JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

בעשורים האחרונים, וביתר שאת מאז הועברה ישראל ב-2020 לתחום האחריות של “פיקוד המרכז” (CENTCOM) האמריקני, ממלא הממסד הביטחוני של ארה”ב תפקיד מרכזי וחיובי בעיצוב העמדה בוושינגטון כלפי ישראל.

בעשורים האחרונים, וביתר שאת מאז הועברה ישראל ב-2020 לתחום האחריות של “פיקוד המרכז” (CENTCOM) האמריקני, ממלא הממסד הביטחוני של ארה”ב תפקיד מרכזי וחיובי בעיצוב העמדה בוושינגטון כלפי ישראל. תרומתו משתקפת בעמדת ארה”ב כלפי סוגיות הניצבות במרכז השיח בין שתי המדינות, ובראשן מיזם הגרעין האיראני. תורמת לכך גם הקרבה הגוברת בין ישראל למדינות המפרץ, שהפיקוד האמריקני מופקד על ביטחונן מאז הקמתו בשנות ה-80′. כפי שמעידה החלטת הנשיא ביידן להותיר את משמרות המהפכה ברשימת ארגוני הטרור, שנראה כי הושפעה מעמדת משרד ההגנה בנושא, יש לקרבה זו השלכות מרחיקות לכת העולות בקנה אחד עם האינטרס הלאומי הישראלי. עם זאת, מאפייני המשבר מול איראן מחייבים גם איזון עדין בין הידוק הקשרים הביטחוניים לבין שימור חופש הפעולה של ישראל בעת הצורך.

רקע היסטורי

בדיון הקריטי על הכרה ב”מדינה היהודית” במאי 1948, ולאחר מכן בעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה, היה משרד ההגנה של ארה”ב, ואיתו הממסד הצבאי והמודיעיני האמריקני, מוקד של התנגדות תקיפה לישראל ולהתהוותם של “היחסים המיוחדים”. בראש ובראשונה הונעה עמדה זו על ידי הרצון לטפח את הקשרים הביטחוניים עם מדינות ערב, ולהבטיח את אספקת הנפט בתקופות השיא של המלחמה הקרה.

המגמה החלה להשתנות כבר לפני כמה עשורים, תחילה בשל הוכחת הערך האסטרטגי של ישראל במלחמת ההתשה (1968–1970) ובמשבר ירדן (1970), ולאחר מכן כאשר שתי המדינות ניצבו בפני אתגרים משותפים, וביניהם ההתנהלות הסורית בלבנון והחתרנות האיראנית באזור. ההכרה שישראל היא גורם תורם – נכס, ולא נטל – קנתה לה אחיזה בהדרגה גם בדרגי השדה של המערכת הצבאית האמריקנית, בין היתר משום שישראל העמידה לרשות ארה”ב פתרונות מעשיים בנושאים שהפכו רלוונטיים ללחימה (שנוהלה על ידי CENTCOM) מול עיראק ב-1991, באפגניסטאן החל מ-2001 ושוב בעיראק מאז 2003.

מה מניע את הממסד הביטחוני בארה”ב להדק את הקשרים עם ישראל?

המערכת הצבאית-ביטחונית האמריקנית פועלת בין היתר מתוך מודעות רבת שנים לכך שיש לישראל בסיס תמיכה איתן בקונגרס (על אף הנימה העוינת כיום בשולי המפלגה הדמוקרטית) ומיזמים משותפים צפויים אפוא לזכות בתמיכה ובמימון. זה היה המניע, כבר ב-1983, לכך שישראל הוזמנה ליטול חלק ביוזמת ההגנה נגד טילים – SDI, ובכינוי העממי – “מלחמת הכוכבים”. כיום, הן ההתחייבות לשימור יתרונה האיכותי של ישראל (QME) והן מעמדה כשותפה “מיוחדת” בכל הנוגע למיזמים טכנולוגיים, כולל בתחומי ההגנה נגד טילים, הסייבר ועוד, מעוגנות בחקיקת קונגרס פרטנית.

עם זאת, גם ללא ההשפעה הפוליטית שישראל נהנית ממנה בזירה האמריקנית, יש שיקולים נוספים המובילים להתבססות הקשרים.

  1. בשורה ארוכה של נושאים יש לישראל מה להציע למערכת הצבאית, וביתר שאת לקהילת המודיעין, של ארה”ב. מדובר בין היתר בפתרונות טכנולוגיים בשדה הקרב כמו כיפת ברזל, שצבא ארה”ב מצטייד בה, רעיון המיגון הריאקטיבי, נטרול מטעני צד ועוד. לשיתוף הפעולה בתחומי המו”פ הביטחוני יש כעת מסגרות פורמליות שבהן הוא מתנהל. גם במישור התורתי, ההפריה ההדדית היא משמעותית לנוכח הניסיון המצטבר, והייחודי, של שני הצבאות. ישראל היא הראשונה המפעילה מטוסי 35-F במתארים מבצעיים, ותרומתה באה לידי ביטוי בין היתר בתרגילי “בלו פלאג”, ובקיום מפגש של חילות האוויר המטיסים 35-F בבסיס נבטים בנובמבר 2021. מערכת מתהדקת והולכת של תרגילים משותפים, ומאז ההעברה לתחום האחריות של CENTCOM גם פעילויות מבצעיות מסוימות, מזינות את תחושת הקרבה, שיש לה גם ממדים ערכיים ותרבותיים.
  2. משך עשרות שנים, ובאופן פורמלי לאחר ההכרזה על “דוקטרינת קארטר” ב-1980 (על רקע הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן והמהפכה באיראן) והקמת CENTCOM על ידי ממשל רייגן ב-1983, ארה”ב מחויבת להגנת מדינות המפרץ מפני תוקפנות. זוהי ליבת ייעודו של הפיקוד, בין היתר בשל סוגיות משק הנפט; גם אם ארה”ב עצמה הפכה שוב ליצואנית נטו של אנרגיה, מעמדה האסטרטגי במפרץ מקנה לה מנופי השפעה רבי חשיבות מול ידידים ויריבים גם יחד, במבט לשנים הבאות. מטבע הדברים, מחויבות זו מתורגמת גם להאזנה קשובה לדאגותיהן – ולמעשה, לחרדותיהן הקיומיות – של סעודיה, מדינת איחוד האמירויות ושותפותיהן, בכל הנוגע למאזן הכוחות האזורי. בשנים עברו, מטעמים אידאולוגיים-לאומיים ואינטרסנטיים גם יחד, הציגו מדינות המפרץ לבני שיחם האמריקניים עמדה פורמלית אנטי-ישראלית (אם כי לאחת מהן, לפחות, היו קשרי שת”פ סמויים עם ישראל כבר בשנות ה-70). כוויית ממשיכה בקו האנטי-ישראלי. עם זאת, לגבי האמירויות, בחרין, ומאחורי הקלעים גם סעודיה, הדברים השתנו מהותית בעשור האחרון. בשורה ארוכה מאוד של נושאים חיוניים אין פערי עמדות בין ישראל למדינות המפתח במפרץ. נהפוך הוא: הן רואות בעמדותיה, ועוד יותר מכך במעשיה (כמו “המערכה בין המלחמות” בסוריה ואף מעבר לה), משענת אסטרטגית מול אויב משותף.
  3. אויב זה – בראייתן, ובראייתה של ישראל – הוא המשטר באיראן. בנקודה זו נודעת חשיבות ייחודית לעמדתה של המערכת הצבאית האמריקנית כגורם של המשכיות בתהפוכות הפוליטיות של השנים האחרונות, מבוש לאובמה ומטראמפ לביידן. בעוד שהדרג המדיני התמקד, בכהונתו השנייה של אובמה ובמידת מה גם בשנת כהונתו הראשונה של ביידן, בהזדמנויות הגלומות במהלכי המו”מ וההסדרה עם איראן, המשיכה מערכת הביטחון האמריקנית לראות במשטר בטהראן אויב מובהק. זאת משום שהיא למודת ניסיון מר משנות הלחימה בעיראק, ועוד לפני כן מאירועים כמו חטיפת הדיפלומטים ב-1979 והפיגועים בשגרירות ארה”ב ובמטה הנחתים בבירות במרס ובאוקטובר 1983. מתוך כך היא ממשיכה להיות שותפה – בדרגות משתנות של תעוזה ואינטנסיביות – לפעולות נגד המשטר האיראני, חלקן בשיתוף עם ישראל, כמו מבצע הסייבר Olympic Games, וחלקן בפעולה ישירה, כמו חיסול סוליימאני. נראה כי על רקע זה, ולנוכח תמונת המודיעין, שגם ישראל תרמה לגיבושה, לגבי פעילות כוח קודס (יחידה 840 וגורמים נוספים) והמשטר האיראני לפגיעה לא רק באינטרסים אלא אף בקצינים אמריקניים, מילא משרד ההגנה תפקיד מרכזי בגיבוש החלטתו של הנשיא ביידן שלא להיענות לתכתיב האיראני לגבי ההסרה de-listing) ) של משמרות המהפכה מרשימות הטרור.

חשיבות שיתוף הפעולה ומגבלותיו: תוכנית ב’ ומה שמעבר

כל האמור לעיל מקנה חשיבות יתרה לשיתוף הפעולה המתהדק בכל הרמות. מדובר בין היתר בדיון האסטרטגי המתקיים בדרך כלל מדי שנה בין המטות לביטחון לאומי (“לשם”), וכן בדיאלוג בין שר הביטחון גנץ לשר ההגנה לויד אוסטין, שאותו הוא מכיר היטב מתקופת כהונתו של האחרון כמפקד CENTCOM בעת שגנץ היה עדיין הרמטכ”ל. מטעמים פוליטיים – היותו שר ההגנה הראשון ממוצא אפריקני-אמריקני, והתבססותו של ביידן על מרכיב דמוגרפי זה בנוף הפוליטי האמריקני – יש לאוסטין משקל ייחודי בממשל הנוכחי.

לרשימה זו יש להוסיף את המפגשים הסדירים והתדירים בין ראשי המערכות הצבאיות בשתי המדינות, כולל הביקורים בארץ של מפקד CENTCOM וקציניו הבכירים. בשנים האחרונות, כאמור, התרחבה מאוד הפעילות של תרגילים משותפים במגוון מתארים, גם כאלה המשקפים את ראיית איראן כאויב. כאמור, שילוב ישראל במרחב האחריות של פיקוד המרכז מאפשר לפיקוד האמריקני להוביל לשילובם של גורמי חיל הים ואחרים בפעילויות מבצעיות, בכלל זה בים סוף, לצד מדינות ערביות השותפות להסכמי אברהם. כל זאת, לצד שיתוף הפעולה המודיעיני הנרחב והיומיומי המשרת את האינטרסים של שתי המדינות.

מעת לעת מתעוררות נקודות חיכוך גם במסגרת זו של שיתוף פעולה הדוק. מורת הרוח בישראל מן ההדלפה לגבי נסיבות מותו של קצין משמרות המהפכה בלב טהראן היא מוצדקת, אם כי אין סיבה להניח שמדובר דווקא בהנחיה של הדרג המדיני האמריקני. יש די והותר גורמים במערכת האמריקנית שדעתם אינה נוחה מן הקרבה לישראל ומן הפעולות המיוחסות לה. אולם בכל מקרה, המשבר ההולך ומסתמן נוכח אפשרות של קריסת מהלך המו”מ בווינה, בין היתר בשל עמדתו האיתנה של משרד ההגנה, לצד האצה בהתקדמות האיראנית לקראת מעמד של מדינת סף גרעינית, מחייב, בטווח המיידי, איזון עדין ומנוהל בקפידה בדרג המדיני העליון בין שתי מערכות שיקולים:

  1. מחד גיסא, העמקה והרחבה של שיתוף הפעולה עם כלל גורמי המערכת הרלוונטיים בארה”ב בכל הנוגע לתוכניות פעולה משותפות, בתמיכתן העקרונית של מדינות המפרץ אך לא בהכרח במעורבות פרטנית מצידן, במסגרת מה שמכונה לעיתים בשם “תוכנית ב’ ” (Plan B), ומה שתיאר ראש הממשלה בעת ביקורו בארה”ב כ”מוות באלף חתכים קטנים”: פעילות רצופה וחודרנית לשיבוש ההצטיידות הגרעינית, פגיעה ביכולות השיגור, ונטרול היבטים נוספים של הפעילות האיראנית לערעור היציבות האזורית.
  2. מאידך גיסא, הקפדה על כך שהחיבוק האמריקני לא יהפוך ללפיתה השוללת מישראל ביום פקודה, וכאשר תוכל להוכיח כי לא נותרה לה כל ברירה אחרת, את היכולת לפעול בכוחות עצמה ועל פי שיקול דעתה. ביקור נשיא ארה”ב בישראל (והמסרים בנושא זה שהוא צפוי לשמוע גם מבני שיחו במפרץ) הם הזדמנות לחדד נקודה זו, בד בבד עם הרחבתו והעמקתו של שיתוף הפעולה השוטף. בחשבון אחרון, גם לארה”ב – בהקשר האיראני וברמה העקרונית – אין עניין בכך שישראל תצטייר כמי שכפופה בהחלטותיה לתכתיב אמריקני.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: IMAGO / ZUMA Wire / Lisa Ferdinando/Dod