרשנים בישראל ובארה"ב לדבר על "המחנה הסוני המתון" או "הפרגמטי", כבעל ברית אזורי משמעותי בהתמודדות מול  התפשטות השפעתה של איראן באזור.1  זאת ועוד, בישראל כמו גם בוושינגטון נשמעו קולות לפיהם האינטראקציה עם יישות זו עשויה לשמש פלטפורמה לסיום הסכסוך הערבי-ישראלי, וקונקרטית, ל"גישה עקיפה" שתאפשר הסדרה של המאבק הישראלי-פלסטיני, באמצעות פריסת מטריה ערבית על מהלכי ההסדר שתציע ארה"ב, תוך גימוד וניטרול של נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס.2נייר זה יבחן מספר סוגיות:  האם אכן יש "מחנה ערבי סוני מתון"? מי  הם מרכיביו, ומה היחסים ביניהם? האם יש להם יעדים ואינטרסים משותפים , ומהם? ולבסוף – האם ההסתמכות עליו יכולה להיות חלק משמעותי במדיניות הבטחון הלאומי של ישראל, ובפתרון הסוגיה הפלסטינית בפרט?

מה התחדש?

2015 הייתה שנה של שינוי אסטרטגי (נוסף) במזרח התיכון. מבחינת ישראל, ההתפתחות המרכזית הייתה בספטמבר, עת התערבה רוסיה צבאית במלחמת האזרחים בסוריה לטובת משטר אסד. מהלך רוסי זה שינה את וקטור המאבק בן ארבע השנים בסוריה והביא למצב השורר היום, בו המשטר השלים – בסיוע אוירי רוסי, וקרקעי  של חזבאללה, איראן ומיליציות שיעיות מעיראק ואפגניסטאן – את כיבושם מחדש של מרבית שטחי המדינה, ונראה איתן בשליטתו.

אך 2015 סימנה גם התפתחויות אסטרטגיות נוספות באזור: "מעבר הדורות" בירושה של שושלת אל-סעוד בסעודיה, עם מינויו של הנסיך מחמד בן-נאאף, נציג "דור הנכדים", ליורש העצר, התפקיד השני בעוצמתו בממלכה, ולמשך חלק גדול מהיסטוריה שלה, גם השליט היום-יומי בפועל. המלך סלמאן מינה אז את בנו שלו, מחמד בן סלמאן, שהיה כבר שר ההגנה, לסגן יורש העצר. ביוני 2017 החליף מחמד בן סלמאן (המכונה MBS) את בן-דודו ומונה ליורש העצר, ובכך סומן כמלך הבא של סעודיה. הוא גם האדריכל של ההתערבות הצבאית הערבית בתימן, שהחלה אף היא ב-2015, בעקבות האיום שהציבו הניצחונות של המורדים החות'ים בתימן (שהם שיעים, ועל אף הבדלי השקפה דתית הפכו בהדרגה לבעלי ברית אסטרטגיים של איראן) על משטרו של עבד רבו מנצור האדי, שנתמך על ידי הסעודים.

עם כניסתו לתפקידו, מצא הנשיא טראמפ (שבעבר מתח ביקורת חריפה על סעודיה) שפה משותפת עם מחמד בן סלמאן ועם שליט האמירויות בפועל, מחמד בן זייד (שיש הרואים בו את "מורה הדרך" של עמיתו הסעודי הצעיר). במרכזה, כפי שבאו הדברים לידי ביטוי בביקור הנשיא בריאצ'  – יעדו הראשון מחוץ לגבולות ארה"ב – ניצבת העמידה המשותפת מול איראן. בחודשיים האחרונים אף דווח3 על מאמצים דיפלומטיים אמריקאיים באזור , לקידום כוונת הבית הלבן לכנס פיסגה עם מדינות האזור באוקטובר ולהודיע בינואר על "ברית אסטרטגית מזרח-תיכונית" (Middle East Strategic Alliance), המורכבת משש מדינות מועצת שיתוף הפעולה המפרצית (משפ"מ –GCC)[א], וכן מצרים וירדן, ואפשר גם ארה"ב עצמה, לצורך התמודדות עם האיום האיראני באזור.  סביר שחלק מהמשיכה של ברית מעין זו עבור ממשל טראמפ הוא שהיא עשויה להפחית את נטל ההוצאות שנושאת ארה"ב במזרח התיכון, בשל מעורבותה הצבאית האינטנסיבית באזור בשני העשורים האחרונים.  יש שכינו ברית מוצעת זאת בשם  "נאט"ו הערבית", על אף שנאט"ו המקורית אינה משוש ליבו של הנשיא דונלד טראמפ.  ישראל ככל הנראה לא מתוכננת להיות חברה בברית זו, אלא לפעול בתיאום עימה.

שתי "המלחמות הקרות" של המזרח התיכון החדש

המזרח התיכון נתון כיום בשני מאבקים גושיים אזוריים, שניתן לכנותם "שתי מלחמות קרות אזוריות". המשותף לשניהם הוא הובלת מחנה אחד על ידי סעודיה ומועצת האמירויות הערביות המאוחדות (מאע"מ – UAE), או נכון יותר על ידי יורשי העצר העוצמתיים של שתי המדינות – מחמד בן סלמאן (MBS) ומחמד בן זייד (MBZ), יורש העצר של אבו דאבי. כמו כן, שתי המערכות מתנהלות "על גבן" של המדינות החלשות ו/או המתמוטטות בעולם הערבי, פירותיו הבאושים של "האביב הערבי". המאבק הוותיק יותר הינו המאבק נגד איראן. הממלכה הסעודית, המאופיינת מזה עשורים בקיצוניות דתית סונית, הינה אויבת דתית-אידאולוגית מושבעת של הרפובליקה האסלאמית השיעית באיראן, מאז היווסדה של השנייה. זאת גם כחלק מהמאבק הבין-כיתתי בתוך האסלאם והתחרות על ליבות המוסלמים בעולם, אך גם – ואולי בעיקר – משיקולים גאואסטרטגיים. פרס/איראן מהווה גורם הגמוני, לא-ערבי, בשולי המזרח (אל-משרק) הערבי, אשר בתקופות שונות היה המשפיע המרכזי על חלקים גדולים של עיראק, המפרץ הפרסי ומרכז אסיה. זאת ועוד, במאה השנים האחרונות איראן וסעודיה הן מיצרניות האנרגיה המרכזיות בעולם (ושתי הגדולות במזרח התיכון), דבר שמחייב מצד אחד תיאום ביניהן, אך גם מציב אותן כיריבות. למשך עשורים, סעודיה היתה "הבנקאית" של המאבק של המדינות הערביות השמרניות (ושל עיראק של צדאם חסין) באיראן ובאסלאם השיעי. העדרם של עוצמה ונסיון צבאיים, ושל "מסה קריטית" של מדינאים, מצביאים ומומחים, הביאו לכך שהעוצמה והאינטרסים של סעודיה מצאו ביטוי עיקרי בכלים כלכליים (השפעה על שוק הנפט, כמו באמברגו הנפט של 1974, ומימון), ואידיאולגיים-דתיים (יוזכר התפקיד המרכזי של סעודיה בעידוד של הקיצונית הסונית הסלפית), תוך שהותירו לאחרים להוביל את המהלכים האסטרטגיים שחייבו שימוש  בכוח צבאי.עם התפתחות המשברים בסוריה ובתימן בתחילת העשור, ולנוכח המשך ההתמקדות של מצרים ועיראק בבעיותיהן הפנימיות, נדחקו לשולי הבמה כשחקנים מעצבים שני הכוחות המרכזיים בעולם הערבי (הן היו המדינות המובילות, היסטורית, בעולם הערבי). סעודיה נדחקה איפוא למלא תפקיד אופרטיבי הרבה יותר ממה שהיתה רגילה לו קודם לכן בהנהגת העולם הערבי. בתוך כך, היא משתפת פעולה באופן הדוק ביותר עם מאע"מ, ואף נסמכת במידה רבה על יכולתן של האמירויות להתוות דרך. צדודיתו האזורית של איחוד האמירויות חורגת בעשור האחרון בהרבה ממשקלו הגיאו-פוליטי, ובשל פעילותו האקטיביסטית ברחבי העולם הערבי, הוא זוכה גם לכינוי "ספרטא הקטנה".

מעבר לזירות עיקריות אלו, סעודיה פעילה בלבנון, שם היא מנסה להצר רגליה של איראן ולנטרל את עוצמתו והשפעתו של חזבאללה, כולל באמצעות הפעלה כושלת של לחץ על ראש הממשלה סעד חרירי: וכן בעיראק, שם החלה בתקופה האחרונה בחיפוש מסילות לליבותיהן של האוכלוסיה ושל האליטות השיעיות, כדי להפיג את המתח השיעי-סוני ולעודד זרמים אנטי-איראניים.4

אך הצגת המאבק הניטש באזור בקווים פשטניים של "שיעים נגד סונים" אינה מדויקת ואינה מועילה; ליתר דיוק, גם אם יש לה עוגן במציאות, היא פשטנית מדי. יש "מלחמה קרה" שנייה המתנהלת במזרח התיכון. מלחמה זו החלה עם תחילת "האביב הערבי", עת התאגדו המדינות המלוכניות השמרניות בעולם הערבי, בהובלת מאע"מ וסעודיה, נגד גל המהפכות העממיות.5 עיקר המאמץ והתיעוב שלהן הופנה נגד האחים המוסלמים, שאותם הן תפסו ככוח המניע הנסתר של המערבולת בעולם הערבי, וכן נגד שתי המדינות הסוניות שתמכו באחים ובמהפכות העממיות: קטר ותורכיה (שכמו איראן, אף היא מתחרה גאופוליטית של סעודיה במאבק על הבכורה בעולם המוסלמי).6 ההתערבות הצבאית הראשונה של ברית אנטי-מהפכנית זו הייתה במרס 2011, עת נכנסו כוחות בראשות סעודיה לדכא את המרד העממי בבחריין. בהמשך ניהלו מאע"מ וסעודיה, מצד אחד, וקטר ותורכיה, מצד שני, את המאבק שלהן על השליטה בעולם הסוני באמצעות תמיכה בכוחות מקומיים בלוב, בסוריה ובאופן הבולט והחשוב ביותר – במצרים. שם עלו לשלטון האחים המוסלמים בראשות מחמד מורסי (30 יוני 2012), במה שנראה אז כניצחון של קטר ותורכיה, אך הודחו מהשלטון במהפכת-נגד שכללה הן הפגנות המוניות של תנועת "תמרוד" (בסוף יוני 2013) והן התערבות של הצבא בפיקוד עבד אל-פתאח א-סיסי ב-3 יולי אותה שנה – מהלכים שנהנו מתמיכה מאסיבית מצד סעודיה ומאע"מ. השיא האחרון של מלחמה קרה זו הגיע עם הודעתן של סעודיה ומאע"מ על הטלת אמברגו על קטר ביולי 2017. המשבר נומק בקשריה של קטר עם איראן, לכאורה, ותמיכתה באחים המוסלמים (שהיא אכן העילה הישריה למשבר): אך שורשיו ותיקים יותר ונובעים מכעס סעודי על כך שקטר, מאז  2011, לא מיישרת קו עם נסיונותיה של ריאצ' להנהיג את הממלכות הערביות בבלימת הגל העממי בעולם הערבי. מתווסף לכך חוסר שביעות רצון סעודי ותיק אף יותר מכך שרשת אל-ג'זירה, שבבעלות משפחת המלוכה הקטרית, מותחת ביקורת על המשטר הסעודי ומגלה תמיכה בזרמים עממיים ודמוקרטיים בעולם הערבי. סעודיה העמידה לצידה שש מדינות ערביות ומוסלמיות באמברגו נגד קטר.קטר, יש לציין, עדיין נהנית מקשרים טובים עם ארה"ב, שהבסיס האוירי החשוב ביותר שלה  בזירה, אל-עודייד, נמצא בה. נראה כיום כי קטר מתמודדת באופן סביר עם השנה השנייה שלה תחת אמברגו בהובלת סעודיה ומאע"מ, שדווקא הידק את קשריה עם איראן ותורכיה, האחרונה אף העבירה כוחות לקטר כמכשיר הרתעה נגד סעודיה ועושי דבריה. אחת התוצאות המרכזיות של האמברגו הינה שיתוקה של מועצת שיתוף הפעולה המפרציות (משפ"מ)  –"ברית נאט"ו הערבית" בגילגולה האנטי-איראני הקודם,  שנוסדה ב-1981, ושעליה מתכוון הממשל האמריקאי להשתית את ה-MESA החדש (לא ברור כיצד בכוונתו לגשר על התהום שנפער בארגון).גם אם המערכה המדממת נגד איראן וגרורותיה, הגובה מן הסעודים והאמירויות מחיר דמים יומיומי בתימן, ואף הובילה לירי טילים על ערי סעודיה, ניצבת בראש סדר העדיפויות הסעודי, ואף נתפסת כבעלת משמעות קיומית, חשובה לריאצ' מאד גם השגת בכורה במחנה הסוני כנגד קטר, תורכיה והאחים המוסלמים.

"המחנה הערבי המתון" והסוגיה הפלסטינית

על פי דיווחי התקשורת, בעיני ממשל טראמפ, המדינות הערביות תמלאנה תפקיד מרכזי בגישה הקרויה "מבחוץ פנימה" (Outside-in). אסטרטגיה זו מבוססת, לכאורה, על כך שחשיבותם של הנושאים הקשים בין ישראלים לפלסטינים – גבולות, ירושלים ופליטים (שממשל טראנפ כבר "הוריד את חלקם מהשולחן") – יכולה להתעמעם ולהצטמצם על ידי השתתפות מדינות ערביות בתהליך השלום. על פי תפיסה זו, מדינות המפרץ תשפרנה את הקשרים עם ישראל כהקדמה להסכם שלום. מתווה ממשל טראמפ לפתרון מבוסס, כמדווח, על הערכה שהערבים הסונים, שהתעייפו מהפלסטינים, מוכנים כעת שיגררו אותם לעסקה, כשלעבאס לא תהיה ברירה אלא להסכים, מפחד שיישאר מאחור.7 דווח גם כי המאע"מים מקדמים את מעמדו של מחמד דחלאן, אולי כמחליף לעבאס ואולי כאמצעי ללחוץ עליו.מחמד בן סלמאן בהחלט משתלב ברעיונות אלו של האמריקאים, ודווח כי אף היה מקור לחלק מהם. הוא הביע באוזניים יהודיות (על פי דיווח שהודלף על ידי מקורות ישראליים באפריל 2018) בוז וביקורת חריפה על יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס, וצוטט באומרו כי "בעשורים האחרונים החמיצה המנהיגות הפלסטינית הזדמנות אחת אחרי השנייה ודחתה את כל הצעות השלום שניתנו לה. הגיע הזמן שהפלסטינים ייקחו את ההצעות ויסכימו לבוא לשולחן המשא ומתן, או שישתקו ויפסיקו להתלונן". הוא צוטט גם כמבהיר שהנושא הפלסטיני אינו בראש סדר העדיפויות של ממשלת סעודיה או של דעת הקהל הסעודית. דווח גם שבן סלמאן הציע לאבו מאזן בדצמבר 2017 כי הכפר אבו דיס ישמש כבירתה העתידית של פלסטין, במקום ירושלים המזרחית.8 לאחר מכן, ובמה שנתפס כנזיפה נדירה לבנו, אישר המלך סלמאן מחדש את "עמדתה האיתנה של הממלכה כלפי הסוגיה הפלסטינית ואת הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני למדינה עצמאית שבירתה ירושלים". מאוחר יותר (יולי השנה), בעקבות העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, הבהיר המלך סלמאן כי ארצו מחויבת עדיין ל"יוזמת השלום הערבית" מ-2002, הכוללת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 (עם חילופי שטחים), עם ירושלים המזרחית כבירתה.9

מי ב"מחנה הערבי המתון"? עד כמה הוא באמת "מחנה"?

נראה ש"המחנה הערבי המתון" המדובר כולל לכאורה חמש מדינות: סעודיה, מאע"מ, בחריין (שיש לראותה מאז 2011 כמדינת לווין של סעודיה), מצרים וירדן. הוא אינו כולל כמובן את קטר, שהיא אחת היריבים של המחנה; ונעדרות ממנו גם עומאן וכווית, שהן חברות המשפ"מ, אך לא הצטרפו לאמברגו על קטר ופועלות כדי לגשר בין שתי המחנות הערביים הניצים; מדינות המגרב דוברות הצרפתית; וכן תימן, לוב וסוריה, שהן אינן שחקניות במחנה, אלא זירות מערכה שהמחנה פועל בהןשהיא פועלת בהם צבאית ופוליטית. גם לבנון והרש"פ מחוץ לתמונה, כל אחת מסיבותיה. עיראק, כאמור, היא היום בעיקר אובייקט, ולא שחקן, בהיאבקות המחנות, כשהמחנה האיראני "מוביל בה בנקודות", וכנראה ימשיך לעשות כן, גם בשל החשדנות הרבה בקרוב העדה השיעית – כולל האנטי-איראנים שבה – מפני  המשטר הסעודי הווהאבי האנטי-שיעי. גם מידת הזיקה של מצרים וירדן למחנה שבהגמוניה סעודית-מאע"מית אינה חד-משמעית. האיום האיראני הינו אימננטי וקרוב עבור מאע"מ וסעודיה, כשבעיות כמו הסוגיה הפלסטינית ואיום האח"ס נמצאות נמוך יותר בסדר העדיפויות של שתיהן. למשטרים במצרים ובירדן, לעומת זאת, יש סדר עדיפויות הפוך. הם בהחלט אינם אוהבים את הרפובליקה האסלאמית ומוטרדים מפעילותה האזורית והחתרנית (המלך עבדאללה ה-2 הוא אשר טבע את המושג "סהר שיעי"). עם זאת, עבורם, איום הטרור הסוני הסלפי (שסעודיה ומאע"מ שוללות גם הן, אך אינן שמות אותו בראש מעיניהן) הרבה יותר כואב ואימננטי. כמו כן, הסוגיה הפלסטינית שוכנת לגבולותיהן של מצרים וירדן, בעלת תהודה רבה בקרב הציבורים שלהן, ומחייבת מצידן טיפול עדין ומורכב ולא פתרונות "יצירתיים". אי לכך, יש  "חריקות" לא מעטות בין שתי המדינות לבין סעודיה ומאע"מ.מצרים בהחלט לא ממלאת את תפקידה המסורתי והמוביל בעולם הערבי (אחד מכל ארבעה דוברי ערבית הוא מצרי), בשל חוסר היציבות הנמשכת והאתגרים הפנימיים במדינה, כמו גם בשל הלקח המצטבר מן השנים שבהן התיימרה להנהיג ושילמה על כך מחיר יקר. היא קשורה לסעודיה ולמאע"מ, בשל השמרנות שלה ובמיוחד הצורך שלה בתמיכה כספית: הממלכה העניקה למצרים יותר מ -10 מיליארד דולר במענקים ובהלוואות רכות מאז 2013, בנוסף למשלוחי דלק רבים, בשווי של עשרות מיליוני דולרים. היא שותפה לאמברגו על קטר, ומעורבת עמוקות, לצד מאע"מ (ורוסיה), בסיוע לגנרל ח'ליפה חפתר, מנהיגה של לוב המזרחית, כנגד המשטר בטריפולי המקורב לאחים המסלמים.  המשטר המצרי, לאחר הפיכת-הנגד של 2013, עשה מחוות יוצאות-דופן ליורש העצר הסעודי, כולל העברת החזרת שני האיים טיראן וסנפיר לריבונות סעודית ב-2016. הדבר עורר גל של ביקורת ומחאה אנטי-סעודית מצד הציבור המצרי, שראו את מדינתם בעלת המעמד והעבר המפואר "מוכרת את בכורתה" למדינה של "מתעשרים חדשים".10

למרות זאת, המשטר המצרי אינו מחויב באופן מלא לסדר היום האקטיבי האנטי-איראני של שותפותיה. מצרים מנהלת כיום מדיניות חוץ שמרנית, שעיקריה –  התייצבות נחרצת, גם במישור הרעיוני, כנגד אסלאם קיצוני (במיוחד אח"ס) וכיבוד ריבונותן של מדינות, בניגוד לעמדות סעודיה הרביזיוניסטיות לגבי סוריה, לבנון ותימן (בכך, מדינותה מתיישבת היטב עם זו של רוסיה).11 מצרים אמנם הצטרפה הצהרתית למבצע נגד החות'ים, אך נמנעה מלשלוח כוחות יבשה לתימן (גם בשל נסיון מר שם משנות ה-60); א-סיסי הצהיר כי "הצבא המצרי נועד למצרים". כמו כן, קהיר תומכת היום במשטר אסד. נראה כי היא מוטרדת יותר מהשכונה הקרובה יותר, כולל שיתוף פעולה צבאי סמוי עם ישראל נגד שלוחת דאע"ש בסיני, מעורבות לצד הרוסים בלוב, וסוגיית מימי הנילוס החשובה מול אתיופיה וסודאן. יש כאן גם, כאמור, סוגיות של כבוד לאומי. המתחים הסעודיים-מצריים הגיעו שוב לשיא באוקטובר 2016, עת מצרים הצביעה בעד החלטה רוסית במועצת הביטחון של האו"ם, שתמכה בממשלה הסורית. השליח הסעודי למועצה האשים את קהיר ב"שבירת הקונצנזוס הערבי ", וסעודיה השעתה מספר משלוחי נפט למצרים. א-סיסי הגיב בהצהרה זועמת כי מצרים "משתחווה רק לאלוהים".12

באשר לירדן, קיימות לא מעט מחלוקות בינה לבין "שני המֻחמדים". באשר למלחמה בתימן, ירדן נמנעת מלהשתתף בכוחות יבשה. היא אינה מנהלת מאבק נגד האחים המוסלמים, הנתפסים בירדן כחלק פחות-או-יותר לגיטימי של הזירה הפוליטית, עם ייצוג בפרלמנט וברשויות מקומיות, במסגרת המשחק העדין של איזונים ובלמים שהמלך משחק בזירה הפנימית. בסוגיה הקטרית, ירדן צמצמה את קשריה עם האמירות והפחיתה את הייצוג הדיפלומטי שלה בדוחא, אך לא גירשה אזרחים קטריים מתחומה כפי שהתבקשה. ירדן, אף שהייתה בראשית מלחמת האזרחים מתנגדת תקיפה ופעילה של משטר אסד, נראה שעושה צעדים לקראת השלמה – גם בלית ברירה – עם הישארותו על הכס והחזרת שליטתו אל הגבול הירדני; מעבר הגבול אל-נציב בין שתי המדינות נפתח השבוע, לראשונה מזה שלוש שנים. הדיווחים כי במסגרת מגעי ממשל טראמפ עימה העלתה סעודיה בקשה לקבל מעמד בהר הבית בירושלים, הפתיעו והדאיגו מאוד את הצמרת הירדנית, וזו מיהרה לברר מול ירושלים וושינגטון אם יש כוונה לכרסם במעמדה ההיסטורי של הממלכה ההאשמית בירושלים.

צרותיו של הקוסם הסעודי

נראה שתוכניותיו השאפתניות של MBS להשתמש ברפורמה כלכלית וחברתית מבוקרת כדי לחדש במהירות את הממלכה בצלמו, תוך שמירה על שליטה פוליטית מוחלטת (נאמר שהוא מעריץ את מה שמכונה המודל הסיני) – ממשיכות להיתקל בקשיים. ראשית הייתה ביקורת בינלאומית וערבית על שעצר מאות נסיכים ועשירים סעודים לצורך הפגנת כוחו וסחיטת כספים מהם, וכן על מעצר של פעילים סעודים שקידמו חלק מהצעדים שקידם בעצמו. אחר כך באה תגובתו החריפה – ניתוק יחסים – להבעת הדאגה של שר החוץ הקנדי על מעצר פעילי זכויות האזרח והנשים בסעודיה. דעת הקהל המערבית התעוררה גם על ידי התובע הכללי הסעודי שביקש עונש מוות על פעילות לא אלימה של חמישה פעילים שיעים – כולל אישה אחת – שהוחזקו במעצר מעל שנתיים ללא ייצוג משפטי. לכך מתווספת כמובן הפרשייה החדשה של היעלמות העיתונאי האופוזיציונר ג'מאל חשוגי בעת ביקורו בקונסוליה הסעודית באיסטנבול, שסביר שאף היא מצביעה על הגישה הקשה של בן סלמאן לביטויי התנגדות ונכונותו לנקוט צעדים אוטוריטריים חריגים.

הסעודים גם נסוגים מהכוונה להנפקה ציבורית של חלק ממניות חברת הנפט הלאומית "ארמקו", בשל התעניינות חלשה בשווקים. דבר זה משקף התפוררות של מרכיב מרכזי במסגרת "חזון 2030" של MBS. גם כאן הייתה זו החלטה של המלך סלמאן שסתמה את הגולל על תוכנית בנו. ההשקעות הזרות הישירות בממלכה ירדו מ-7 מיליארד דולר ב-2016 ל-1.4 מיליארד דולר ב-2017, בעוד שעלו במאע"מ ואף בקטר. על פי מחקר של ג'יי. פי. מורגן, ייצוא ההון של תושבי סעודיה צפוי להגיע ל-65 מיליארד דולר ב-2018, או 8.4% מהתמ"ג (לאחר שכבר המריא ל-80 מיליארד דולר ב-2017). סטנדרד צ'ארטרד דיווחה כי ברבעון הראשון של 2018 זרמו 14.4 מיליארד דולר אל מחוץ לממלכה להשקעה במניות זרות, העלייה הגדולה ביותר מאז 2008. נראה שהשוק מאבד את הביטחון ב"מגע הקסם" של יורש העצר.

מדיניות החוץ של MBS שאפתנית, אך אינה מנוהלת היטב ואינה מוצלחת במיוחד. כאמור, האמברגו על קטר אינו משנה את מדיניות האמירות, ולא כופף אותה. בסוריה, הכספים הרבים שהשקיעו הסעודים (ומאע"מ) לא מנעו את ניצחונו של אסד ושל תומכיו האיראניים והשיעים. בתימן, המערכה הצבאית לא השיגה בארבע שנותיה ניצחון מכריע על החות'ים (שהגיבו בירי טילים על מטרות סעודיות) וזוכה לגינוי בינלאומי הולך וגובר על נפגעים אזרחיים רבים והרס התשתיות האזרחיות של המדינה, שהביאו לרעב ומגפות בקנה מידה אסוני. באשר ללבנון, הניסיון בנובמבר 2017 לשנות את המציאות הפוליטית על ידי לחץ על סעד חרירי ואילוצו להתפטר, שהגיע עד הטלת מעצר בית עליו בסעודיה, לא צלח, העלה לבסוף את קרנו של חרירי בלבנון, והיה לפיאסקו תדמיתי ומדיני עבור MBS. המשבר סביב פרשת חשוגי רק יחמיר מגמות שכבר ניכרו קודם לכן.

משמעויות לישראל

נראה איפוא כי "המחנה הסוני המתון", גם אם יש זיקות אופרטיביות מסוימות בין מרכיביו (ובינם לבין ישראל), הוא ביסודו קונסטרוקט תיאורטי המתאר בפועל בעיקר את בכורתן לכאורה ופעילותן הנוכחית של סעודיה ומאע"מ. בניגוד למחנה ה-"שיעי", המנוהל ביד רמה מטהראן, המחנה אינו שחקן מאוחד בעל יכולת לעצב משמעתית את הפוליטיקה האזורית, הן בשל חולשת כישוריה ויכולותיה של סעודיה וסימני השאלה לגבי שיקול דעתו של MBS בפרט, והן בשל חוסר זהות האינטרסים והאג'נדות של מצרים וירדן עם אלו של סעודיה ומאע"מ.

ברי כי בפתיחות של סעודיה ומדינות מפרץ אחרות כלפי ישראל ישנה הזדמנות אסטרטגית רבת חשיבות עבורה. היחסים בין ישראל למדינות המפרץ, כולל ערב הסעודית, התפתחו משמעותית בשנים האחרונות – קיבלו תנופה משמעותית בשל המאבק המשותף שלהן ב-JCPOA בתקופת הנשיא אובמה, ומבוססים על אינטרסים ולא על ערכים. הן וישראל מאוחדות על ידי דאגות לגבי מדיניות איראנית תוקפנית ועל ידי אי ודאות לגבי היקף ההגנה שהן יכולות לצפות לה מארצות הברית.

החשוב שישראל תפעל בדיסקרטיות ובשום שכל לנצל ההזדמנות, ולפתח ולהעמיק את הקשרים הבילטרליים שלה עם כל אחת ואחת מהמדינות הערביות הרלוונטיות. הדחף "לארוז" אותם כחבילה אחת, ולהתנהל מולן כגוש, אמנם קוסם, אך אינו מועיל בטווח היותר רחוק: הוא גם אינו תואם את המציאות, בו "גוש" זה אינו עובדה מוגמרת ואין לו הנהגה מוגדרת. הסתמכות מעין זו עלולה להפוך את היחסים עם מרכיביו השונים לבני-ערובה אלה של אלה, ובמיוחד תלוים ביחסים עם ריאצ'.  עדיף למקסם את מרחבי האינרטסים וההבנות המשותפות עם כל מדינה בנפרד, שמצטמצמות ככל שכוללים יותר שחקנים במעגל.

נראה איפוא כי "המחנה הסוני המתון", גם אם יש זיקות אופרטיביות מסוימות בין מרכיביו (ובינם לבין ישראל), הוא ביסודו קונסטרוקט תיאורטי המתאר בפועל בעיקר את בכורתן לכאורה ופעילותן הנוכחית של סעודיה ומאע"מ.

בענין זה, האינטרס והמדיניות של הממשל האמריקאי אינם זהים לאלו של ישראל. הממשל שואף להקים ברית אזורית שתוכל לעשות עבור ארה"ב את "העבודה הכבדה" באזור מול איראן (הן הצבת חסמים להתרחבות השפעתה מעבר לגבולותיה, והן ערעור יציבותה הפנימית), תוך חלוקת הנטל הכלכלי. כך תתאפשר, לשיטתו של הנשיא, ההתכנסות חזרה לתוך המבצר הצפון-אמריקאי.  לצורך כך, הוא צריך בעיקר ארגון חזית, ולא משהו עמוק ואמיתי. מסדרונות ההיסטוריה עמוסי שלדי נסיונות האמריקים להקים מבנים כאלו, הכל מברית בגדאד ו-CENTO  בשנות ה-50, דרך "הקונצנזוס האסטרטגי" של עידן רייגן והקואליציה האזורית של מלחמת המפרץ הראשונה, שגם הם לא כללו את ישראל. האקלים הציבורי  והפוליטי האמריקאי נוטה לדגול בעבודה בינלאומית בקואליציות וב"חלוקת נטל". גם MESA לא תצלח, הן בשל משענת הקנה הרצוץ עליה נשענת – סעודיה – וחשדות שותפותיה מפני סדר-היום שלה, והן בשל הניגודים בין השותפות לכאורה לברית זו.

בנוסף, הממשל האמריקאי מחפש דרכים חדשות לפתור סוגיות בינ"ל מורכבות ו"מרושעות" (Wicked) המציקות לארה"ב זה זמן רב. בחלק מהמקרים, זכו מאמציו להצלחה יפה. אך הרעיון שניתן "לפתור" את הסוגיה הישראלית-פלסטינית על ידי דחיקת הפלסטינים לשוליים והתנהלות מעל לראשם מול שליטים ערביים מרוחקים, עשירים ורודניים, הוא מקסם שווא. ישראל מצידה נמנעת מזה שנים מלהתנהל בתהליכי השלום שלה מול קבוצות מדינות, ומקפידה לנהל משאים ומתנים בילטרליים, כדי למנוע הקשחת עמדות מתוך "פוזה" וניסיונות לכפייה ולהכתבה. זאת ועוד, הרעיונות שהנהגה ערבית כלשהי "תדלג על המשוכה הפלסטינית" ותכונן יחסים עימנו בלעדיה, ו/או תסכים רשמית לפתרון שאינו כולל מדינה פלסטינית שבירתה בירושלים וריבונות פלסטינית על מרבית שטחי 67, אינם מציאותיים. כל כישלון של יוזמה או ניסיון לפתרון הבעיה הפלסטינית יוצר צלקת ו"דם רע", שרק מקשה על האפשרות של פתרון שכזה בעתיד הרחוק יותר.

הן מצרים והן ירדן מנהלות שת"פ מדיני וביטחוני נרחב ודיסקרטי מזה שנים עם ישראל, ללא תלות בהשתייכותן ל"מחנה" כלשהו, במדיניות הסעודית או בקשרי סעודיה עם ישראל. העדיפות הראשונה של ישראל הינה לשמר, וככל שניתן גם להדק ולהעמיק, את הקשרים עם שתי מדינות השלום. אלו הן גם השכנות הקרובות ביותר לישראל ובעלות הגבולות הארוכים ביותר עימה.

כאמור, ישראל צריכה לממש כל אפשרות של הידוק קשרים עם מדינות ערביות ומוסלמיות, ובמיוחד כשיש לה אינטרסים משותפים עימם, ונכונות לשת"פ אמיתי ושקט. יחד עם זאת, אל לה לישראל לבנות מדיניות שלמה על איש אחד, או על בסיס רצון למצוא חן עם ממשל אמריקאי אוהד אך לא תמיד אחראי. החשוב ביותר – שת"פ אמיתי ויעיל, צריך להיות דיסקרטי, להתחשב באינטרסים של הצד השני ולפעמים אף לוותר לו, וכן לקחת בחשבון את רגישות הנושא הישראלי בקשרים בין המשטרים לבין הציבורים שלהם. המגמה של השנים האחרונות "לרוץ לספר לחבר'ה", אינה מועילה בטווח האורך.


[א]  סעודיה, כווית, בחריין, מאע"מ, קטר ועומאן.

[1]  ראו, למשל, משה יעלון וליהיא פרידמן, "הזדמנות היסטורית – ישראל והמחנה הסוני הפרגמטי", עדכן אסטרטגי, כרך 21 (2), יולי 2018;Eli Ben-Meir, "Donald Trump and the Sunni Axis", Times of Israel blog, August 27, 2017; Charles Krauthammer, "Why Middle East Peace Starts in Saudi Arabia", Washington Post, May 25, 2017.

[2] כך, למשל, מצע מפלגת "יש עתיד" כולל אמירות רבות בנושא (https://www.yeshatid.org.il/defense) [דגשים – שלי]:

המאבק המשותף בציר הטרור האיסלאמי-רדיקלי והצורך המשותף למנוע מאיראן להפוך למדינת סף גרעינית, מאפשרים לישראל להצטרף לקואליציה של המדינות המתונות במזרח התיכון, יחד עם מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות המפרץ ובשיתוף הליגה הערבית… לצורך כך, על ישראל ליזום ולהוביל מהלך פתיחה לתהליך של משא-ומתן אזורי עם המדינות המתונות במזרח-התיכון. זאת במטרה להגיע להסדר מדיני אזורי ארוך-טווח ובר-קיימא, שיכלול כינון נורמליזציה בין ישראל לבין מדינות ערב המתונות והליגה הערבית, הסדרי ביטחון קפדניים, שיתוף פעולה כלכלי אזורי והיפרדות מהפלסטינים… ישראל, מדינות ערב המתונות והרשות הפלסטינית יפתחו במשא-ומתן שיכלול הידברות משולבת על מאפייני ההסדר האזורי ועל היפרדות מהפלסטינים.

[3] ראו, למשל, "Nato for Arabs?", The Economist, October 6, 2018; "US working to set up 'Arab NATO' as bulwark against Iran", Times of Israel, 28 July 2018; Mina Al-Oraibi and Joyce Karam, "MESA to Include Nine Countries While Prioritising Iran Threat", The National, September 26, 2018; Hassan Ahmadia, "Why Iran isn't concerned over US plans for 'Arab NATO' ", Al-Monitor, August 9, 2018; Yara Bayoumy, Jonathan Landay and Warren Strobel, "Trump seeks to revive 'Arab NATO' to confront Iran", Reuters, July 27, 2018.

[4] Rasha el Aqeedi, Saudi Arabia’s New Realism in Iraq, FPRI E-Note, August 9, 2018

https://www.fpri.org/article/2018/08/saudi-arabias-new-realism-in-iraq/

[5]  ראו Sean Yom, "How Middle East Monarchies Survived the Arab Spring", Washington Post (the Monkey Cage), July 29, 2016.

[6]  ראו Mehran Khamrav, "Multipolarity and Instability in the Middle East", Orbis, August 2018.

[7] ראו למשל Aaron David Miller and Richard Sokolsky, "Why Trump Won’t Find Salvation in the Middle East", Politico, May 19, 2017.

[8] "Bin Salman to Palestinians: Accept US deal or 'shut up' ", Middle East Monitor, April 30, 2018

[9] Amir Tibon, "Saudi King Tells U.S. That Peace Plan Must Include East Jerusalem as Palestinian Capital", Haaretz, Jul 29, 2018

[10]  הנושא נדון למשך שנתיים בבתי משפט בקהיר ,עד להכרעה סופית של בית המשפט החוקתי במרס השנה, בה דחתה את פסקי הדין של בתי המשפט האחרים ואיפשרה את השלמת ההעברה.

[11] Michael Wahid Hanna and Daniel Benaim, "Egypt First: Under Sisi, Cairo is Going its Own Way", Foreign Affairs, January 4, 2018

[12] Yasser El-Shimy, "Egypt: Wildcard", in European Council on Foreign Relations, The Middle East’s New Battle Lines, https://www.ecfr.eu/mena/battle_lines/egypt#menuarea


תמונה: Bigstock

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *