JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (בדימוס) ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (בדימוס) ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

בבחירות המוקדמות לקונגרס ב-2022 נוקט ארגון השדולה הפרו-ישראלי AIPAC מדיניות חדשה שקצרה עד כה הישגים מרשימים. המסר של AIPAC הוא שאין להרים ידיים במאבק על נפשה של המפלגה הדמוקרטית. ישראל, מצידה, צריכה לתבוע מידידיה להיאבק גם למען עסקת גרעין “חזקה וארוכה” יותר מזו המסתמנת כעת, ולמען הצבתו של איום צבאי אמין על הפרויקט האיראני.

מה גרם ל-AIPAC לשנות כיוון?

במרוצת שנות קיומה, מאז נוסדה ב-1951, הקפידה השדולה הפרו-ישראלית להימנע ממעורבות ישירה בבחירות לקונגרס ולנשיאות, אם כי ידעה “לתת ציונים” לפוליטיקאים אמריקנים באשר למידת תמיכתם ומחויבותם, ובכך להשפיע על היחס כלפיהם מצד תורמים ומצביעים אוהדי ישראל.

שנת הבחירות הנוכחית לקונגרס – כל בית הנבחרים ושליש מהסנאט – נתפסת כחשובה במיוחד, בשל הקיטוב הפוליטי והאפשרות של ניצחון רפובליקני שינטרל את כוחו של הנשיא להעביר חקיקה. על רקע זה, ואל מול התחזקותו של האלמנט האנטי-ציוני בתוך האגף השמאלי-פרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, החליטה הנהגת AIPAC לזרות לרוח את זהירותה המסורתית, ולהקים “ועדת פעולה פוליטית” (PAC)[1] בשם United Democracy Project (UDP) היכולה, על פי דין, להזרים כספי תורמים למסעות בחירות, ובעיקר לקמפיינים שליליים נגד מועמדים בעייתיים בעיני ישראל.

ביסוד ההחלטה, שילוב בין כמה שיקולים:

  1. הצורך להמחיש, מעת לעת, את עוצמתו הפוליטית של הארגון. כמו כל מנגנון הרתעה (וגם תופעות פוליטיות אחרות המעוגנות במישור התודעתי), מעמדו המובנה של AIPAC בעיני הקונגרס, הממשל והציבור – כמי שבכוחו למנוע פגיעה באבני היסוד של היחסים המיוחדים – עומד בפני סכנת שחיקה אם לא יתמודד בהצלחה מדי זמן עם אתגרים בולטים לעין. כך היה ב”קרב” על ה-AWACS בימי רייגן (שבו AIPAC הובס, בסופו של דבר, אבל אילץ את הממשל למאמץ יוצא דופן), וכך שוב בבחירות 2002, כאשר שני חברי קונגרס אנטי-ישראליים (אחת מהם, סינת’יה מק’קיני [Cynthia Mckinney] השתתפה לימים במשט המרמרה) הובסו בפריימריז הדמוקרטיים על רקע עמדתם העוינת בשיא אירועי הטרור של אותה תקופה.
  2. הדאגה הספציפית הנובעת מהתנהלותן האגרסיבית של חברות הקונגרס המכונות ה”Squad” (אלכסנדריה אוקאסיו-קורטס [Alexandria Occasio-Cortes] מניו יורק, רשידה טלאיב [Rashida Tlaib] ממישיגן ואילהאן עומר [Ilhan Omar] ממינסוטה) המובילות קו אנטי-ישראלי ארסי. טלאיב, שמוצא משפחתה מבית ע’ור אל-פוקא בנפת בנימין, אף יזמה באחרונה הצעת חוק להנצחת ה”נכבה” הפלסטינית, ועמדתה שוללת את זכות קיומה של ישראל. הן אומנם הובסו באורח נחרץ בהצבעה על המימון לכיפת ברזל (420 מול 10), אך לפני כן הצליחו לשבש את הכללתו של סעיף זה בחוק התקציב הכללי. AIPAC נזהר אומנם מלפעול ישירות נגדן, אף שעומר, לפחות, ניצבה בפני קרב צמוד במחוז שלה, אך מטרתו היא לוודא שאלמנט זה, בתוך שורות המחנה הפרוגרסיבי הרחב במפלגה הדמוקרטית, לא ימשיך ויתעצם.
  3. ברמה העקרונית, הרצון להמחיש לעצמו, למתחריו משמאל כמו J-Street, לקהילה היהודית בארה”ב, וגם לאלו בישראל הנוטים לחפש עוגנים פוליטיים אחרים (הרפובליקנים, האוונגליסטים), כי המפלגה הדמוקרטית עדיין איננה “מקרה אבוד” בכל הנוגע לישראל. יש בה עדיין זרם מרכזי פרו-ישראלי שעמדות היסוד שלו משתקפות גם במסריו של הנשיא ביידן, למרות המחלוקת בסוגיה האיראנית. רוב נבחריה עדיין תומכים ללא היסוס בחבילת הסיוע ובביטויים נוספים של המחויבות לישראל, ותוצאות הפריימריס של 2022 אמורות לחזק מגמה זו ולמנוע מצב של זיהוי AIPAC עם הרפובליקנים בלבד.

מאזן ביניים חיובי מובהק

עד כה ניתן להצביע על כמה הישגים ברורים להתערבות של ה-UDP בבחירות המוקדמות: ברוב (אך לא בכל) המחוזות הקונגרסיונליים שבהם התגייסה השדולה נגד מועמד/ת הנתפס/ת כבעייתי/ת – או, ליתר דיוק, לתמיכה ולמימון של מועמד/ת נגדי/ת – התוצאה הייתה תבוסה למצדדי הקו הביקורתי כלפי ישראל. יצוינו, בין היתר:

  1. במחוז ה-11 של אוהיו, שהרכבו האתני מבטיח ניצחון למי שמוצאו אפריקני-אמריקני, התגייס “הפרויקט” לתמיכה במועמדת פרו-ישראלית, שונטל בראון [Shontel Brown]. היא קיבלה מן ה-UDP למעלה ממיליון דולר בבחירות מיוחדות שנערכו כשהמושב התפנה ב-2021, ושוב בפריימריס ב-2022, שבהם התמודדה (וניצחה, ברוב דחוק) מול יריבה רדיקלית, נינה טרנר (Nina Turner), שנתמכה על ידי ברני סאנדרס והשמאל הפרוגרסיבי.
  2. בקרב חשוב במיוחד, במחוז ה-4 של מרילנד, תמך ה-UDP במועמד אפריקני-אמריקני פרו-ישראלי, גלן אייווי (Glenn Ivey), אך מדויק יותר לומר שעיקר המאמץ הופנה כדי להביס את דונה אדוארדס (Donna Edwards), חברת קונגרס מאז 2009, המזוהה כפרוגרסיבית בעמדותיה, וחלק מהצבעותיה נתפסו כבעייתיות מבחינתם של ידידי ישראל. סכומים ניכרים – על פי אומדן, למעלה מ-6 מיליון דולר – הושקעו בתשדירי ביקורת בוטים (מה שמכונה בעגה הפוליטית האמריקנית attack ads) שהדגישו את כישלונותיה של אדוארדס כחברת קונגרס. בכירים דמוקרטים, ובכללם גם יו”ר בית הנבחרים ננסי פלוסי שעמדתה כלפי ישראל בדרך כלל אוהדת, תקפו בחריפות את AIPAC ו- UDPבשל השימוש בהתקפות על אדוארדס, אך בסופו של דבר אייווי הוא שניצח, ביולי 2022, אחרי שסגר פער של כעשרים אחוזים. מדובר במחוז דמוקרטי מובהק, כך שדרכו לקונגרס סלולה. המסר למי שבחרו בקו אנטי-ישראלי חד וברור.
  3. בצפון קרוליינה תמך ה-UDP בוואלרי פושי (Valery Foushee, גם היא אפריקנית-אמריקנית) במחוז ה-4, מול נידא עלאם (Nida Alam) ואחרים; היא איבדה בשל כך את תמיכת הפרוגרסיבים, אך ניצחה בפריימריז. במחוז הראשון ניצח המועמד שנתמך על ידי AIPAC, דונלד דייויס (Donald Davis) את אריקה סמית’ (Erica Smith), שסומנה גם היא על ידי השדולה כבעייתית עבור ישראל.
  4. תשומת לב מיוחדת משכה ההתמודדות במחוז ה-9 של מישיגן, שאותו ייצג בשנתיים האחרונות חבר הקונגרס אנדי לוין (Andy Levin), יהודי שגם אביו, סאנדר (שהיה חבר בית הנבחרים לפניו, מאותו מחוז, במשך 36 שנים), וגם דודו, הסנאטור הוותיק קרל לוין, היו פוליטיקאים דמוקרטיים בולטים. אף שהוא מגדיר את עצמו כציוני, הזדהה לוין בקונגרס עם עמדות ביקורתיות כלפי מדיניות ישראל בסוגיה הפלסטינית, ועם הקו של שדולת J-Street. על רקע זה התגייס ה-UDP לתמיכה ביריבתו, היילי סטיבנס (Haley Stevens, גם היא חברת קונגרס, שנקלעה להתמודדות משום שהמחוז ה-9 וה-11 שורטטו מחדש בעקבות מפקד האוכלוסין), והיא אכן ניצחה.                  

תוצאות אלה – והרשימה אינה מלאה – שבו והמחישו את כוחה הפוליטי של השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון (וגם ברמת השטח), בעיתוי קריטי ובעיצומו של עימות פנימי חריף על עתידה של המפלגה הדמוקרטית. בעוד כוחו של השמאל הפרוגרסיבי מתחזק – אל מול ההקצנה “ברוח טראמפ” מצידו השני של המתרס – הוכיחו התוצאות, במיוחד במישיגן ובמרילנד כי יש עדיין מסד איתן של תמיכה בישראל, וכי הזרם המרכזי של המפלגה הדמוקרטית, שגם הנשיא ביידן נמנה עימו, יכול ומוכן להתמודד מול מגמות ההקצנה.

העימות עם J-Street

דווקא בשל משמעויותיהם של ההישגים שרשם ה-UDP, הגיבו גורמי שמאל יהודיים בארה”ב בחריפות חסרת תקדים. לא רק קולות אנטי-ציוניים מובהקים, כמו התנועה הרדיקלית Jewish Voices For Peace, אלא גם שדולת J-Street, הרואה את עצמה כמייצגת בזירה האמריקנית את עמדות השמאל הציוני בישראל,[2] בחרו בדרך של דה-לגיטימציה גורפת של AIPAC ושל דפוסי מעורבותו הפוליטית.

לשיטתם, עצם העובדה שחלק מתורמי ה-UPD הם רפובליקנים, והארגון תומך (לצד הדמוקרטים שהוזכרו לעיל) גם בעשרות מועמדים רפובליקניים לקראת בחירות נובמבר 2022, פוסלת את AIPAC מלמלא תפקיד כלשהו בחיי המפלגה הדמוקרטית ובפוליטיקה האמריקנית בכלל. מבחינת השמאל – וחלק ניכר מיהדות ארה”ב – מי שמערערים על תוצאות הבחירות לנשיאות בשנת 2020, ומגלים סימן כלשהו של אהדה למי שתקפו את הקונגרס בינואר 2021, “חצו את הגבול האחרון” והפכו לאויבי הסדר הדמוקרטי. זו הייתה גם רוח דבריו של הנשיא ביידן בנאומו בפילדלפיה שבו תקף את הרפובליקנים תומכי MAGA (תנועתו של טראמפ) כמי שמסרבים להכיר בסמכות החוקה. בנסיבות אלה של קיטוב קיצוני, עמדת AIPAC בעד תמיכה דו-מפלגתית בישראל מותקפת משמאל ברמה העקרונית.

מעבר לכך, ויכוח זה בסוגיה המפלגתית מתורגם לעמדות בנושאי המהות, ובראשן שאלת הגרעין האיראני. בעוד ש-AIPAC, כארגון, קשוב לעמדות ממשלת ישראל, בחר J-Street (הנשען בנושא זה על עמדותיהם של אנשי ביטחון ומודיעין מסוימים בישראל) לצדד באופן נחרץ בחזרה לעסקת הגרעין עם איראן, ולפתרון של העימות עם טהראן בדרכי שלום.

ראוי לציין כי באופן חריג, ראש הממשלה הגיב לפולמוס זה באמירה חריפה שלפיה תמיכת J-Street בפיוס עם איראן מציבה סימן שאלה באשר ליומרתה של תנועה זו לראות את עצמה כציונית ופרו-ישראלית (על פי דרכה). התייצבות זו לימין AIPAC נובעת, בין היתר, משיקולים פוליטיים פנים-ישראליים, אך יש בה גם כדי להעיד על חשיבותה המתחדשת של השדולה מנקודת המבט הישראלית.

המסר של AIPAC לישראל – ולמה ישראל צריכה לצפות בתמורה?

בנסיבות אלה, יש לראות את החלטת AIPAC לחרוג ממדיניותו המסורתית ולהתערב במישרין במאבק הפוליטי בארה”ב כמסר המכוון גם כלפי ישראל. ספציפית, הוא מופנה לאלו במערכת הפוליטית והמקצועית הישראלית הנוטים, במיוחד בשנים האחרונות, ולא בלי סיבה, לראות במפלגה הדמוקרטית “מקרה אבוד”, ובזיקה לכך להתמקד בתמיכתו העמוקה בישראל של ה”בייס” הרפובליקני – אוונגליסטים, יהודים אורתודוקסים – ולא בזרמים העיקריים של יהדות ארה”ב הליברלית. הישגי המערכה של AIPAC באים אפוא להמחיש כי יש תוחלת למאבק על נפשה של המפלגה הדמוקרטית, ולכן גם על עתיד היחסים בין ישראל ליהדות ארה”ב.

הציפייה היא לגיטימית, אך גם לישראל צריכה להיות דרישה לגיטימית לא פחות מיהדות ארה”ב, או לפחות מן המעגלים הרחבים בתוכה הרואים עצמם כמחויבים לישראל ולביטחונה אך מצביעים לדמוקרטים וחשים אהדה כלפי הממשל הנוכחי. בסוגיית הגרעין האיראני, נדרשת מהם נכונות להתייצב למערכה, כולל מהלכים בקונגרס שיאלצו את ממשל ביידן לעמוד בהתחייבויותיו, לעצור את הסחף לעבר הסכם גרוע, “חלש וקצר” (בניגוד להבטחה לחתור להסכם “חזק יותר וארוך טווח יותר”, ובתוך כך לתת לישראל חופש פעולה ויכולת פעולה.

התמיכה הדו-מפלגתית חשובה, אך היא אמצעי ולא מטרה. אם יש מי שחולק על תמונת הנתונים המדאיגה שישראל חושפת, זכותו לנהל על כך דיון ענייני. אך מי שמזהיר את ישראל שלא להתעמת עם נשיא מכהן, שרוב יהודי ארה”ב הצביעו עבורו, שוכח את הלקח הנורא של ימי רוזוולט: נשיא שיהודי ארה”ב העריצו והצביעו עבורו ביחס של תשעה לאחד, והוא לא נקף אצבע להצלת יהדות אירופה אלא כשכבר היה מאוחר מדי. ההשוואה לביידן אינה תופסת – הוא מחויב הרבה יותר – אבל מן ההכרח לזכור ולהזכיר שהאתגר האיראני הוא בגדר סכנה קיומית.


[1] למרות הדימיון בראשי התיבות, AIPAC איננו PAC – הוא Public Affairs Committee, ומתוקף הגדרתו כשדולה אינו יכול לעסוק במישרין ב-Political Action.

[2] השם J-Street הוא משחק מילים – J כאות הראשונה של Jewish, אך גם שם רחוב שאינו קיים בוושינגטון (בסדר האלפביתי של שמות הרחובות, אחרי רחוב I בא K ולא J, כנראה כדי להימנע מטעויות). רחוב K הוא שם נרדף לארגוני שדולה רבי עוצמה ששם נמצאים משרדיהם, ושדולת השמאל מתריסה בדרך זו כנגד כוחם והשפעתם. משרדי AIPAC, עם זאת, נמצאים בחלק אחר של העיר.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: IMAGO / ZUMA Wire

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך