JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

האירועים בדרום מחזירים לאור הזרקורים את השאלה מדוע מעדיפה ישראל, שוב ושוב, לנהל את הסכסוך ולא להכריע את חמאס? התשובה טמונה דווקא בחולשתו של ארגון הטרור ולא בהרתעה שלו.

מזה תריסר שנים, מאז המהפכה האלימה שהביאה את חמאס לשלטון (מה שהאו"ם מכנה, בלשון מעודנת, "ממשלה דה פאקטו") בעזה, נגזר על ישראל לשכון ליד משטר המחויב אידיאולוגית להשמדתה. יתרה מזאת, בתירוץ האבסורדי של "מאבק להסרת המצור" – היפוך מחוכם של הסדר הסיבתי: הרי אם לא היו לחמאס כוונות זדון, לא היה צורך בהגבלות על תנועת אנשים וסחורות – מחפשת הנהגת חמאס בהתמדה אחר דרכים להבריח את תושבי עוטף עזה ולרופף את המוראל הלאומי הישראלי. היא גם מאפשרת הן  לג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, גרורה איראנית בבעלות מלאה, והן לארגונים "סוררים" וסתם "צעירים זועמים" ליטול חלק במאבק. טילים ורקטות, מנהרות וחוליות חודרות, הפגנות גדר והטרדות ליליות, עפיפוני תבערה ובלוני נפץ – כל אלה הפכו כלי נשק בגרסה ביזארית זו של מלחמת התשה מתמשכת.

מדוע מוכנה ישראל לקבל מצב זה, שכבר הביא לשלושה סבבי עימות "כבדים" (אם כי המונח "מלחמה" אינו הולם אותם) וכתריסר או יותר התכתשויות קצרות יותר? מדוע להסתפק באיומים, הרתעה, ומהלומות קשות – "כיסוח הדשא" – מעת לעת, ולא ללכת בעצתם של אישים בכירים במערכת הפוליטית ולחסל את שלטון חמאס בפעולה נרחבת?

כדבר שבשגרה, מוטחת בראש הממשלה ובצמרת צה"ל ההאשמה כי הם מפחדים מעימות.  לאחרונה, נאמרו הדברים בקמפיין יזום שמקורו בין היתר בארה"ב, וכלל שלטי חוצות קריקטוריים ותרנגולות מתנפחות ענקיות (ישראלים הין בוחרים דווקא לנפח "שפנים", המקבילה העברית ל-chicken במובן של חוסר אומץ…). האם אכן מדובר בחרדה מפני אבדות בשדה הקרב? האם חמאס יכול לזקוף לזכותו הישג הרתעתי מרשים?

התשובה הקצרה היא – לא. יש סיבות אחרות, שאינן קשורות לדיון הפוליטי הסוער, לכך שישראל בוחרת באופן עקבי באופציה הבעייתית מבחינה ערכית, אך הרציונלית, של "ניהול הסכסוך". היא עושה זאת בתאום הדוק עם מצרים – שלעמדותיה יש חשיבות אסטרטגית מעל ומעבר לסוגיית עזה – ומסתייעת גם בכספם של הקטארים. לכן, בטווח הנראה לעין, יימשך השילוב בין מקל כבד (הבולט למחצה מאחורי הגב) ויד מושטת עם פרורי גזר.

כל עוד חמאס לא ייכשל באי הבנה גמורה של המצב וייזום פרובוקציות קיצוניות, מבצע רחב היקף להפלת שלטונו לא יצא לדרך. אין לזה כל קשר לרתיעה מפני כוחו של האויב או מפני הכאב שיכולים להסב מטחי הטילים שלו. נהפוך הוא, לא כוחו אלא דווקא חולשתו הקיצונית היא שמאפשרת לישראל לעסוק בניהול הסכסוך ובהסדרות קצרות טווח, במקום שתרגיש צורך דחוק למוטט את המשטר בעזה (שהרי תמיד אפשר יהיה להכות בו, בזמן ובאופן שנבחר, אם יהיה בכך צורך). סיבותיה של המדיניות הנוכחית מעוגנות לא בפחד אלא בדמוגרפיה של עזה  – שאין סיכוי של ממש לשנותה בפעולה יזומה – ובדינמיקה הכלל-אזורית.

מול כל גורמי המפתח באזור, שמערכת היחסים שנרקמה איתם חשובה מאד לעתידה של ישראל ובעקיפין גם לכלכלתה, ישראל חייבת להמחיש כי היא אינה נגררת לפרובוקציות שאותן יזמה איראן משטח הרצועה. יתרה מזאת, ניתוץ של משטר חמאס בעזה עלול להיות כרוך ביישום "כללי חנות החרסינה" – שברת, שילמת, והשברים שלך. ישראל עלולה למצוא את עצמה לכודה לזמן רב במשימות ביטחון שוטף ובניהול חיי היום-יום בעזה. הרש"פ לא "תתנדב" לכך, גם אם יש בישראל מי שחולם להשיב את שלטון פת"ח לרצועה: ולא ברור אם שיבה כזו היא באינטרס הישראלי, גם אם ניתן היה לממשה.

איחוד של שני המרחבים תחת שלטון לאומי אחד, הלהוט להוכיח שאיננו פועל בשליחותה של ישראל, עלול להיות שורש פורה רוש ולענה. גם "האופציה המצרית" אינה ניתנת למימוש – איש בקהיר אינו שש לפרוס חסותו על האוכלוסייה העזתית: ואילו היו גייסות מצרים נכנסים "לנקות את השטח", ישראל הייתה מוצאת את עצמה עם שתי דיוויזיות מצריות כמטחווי אבן מאשקלון – לא רעיון טוב.

בכל מקרה, חשוב לשמור על סדר עדיפויות ברור: "מצפון תיפתח הרעה". זה היה נכון בעת המבצע לחיסול מנהרות חיזבאללה שחדרו מלבנון: קל מאד, במבט לאחור, לפטור זאת כפתרון "טכני" וקל ערך, אך בעת האירוע לא ניתן היה לדעת אילו הסתבכויות עלולות להתרחש. אז, כמו עתה, נהיר היה לצמרת הישראלית שאסור להיקלע (כל עוד ניתן להימנע מכך) למעורבות עמוקה ומתמשכת בעזה, שתשחק לידי האיראנים ותגרור אותם להסלים את תגובותיהם ל-"מערכה שבין המלחמות".

בטווח הארוך, לניהול הסכסוך יש יתרון נוסף. "מזוודות הכסף" הקטאריות מציבות דילמה ערכית לכל הצדדים. עבור ישראלים רבים, זו נראית כהוכחה שממשלת נתניהו נכנעה לסחיטה. אבל ראוי לזכור מה רואים מן הצד הפלסטיני: ארגון ג'יהאד גאה (לשעבר) מסתפק כעת בלעיסת פירורים קטאריים המוגשים לו בידי ישראל. לאורך זמן, שחיקה זו ביומרותיו הג'יהאדסיות  וב-"אני מאמין" שלו משרתת היטב את האינטרס הישראלי.

פורסם ב-ישראל דיפנס 23.08.2019


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *