נאומו של שר החוץ האמריקני טוני בלינקן בוועידה השנתית של ארגון השדולה
J-Street משקף מחויבות של הממשל ל”פתרון שתי המדינות” ולהגנה על ערכי יסוד ליברליים (כמו שוויון מגדרי), שבמרומז ניצבים בפני הממשלה החדשה בישראל. בה בעת, יש בו משום דחייה, על הסף, של הקריאה לפגוע בסיוע הביטחוני לישראל, להחרים שרי ממשלה מסיעות הימין, ואפילו לנזוף במדינות “הסכמי אברהם” על העדר סולידריות עם הפלסטינים.
דגשים עיקריים בנאום בלינקן
עצם הופעתו של שר החוץ האמריקני טוני בלינקן בפני הוועידה השנתית של ארגון J-Street, הפועל כשדולה (תוך עימות, שהחריף לאחרונה, עם AIPAC) לקידום עמדות המזוהות עם השמאל הישראלי, היא בגדר מסר של הזדהות של הממשל עם עמדותיו ויעדיו של הארגון, ובראשם התמיכה העקבית ב”פתרון שתי המדינות”, כמו גם תמיכה בהסכם גרעין עם איראן. בלינקן הדגיש את מחויבותה של ארה”ב לקדם הסדר מדיני “על בסיס קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים”. הוא גם הבהיר שהממשל יתנגד בתוקף לצעדים שיש בהם כדי להקשות על מימושו של חזון זה, ובכלל זה הרחבת ההתיישבות היהודית, צעדים לקראת סיפוח, והריסת בתים. הוא התריע גם מפני הסתה לאלימות בהקשר של עמדות בישראל כלפי האוכלוסייה הערבית, וערעור הסטטוס-קוו במקומות הקדושים.
בלינקן שיבח את הסכמי אברהם והביע תמיכה בביסוסם ובהרחבתם. ארה”ב רואה בהרחבת מעגל הקשרים המדיניים של ישראל את אחת הערובות לביטחונה. בה בעת, לשיטתו של הממשל, נורמליזציה בין מדינות ערב לבין ישראל אינה יכולה להוות תחליף להסדר עם הפלסטינים, החיוני בין היתר – על פי תפיסתו של הממשל – לשימור צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
בהתייחסו לתוצאות הבחירות בישראל הביע בלינקן – מחד גיסא – הערכה להליך הדמוקרטי ולהשתתפות הנמרצת של אזרחי ישראל, הזכיר את שיחת הברכה של הנשיא ביידן עם נתניהו, ואף הבהיר כי ארה”ב תתייחס לממשלת ישראל על פי מעשיה ולא על פי הרכבה האישי. הוא בירך על נכונותו של ראש הממשלה הנבחר לפעול למען כל אזרחי ישראל. בה בעת, הצביע על כך שהיחסים בין שתי המדינות מבוססים זה שבעה עשורים על ערכים משותפים, והממשל יבחן את ישראל באמות מידה אלו, כולל זכויות אדם ושוויון מגדרי, ובעת הצורך “נשוחח בכנות ומתוך כבוד עם ידידינו בישראל, כפי ששותפים צריכים לעשות”.
שה”ח האמריקני הבהיר כי עומדת בעינה המחויבות האיתנה לביטחון ישראל. בסוגיה האיראנית התייחס למאמצי הממשל להגיע להסדר מדיני בשאלת הגרעין, אך הבהיר – בהמשך להתבטאויות דומות באחרונה של גורמי ממשל – כי “כל האופציות על השולחן” אם תעמוד איראן בסירובה לעשות את הנדרש ממנה (ארגון J-Street תומך באופן עקבי בהסדרה דיפלומטית של היחסים עם איראן).
תגובה לקריאה לסנקציות על ישראל?
אף שהדברים לא נאמרו במפורש, נאומו של בלינקן אומנם הביע תמיכה ביעדי היסוד של מארחיו, אך שלל על הסף את ההמלצות מרחיקות הלכת שהעלו שני דיפלומטים אמריקניים בכירים לשעבר (שניהם יהודים) – דן קרצר, לשעבר שגריר בישראל ובמצרים, ואהרן דוד מילר, מוותיקי צוות המו”מ לתהליך השלום – במאמרם ב”וושינגטון פוסט” (29 בנובמבר 2002). יש להניח שכל באי הוועידה היו מודעים לתוכן המאמר. קרצר ומילר הוקיעו את צירופן לממשלה של סיעות עוצמה יהודית, הציונות הדתית ונועם, ועל בסיס זה קבעו כי המשבר ביחסים חמור מאי פעם – בהיעדר תקווה לפתרון מדיני – ולכן על ארה”ב:
- להפסיק את אספקתו לישראל של “נשק התקפי” העשוי לשמש לפגיעה בפלסטינים.
- להחרים את שרי הממשלה מן הסיעות שהוזכרו.
- לנזוף במדינות השותפות ל”הסכמי אברהם” – איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו – על כך שאינן מגלות סולידריות עם הפלסטינים, ופוגעות בכך בבסיס יחסיהן עם ארה”ב(!).
מדובר, ברמה המעשית, ברעיונות עוועים, שאילו נעשה ניסיון לממשם היו מחריפים את העימות, שוחקים את ההרתעה, מעודדים גל טרור ומחריפים את תחושות החרדה בציבור הישראלי, המתורגמות להקצנה פוליטית – במילים אחרות, לשרשרת תוצאות הפוכות מאלו שאליהן שואפים כותבי המאמר. מדינת איחוד האמירויות ובחריין כבר בחרו, בפועל, בדרך של “חיבוק” (עד כדי הזמנתו של בן גביר לאירועי יום העצמאות ה-51 של האמירויות, והגעת הנשיא יצחק הרצוג לבחריין). יש אפוא משהו נלעג, כמעט, ברעיון שעל ארה”ב לתבוע ממדינות ערביות להיות נאמנות לפלסטינים ולהעדיף זאת על פני האינטרסים הלאומיים.
מנוסח נאומו של בלינקן עולה בבירור כי הממשל אינו מתכוון (בשלב זה?) לאמץ “ארגז כלים” זה. הוא נותר מחויב לאספקת הסיוע הביטחוני לישראל, ללא סייגים (גלויים לעין); הוא מסרב לשפוט שרים על פי אישיותם ודעותיהם, וממתין לראות כיצד ינהגו במילוי תפקידם. גם הסכמי אברהם, ביסוסם והרחבתם הם יעד שאינו מותנה בעמדתן של מדינות אלה כלפי הפלסטינים. לנגד עיני הממשל עומדים שיקולים אסטרטגיים רחבים יותר מאשר הצורך לתת ביטוי לרחשי זעם ותסכול בקרב האגף הליברלי של יהדות ארצות הברית.
אותות אזהרה
על אף האמור לעיל, ממשלת ישראל הנכנסת – משעה שיתגבש הצוות המדיני המוביל (שר ביטחון, שר חוץ, יועץ לביטחון לאומי), ואור הזרקורים יופנה אליו ולא אל השותפים הקואליציוניים – תיטיב לעשות אם לא תתעלם מאיתותים אלה בשמאל האמריקני ובקרב יהדות ארה”ב. ביטויים שפעם היו מחוץ לתחום חדרו אל “הזרם המרכזי” ואינם עוד תופעות בשוליים הרדיקליים של מחנה השמאל במפלגה הדמוקרטית. ביסוד הדברים ניצבת דאגה באשר לצביונה של ישראל וליכולת להזדהות איתה – מה גם שיהודים בארה”ב רואים את עצמם ניצבים מול רוחות רעות, בגוון אנטישמי מובהק, הן בשמאל הפרוגרסיבי בארה”ב והן בחוגי ימין קיצוני.
נדרש, בנסיבות אלה, מאמץ מרוכז ומתואם להידברות עם דרגי העבודה בממשל ועם ידידי ישראל בקונגרס, וכמובן גם עם גורמי הנהגה ביהדות ארה”ב, בניסיון “להנמיך את גובה הלהבות”, לזהות מרכיבי שיתוף פעולה, ולהבליט סוגיות שבהן ישראל רואה עין בעין עם ארה”ב. ככל הניתן, לנוכח האילוצים הפוליטיים, חשוב להימנע בעיתוי הנוכחי – לקראת נקודות הכרעה במאבק נגד מיזם הגרעין האיראני – מצעדים בתחומים רגישים, כמו הרחבת ההתיישבות או שינויים בחוק השבות, שיחריפו את המשבר ויקשו על גיוס תמיכה ביום פקודה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / ZUMA Wire / Michael Brochstein
- בניית אתרים