מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

כיצד שימוש מושכל בכוח מאפשר מהלכים מדיניים במשולשים ישראל-מצרים-חמא"ס וישראל-רוסיה-סוריה

שימוש מבוקר ואפקטיבי בכוח צבאי אינו סותר את הדיפלומטיה אלא מאפשר אותה, כפי שלמדנו בכתבי קלאוזביץ ורבים אחרים. בישראל רבים נתפסים לראייה דיכוטומית, אבל המהלכים האחרונים, הן בסוריה והן מול משטר חמא"ס בעזה, מוכיחים אחרת. כיוון שאין מדובר, בשני המקרים, במו"מ ישיר אלא בדיפלומטיה תלת-צדדית, דווקא המחשה של יכולת ונחישות להשתמש בחלק (ולו קטן!) של עוצמתנו הצבאית הוא שמאפשר לגורמים המתווכים – רוסיה ומצרים – "להסביר" לבני שיחם מה מוטל בכף.

*****

השיח הציבורי סביב אירועי ההסלמה בעזה שב וממחיש כי עבור ישראלים רבים, משני עברי המתרס הרעיוני והפוליטי, דיפלומטיה ושימוש בכוח הם תרתי דסתרי, "או-או": יש מי שבראייתם רק מהלכים דיפלומטיים מלווים במחוות משמעותיות של רצון טוב יכולים למנוע גלישה נוספת לפתרון צבאי. מנגד, יש מי שרואים בכל מגע להסדרה סממן של "בריחה פחדנית" מפני הצורך בהכרעה צבאית חד-משמעית. השיח הפוליטי רב-השנים בחברה הישראלית מכביד על הניסיון לשלב "גם וגם": להשתמש בעוצמה צבאית כדי להעביר מסר מדיני, ובה בעת לנהל את המהלכים הדיפלומטיים בדרך שלא תכבול את ידי ישראל בבואה להשתמש בכוח.

בפועל מסתמנת בשנים האחרונות, וביתר שאת במהלכי הימים האחרונים בעזה, ולפני כן מול סוריה, מתכונת פעולה סדורה יותר מכפי שנוטים לייחס לצוות הקברניטים של ישראל – ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. היא מאופיינת בשילוב בין הפעלת כוח מבוקר מול אויבים, שאין איתם שיג ושיח מדיני כל עוד הם מחויבים להשמדתנו – איראן וחיזבאללה בסוריה; חמא"ס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ברצועת עזה – לבין דיאלוג מדיני אינטנסיבי עם צד שלישי, שיש לו עניין ישיר במניעת הידרדרות – רוסיה בצפון, מצרים בדרום.

אין זו התבנית המסורתית של "מתווך הוגן" (honest broker) בין ישראל לגורמים ערביים, שממשלים אמריקניים נרתמו לקדם ממניעים אידיאליסטיים, פוליטיים וכלכליים. כאן מדובר במינוף ההשפעה הביטחונית והמדינית של שחקן חיצוני רב עוצמה. יש לגרום לו להבין כי אם לא יפעל במגמה מרסנת, עלולים אינטרסים חיוניים שלו להיפגע – בוודאי כאשר ישראל תשתמש במלוא כוחה. כדי שהמסר יהיה משכנע, על הרוסים והמצרים גם יחד לקבל המחשות בפועל שישראל אינה רק אומרת אלא גם עושה, גם אם תחילה היא מעדיפה לפעול בעוצמה מוגבלת.

הפעילות המדינית היא אינטנסיבית – בדרג הבכיר ביותר מול רוסיה; באפיק הביטחוני המסורתי וממשקים נוספים מול מצרים – וכאמור, מגובה בשימוש בכוח. גם כך, נדרש פיכחון באשר ליעדיה הריאליים. רוסיה לא תאכוף על אסד לסלק את האיראנים מכלל שטחי שלטונו – כי בתמורה, הוא ידרוש (נוכח חולשת כוחותיו) סיוע צבאי קרקעי ישיר שאין בכוונת הרוסים להציע. ניתן, עם זאת, לנצל את החשש הרוסי מפני עימות גלוי בין ישראל למשטר אסד כדי לוודא שמשמרות המהפכה וחיזבאללה לא יקבלו דריסת רגל באזורי הגבול עם ישראל, וחשוב לא פחות, עם ירדן.

מול עזה, "פירוז הרצועה" הוא רעיון שלא היה מלכתחילה סיכוי רב ליישומו. יעד ריאליסטי יותר – סוג של "רגיעה" (תהדיאה) ארוכת טווח – ניתן כנראה להשגה. נדרש לכך השילוב הנכון של מסרים מצריים בוטים, מקל ישראלי עבה, וגזרים כלכליים קטנים מטעם גורמים אזוריים ובינ"ל (מתן שאפתני יותר, מה שמכונה "תוכנית מרשל" לעזה, לא יצלח – יחיא סינוואר איננו קונראד אדנאואר… – ורק יקעקע את מעמד הרש"פ ברמאללה).

המדובר כאן באתגר מורכב מאוד. בעת "עמוד ענן" הדברים היו פשוטים יחסית: תחת השלטון (קצר הימים) של האחים המוסלמים והנשיא מורסי היה חשוב למצרים לסיים את הלחימה במהירות כדי למנוע כניסה קרקעית של צה"ל. אחרת היו האחים המוסלמים ניצבים בדילמה נוקבת – המחויבות האידאולוגית מול האינטרס הלאומי. מאז השתנתה המציאות הפוליטית מקצה לקצה. יחסי מצרים עם חמא"ס בעידן סיסי מתאפיינים בעוינות עמוקה: המגעים אינם מנוהלים באפיקים דיפלומטיים, המגלמים הכרה הדדית ולגיטימציה, אלא בערוצים מודיעיניים המאפשרים מה שמכונה "הכחשה סבירה" (plausible deniability).

תנועת חמא"ס, למרות ניסיונות לטשטש זאת בעת האחרונה, היא בשר מבשרם של האחים המוסלמים, אויביו בנפש של המשטר הנוכחי. לכן היה קשה כל כך ב-2014 ליצור מנוף מצרי אפקטיבי – ואף על פי כן, ישראל התעקשה על כך, וסירבה לקבל תיווך פרו-חמא"סי של תורכיה וקטר, גם במחיר התארכות הלחימה. מאז נוצר איזון עדין יותר, ובקרב הארגונים השולטים בעזה – חמא"ס ולצידו הג'יהאד האסלאמי – התבססה ההבנה שמצרים מחזיקה במפתחות לעתידם, גם אם זיקתם הרעיונית וה-"ג'יהאדית" היא דווקא לאיראן. בכל מקרה, כדי לרתום את מצרים לפעולה אפקטיבית נדרשים זמן, מאמץ ויצירת תחושה אותנטית ש"הגיעו מים עד נפש" וצה"ל מתחיל להיערך למהלך גדול.

יש אכן מחיר לאסטרטגיה הצבאית-דיפלומטית המשולשת (באמצעות צד שלישי) שישראל נוקטת: היא מחייבת מידה של ריסון במהלכי הפתיחה, ודיוק רב בשימוש במדרגות ההסלמה בעת הצורך. על מהלומות צה"ל להיות עזות דיין כדי לשקף נחישות "ללכת עד הסוף" (שאותה יודעים המצרים לתאר בלשון בוטה למדי לבני שיחם) ועדיין מרוסנות מספיק כדי להותיר מרחב למהלכי התיווך. לא קל לעשות זאת, וקשה עוד יותר להסביר זאת לציבור רחב שסבלנותו פוקעת – ובצדק – לנוכח התגרויות מתמשכות, נזק חומרי ופגיעה בערכי טבע. אבל לאילו שאינם שואפים להגיע לכיבוש מחודש של הרצועה וחידוש ההתיישבות היהודית בה, הסדרה מדינית בתיווך מצרי – המשקמת, ולו זמנית, את ההרתעה – עדיין עדיפה על הכרעה צבאית ושהייה ממושכת.

כאמור, גם באשר לממדים הכלכליים של מהלכי ההסדרה, חשוב לשמור על איזון עדין. התורמת העיקרית – קטר – שרויה בסכסוך עמוק עם שכנותיה במפרץ ואף עם מצרים, המשתפת פעולה עם מהלכי המצור הסעודיים. שוב, השימוש באפיקים מודיעיניים מאפשר לעקוף את הבעיה ולרתום הון קטרי למשימות הומניטריות (בייחוד לאחר קיצוץ תקציבי אונר"א), מבלי להיגרר למצב שבו חמא"ס תרשום לעצמה הישגים בולטים בזכות השימוש באלימות. עם זאת, לישראל ולמצרים יש גם אינטרס לשמור על פער כלכלי לטובת הרש"פ, ולמנוע ניצחון תודעתי של מחנה האחים המוסלמים, הנתמך על ידי קטר ותורכיה.

מאפייני הדיפלומטיה הישראלית בזירה הסורית שונים מאוד. הרוסים אינם אויבים של איראן או חיזבאללה: הם לחמו יחד כדי להציל את משטר אסד ולסייע לו בהשבת שליטתו ברוב חלקי המדינה. רוסיה הבהירה שוב ושוב שהיא אינה רואה בנוכחות האיראנית בסוריה תופעה בלתי לגיטימית – גם אם היא מבינה את הצורך להגביל את פריסתה. יחד עם זאת, כל מהלכיו של פוטין מול ישראל עד כה (ואולי גם הדיאלוג הצפוי להתפתח עם ממשל טראמפ) מעידים שבמוסקבה מזהים קו אדום שלא כדאי שסוריה תחצה בכל הקשור לשימוש איראני בשטחה למטרות שישראל לא תוכל להשלים איתן. יש אפוא סיכוי ריאלי להשיג יעדים שאפתניים פחות אך חיוניים ביותר, כמו הרחקת האיום הישיר מגבולנו ומגבול ירדן.

למרות השוני, בין שני המקרים יש דמיון בסיסי. מדובר בדיפלומטיה ישראלית שמטרתה להיעזר בגורם אסטרטגי משפיע כדי לעצב את כללי המשחק, במצב שבו אין (ולא יהיה) דיאלוג מדיני ישיר. משותף לשניהם גם התפקיד המרכזי והקריטי שממלא השימוש בכוח ביצירת התנאים לתיווך אפקטיבי. מה שמדרבן ומשכנע את גורמי התיווך, בשני המקרים, להירתם לפעולה הוא החשש מפני הידרדרות מחריפה והולכת, שבה תביא ישראל לידי ביטוי יותר ויותר עוצמה (ולשתי המדינות, מצרים ורוסיה, יש יחס של כבוד ליכולותיה הצבאיות, בעוד שארגוני הטרור והאיראנים מתיימרים לזלזל בהן). תובנה זו מחייבת לשוב ולהמחיש מעת לעת, בשתי החזיתות, שצה"ל – בגיבוי עורף אזרחי איתן – יכול ומוכן לשלוט במדרגות ההסלמה.


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *