JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (בדימוס) ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (בדימוס) ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

שיתופי הפעולה הצבאיים בין צה”ל לצבאות זרים מתרבים לאחרונה במידה דרמטית, ומרימים תרומה רבת פנים לביטחון ישראל ולמצבה האסטרטגי.

 

בראשית ספטמבר נחתו בבסיס חיל האוויר המלכותי וודינגטון שבעה מטוסי קרב מדגם 15-F, מטוס תדלוק ומטוס תובלה של חיל האוויר הישראלי, לצורך השתתפות בתרגיל לוחמה ממושך. התרגיל, שכינויו ,Cobra Warrior ארך כעשרים יום, ונטלו בו חלק מטוסים מחילות האוויר של ארה”ב, גרמניה ואיטליה. לראשונה אי פעם, השתלב חיל האוויר בתרגיל חשוב זה על אדמת בריטניה. קדם לכך תרגיל אווירי תלת-צדדי,  Tri-Lightning – גם הוא, ראשון מסוגו אי-פעם – שבו השתתפו מטוסי “אדיר” (35-F) של חיל האוויר לצד עמיתים מארה”ב ובריטניה.

זהו רק חלק משורה ארוכה ומרשימה של תרגילים משותפים לזרועות צה”ל ולעמיתים מן הזירה הבינלאומית. באוגוסט 2019 התקיים בחיפה תרגיל Mighty Waves, אף הוא הראשון מסוגו אי-פעם, ובו עסקו כוחות ים ואוויר לצד גורמי חילוץ והצלה מעשר מדינות – בעיקר ארה”ב, צרפת ויוון – בתרחיש קשה של התמודדות עם תוצאותיה של רעידת אדמה הרסנית במיוחד. קדם לכך תרגיל רב-לאומי אחר – ‘ארגונאוט 2019’ – שהתקיים בקפריסין בחודשים מאי-יוני בהשתתפות חיל הים וכוחות מעשר מדינות נוספות, ועסק גם הוא במבצעי חילוץ אוכלוסייה בים התיכון, במִתארי חירום שונים. באביב השתתף חיל האוויר בתרגיל רב-לאומי גדול ביוון ושמו ‘אוניהוס 2019’, וחילות הים של ישראל, יוון וארה”ב בחנו מתווי פעולה שונים – כולל ציד צוללות – במזרח הים התיכון בתרגיל Noble Dina השנתי. שייטת 3 – ספינות הטילים של צה”ל – מתרגלת באופן סדיר עם ציים של מדינות שונות בים התיכון, וביניהן צרפת, איטליה וקפריסין.

בקפריסין גם מתבצעים, בשנים האחרונות, תרגילים בהיקף משמעותי של הכוחות המיוחדים – חטיבת הקומנדו, סיירת מגלן ואחרים – במתארים המדמים לחימה בנוף הררי ומיוער. לא קשה (גם לא לקפריסאים) לנחש מדוע צה”ל מבקש לתרגל בתנאים ספציפיים אלה, בגובה כ-1500 מטר מעל פני הים. אבל ההבנה באשר לתכליתם של אימונים אלה לא עצרה בעד המארחים המייחסים לקשר הביטחוני עם ישראל חשיבות גוברת, סמלית ומעשית גם יחד.

תרגילים בחו”ל ובארץ עם כוחות זרים אינם רעיון חדש. עדיין זכור האסון ברומניה ביולי 2010, בעת תרגול מסוקים ארוך טווח. מדי שנתיים מתקיים בישראל תרגיל רב-לאומי, Blue Flag, בהשתתפות מטוסי קרב מארה”ב, הודו ושורה של מדינות נוספות. תרגילים עם כל זרועות צבא ארה”ב, וביניהן חיל הנחתים, ההגנה האווירית ועוד, הפכו לדבר שבשגרה.

קצינים ישראלים משתלמים במוסדות הדרכה בארה”ב, בריטניה וצרפת מאז קום המדינה. בעשור האחרון הפכה תופעה זו להדדית: מדי שנה משתתפים חמישה חניכים בכירים, קולונלים וגנרלים, מצבאות זרים (ארה”ב, אירופה, אסיה ואמריקה הלטינית) בקורס החשוב ביותר של הקצונה בצה”ל והצמרת הביטחונית והמדינית הישראלית: שנת ההכשרה של המכללה לביטחון לאומי.

מה קורה כאן? לא רק שלא עמד עלינו צונאמי מדיני לאבדנו מן העולם, נהפוך הוא: יותר ויותר מדינות, כל אחת מסיבותיה היא, רואות לנכון להשתלב בתרגילים עם צה”ל וללמוד ממנו גם בדרכים אחרות. אפילו מדינות ערביות לא נרתעו מהשתתפות בתרגילים רב-לאומיים לצד חיל האוויר. במקביל, מתהדקות והולכות רשתות הסיוע ההדדי בין קהילות המודיעין, תחום שישראל משכילה לטפחו זה עשרות שנים. ישראל, “קטנה אך עצבנית” כלשון הביטוי העממי, ומעצמה צבאית (בגודל בינוני) על פי אמות המידה המקובלות, תופסת את מקומה כגורם אסטרטגי וביטחוני שאחרים בעולם מייחסים חשיבות הן לכוחו, הן (למרבה הצער) לניסיונו המצטבר.

אירופה מחפשת תשובה

תופעה זו, המשתלבת במהלכים רחבים אחרים המשנים את מעמדה המדיני של ישראל, ניתן להגדירה כסוג של “דיפלומטיה במדים” (ובכלי מלחמה). כדי להבין את מערכת השיקולים שביסודה יש לבחון ארבעה היבטים של מצבנו הייחודי, “גורמים מחוֹללים” התורמים לרצון של מדינות אחרות לשתף פעולה עמנו ואף ללמוד מאיתנו, כמו גם ליכולתן לעשות זאת ללא חשש של ממש מפני תגובת העולם הערבי. עברנו דרך ארוכה מאז הימים שבהם מדינה אסייתית שנעזרה בנו בחרה לדבר על “הקצינים המקסיקנים” המסייעים לצבאה.

הגורם המחולל הראשון הוא התובנה שאנו חיים בעולם מסוכן; תובנה ההולכת ומחלחלת בחוגים רחבים, גם במדינות שעד לא מזמן סירבו להכיר בכך שיש להן אויבים. עד לפני שנים לא רבות, מי שגדל בארצות מערב אירופה, השלוות והבטוחות לכאורה, יכול היה להרשות לעצמו להניח שהוויית חייה של מדינה כמו ישראל – מאוימת, מוקפת גורמים המחויבים לחורבנה – זרה לו ולאורחות חייו, ולהוקיע בלב שקט את האמצעים שהיא נוקטת כדי לשרוד ולהגן על אזרחיה. עצם המילה “אויב” נשמעה זרה, בוודאי לממסד של האיחוד האירופי בלב בריסל; היא אולי מובנת יותר למטה נאט”ו בצידה הצפוני של העיר. הנאצים? עניין ישן. הסובייטים? ההרתעה האמריקנית הספיקה כדי להגן מפניהם, עד שקרסו. אבל במציאות של שני העשורים האחרונים, הכוללת לא רק דילמות כואבות בסוגיית ההגירה אלא גם טרור אכזרי בחוצות ערי אירופה הראשיות – מדריד וברלין, פריז ולונדון, מנצ’סטר וקופנהגן, ניס ובריסל, רק כתזכורת לאירועים מאז 2003 – ההבנה שיש אויב, בלי מירכאות ובלי מסווה, שינתה את פני המפה הפוליטית באירופה ומחוצה לה.

יש לכך השלכות פוליטיות ישירות, כמו גם השפעה על מה שניתן להגדיר כמבנה הסוציולוגי של העילית המקצועית השלטת. הברירה שוב איננה בין חוסר-מעש ליברלי נאור לבין צעדי מנע אפקטיביים. נכון, צעדים כאלה, בחלקם, מציבים קושי בפני אלה שרוממות חופש הפרט, השוויון המוחלט בפני החוק והגבלת סמכויותיהן של רשויות האכיפה בפיהם. אבל הדיון כבר עבר למחוזות אחרים. בקרב הציבור הרחב במדינות דמוקרטיות רווחת הסברה שתפקידה הראשון של כל ממשלה הוא לנסות לדאוג לכך שאזרחיה לא יירצחו בראש חוצות. הברירה היא אפוא בין צעדי מנע כאלה, על אף הקושי הכרוך בהם, לבין עלייתם הפוליטית המהירה  של כוחות פופוליסטיים רדיקליים שלא יבחלו בצעדים חריפים מהם בהרבה (חלקם, כמו “כריסי אבגי” היוונית ו-“יוביק” ההונגרית, עונים בנקל להגדרה של ניאו-נאצים; וגם ממארין לה-פן בצרפת או ה-AfD בגרמניה יש סיבה לחשוש, גם אם הם מתהדרים באהדה לישראל).

כאן עולה על הפרק גם השאלה מיהו האויב. לדידם של הממסדים המקצועיים, וגם לדידה של ישראל – שכשישית מאוכלוסייתה מוסלמית – האיום אינו נובע מכל המוסלמים באשר הם, אלא מכוחות פוליטיים רדיקליים (ההגדרה הנכונה היא “אסלאמיזם טוטליטרי”, ההופך את המורשה הדתית למנוף מהפכני מודרני). יש להתחקות אחרי כוחות כאלה, על זרועותיהם הגלויות (תעמולה) והחשאיות (טרור), בכלים מודיעיניים חודרניים ואפקטיביים. במלאכה זו אכן יש לישראל ניסיון רב ומועיל. מנגד, בעיני הפופוליסטים והפרוטו-פשיסטים (ועימם הציבור המתלהם אחרי פיגועי זוועה) האויב הוא האסלאם כדת וכציוויליזציה, וכמעט כל מוסלמי באשר הוא מוסלמי (גם אם פה ושם הם מוצאים מישהו מוסלמי “לקישוט הרשימה” שלהם). דווקא כדי לא להיקלע, בלחץ הציבור, לעמדות מסוג זה, חשוב שהדרג המקצועי יוכל להוכיח את יכולותיו במערכה נגד האסלאמיסטים.

התוצאה היא שמעמד “הלוחמים” – חיילים, אנשי מודיעין, מנגנוני אכיפה חשאיים – שפעם נדחקו הרחק למטה בהיררכיה המקצועית הפוליטית (לעומת דיפלומטים, כלכלנים, אנשי סיוע הומניטרי, וכמובן עורכי דין) נמצא במגמת עלייה. הדרג הפוליטי מבין שעבודתם חשובה להישרדותו לנוכח הלכי הרוח בדעת הקהל. בתוך כך, אלו השייכים למה שמכונה בעגה הסוציולוגית “הקהילה הקוגניטיבית” של אנשי צבא ומודיעין שהמלחמה בטרור היא משימתם, זוכים לאוזן קשבת יותר מבעבר. רובם ככולם, ממגוון סיבות, מבינים טוב יותר מאחרים בממסד הלאומי בארצותיהם עם מה ישראל מתמודדת ומדוע היא בוחרת באמצעים מסוימים, לא כולם נעימים לעין הליברלית, כדי להתגונן.

כוחנו בניסיוננו

נקודה מכוננת שנייה נובעת אפוא מכך שיש לישראל תרומה של ממש להציע במערכה מתמשכת מסוג זה. לא כאן המקום להיכנס למה שבשפת אנשי המודיעין מכונה “מקורות ושיטות”, אבל קשה להתווכח עם הטענה שישראל הצליחה לעשות את מה שרבים חשבו שיהיה בלתי אפשרי. עלה בידי צה”ל וקהילת המודיעין להביס לא רק את צבאות ערב בשדה הקרב אלא גם את טרור המתאבדים, ולצמצם מאוד – אם כי לא להדביר כליל – את התקפותיהם של “זאבים בודדים”, בין היתר באמצעות שימוש מושכל ביכולת המעקב אחר הרישות החברתי שלהם. כל אלה הם כלים החשובים גם למדינות אחרות בעולם של ימינו, ויש להן עניין ללמוד מניסיוננו, שנרכש בדם.

משעה שנפתחת הדלת בגזרה הספציפית של “לוחמה בטרור” – בהגדרה המרחיבה של מושג זה – המעבר לשיתוף פעולה צבאי רב-תחומי, מגוון ופורה הוא טבעי ומהיר. חסמים פוליטיים מוסרים או נשחקים, ובכירים לומדים להכיר זה את זה וליזום תרגול משותף (ולעיתים גם מה שמעבר לכך). במקביל, רבים מונים את ישראל כאחת המובילות בעולם בתחומי לוחמת הסייבר, שהיא מן המפתחות לעתידו הביטחוני (והכלכלי) של העולם. לחובבי הז’אנר ממחיש זאת היטב ספר המתח שכתב נשיא ארה”ב לשעבר, ביל קלינטון, יחד עם כותב המותחנים הסדרתי ג’יימס פאטרסון, ובו בין היתר מועלית על נס יכולתה של ישראל להיות לעזר בהצלת העולם מפני טרור סייבר הרסני.  יש נושאים חשובים נוספים שבהם יש לישראל יתרון בולט, כולל ההגנה מפני טילים, החימוש המונחה המדויק, ותחום המל”טים להסתעפויותיו.

כתוצאה מכל זה מתבסס והולך מעמדן של תעשיות הנשק הישראליות. אין מדינה בעולם המתקרבת לישראל בהיקף ייצוא הנשק לנפש. אולי זו אינה צריכה להיות סיבה לגאווה אלא לצער על העולם שאנו חיים בו, אבל יש לכך תרומה מכרעת ליכולתה של ישראל לקיים בסיס תעשייתי ומחקרי רחב, איתן ובר-קיימא מבחינה כלכלית, המקנה לצה”ל יתרונות קריטיים בשעת מבחן. גם ליכולות אלו של התעשייה הביטחונית יש משקל כהסבר נוסף של התבססות הקשרים הגלויים והסמויים עם צבאות זרים.

כיצד קשור כל זה למתח הגובר עם איראן? כאן הזיקה בין המגמות היא אמנם עקיפה ומרומזת, ואף על פי כן אין לזלזל בחשיבותה. יש יסוד להעריך כי אחת הסיבות לכך שהחסמים נגד שיתוף פעולה צבאי גלוי עם ישראל הולכים ומתרופפים היא התמורה שחלה ביחסן של מדינות הנפט העיקריות בעולם הערבי כלפי ישראל. בלשון ישירה יותר, ניתן לומר שחשיבות הסוגיה הפלסטינית בסדר העדיפויות הערבי פוחתת מזה זמן. זאת משום שהאיום מצד משטר המהפכה האסלאמי (השיעי) בטהראן נתפס כאיום קיומי. ישראל, המפגינה במעשיה ובהצהרותיה גם יחד נחישות ויכולת לפעול מול איראן, זוכה על כך להערכה וצוברת אשראי מדיני.

התרומה הישירה של שינוי זה שחל ביחסן של מדינות ערביות מרכזיות כלפי ישראל כמעט ואינה מורגשת בממד הצבאי הגלוי לעין, כגון בתרגילים משותפים מסוג אלה שנמנו לעיל  (אם כי חיל האוויר של איחוד האמירויות לא נרתע מליטול חלק בתרגיל ביוון שגם ישראל שולבה בו). עם זאת, בעקיפין זהו גורם “מאפשר” למדינות רבות במערב, כמו גם במזרח אסיה, באמריקה הלטינית ובאפריקה. במשך יותר משני דורות, החשש מפני תגובתן של יצואניות האנרגיה הגדולות, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, היה בגדר גורם מרתיע רב עוצמה בכל הנוגע לקשרים צבאיים גלויים עם ישראל. המקרה של סינגפור ממחיש זאת היטב: קרבה רבה בחשאי, הסתרה שיטתית במרחב הציבורי; זאת עד למפנה של אמצע העשור האחרון, כאשר ראש הממשלה הנוכחי, לי ש’יין לונג, בנו של האב המייסד המיתולוגי לי קואן יו, דיבר בריש גלי בביקור בירושלים על הקשר שיזם אביו ועל תרומת ישראל לבניין הכוחות הצבאיים של ארצו הקטנה. לתרגילים משותפים בגלוי עוד לא הגענו, אך להשתתפות קבועה בקורסי הבכירים בארץ דווקא כן, שלא לדבר על קשרי הרכש.

יש גורם “מאפשר” נוסף, גם הוא עקיף אך לא פחות חשוב. מותר להסתכן בניחוש שאם היה צה”ל מעורב באופן רצוף בהפעלת לחץ צבאי כבד על הפלסטינים, בין בעזה החמאסית בין בשטחי הרשות הפלסטינית, לא היו מדינות בעולם – ובייחוד לא במערב אירופה, שמינתה את עצמה, לכאורה, לשומרת זכויות האדם בעולם כולו – חשות בנוח להופיע בצילום משותף, במדים, עם צה”ל. בשנים האחרונות, לאחר שדעך רישומן של התמונות הקשות במבצע צוק איתן, גם אילוץ זה הוסר בפועל.

השיקול התדמיתי והדיפלומטי כמובן אינו יכול להיות הנימוק המשכנע היחיד נגד נקיטת מדיניות תקיפה יותר, שרבים בציבור מייחלים לה (ונותנים לכך ביטוי במסרים שלוחי רסן ברשתות החברתיות). יחד עם זאת, יש מכלול רחב של שיקולים שבגללם מעדיף הממסד הביטחוני הישראלי לעסוק בניהול הסכסוך ולאו דווקא בהכרעתו הצבאית של הצד השני או בהשגת פתרון מדיני שיהיה כרוך בוויתורים מרחיקי לכת ואף מסוכנים, שגם הם עלולים להסתיים (כפי שכבר ראינו) בפרץ נרחב ומדמם של אלימות. שימור מעמדה של ישראל כשותף צבאי-אסטרטגי לגיטימי של מדינות המערב “החושבות כמונו” (like minded, מונח שקנה לו אחיזה בשפה הדיפלומטית המקצועית של ימינו) ודאי אינו השיקול היחיד או החשוב מבין השיקולים הקיימים; אך הוא חשוב מספיק כדי לבוא בחשבון.

להגן על ההישג

מדוע כל זה חשוב, מעבר לרווח המקצועי שמפיקות זרועות צה”ל ממפגש תרגילי עם יכולותיהם ותפיסותיהם המבצעיות של כוחות איכותיים ממדינות אחרות, ומן התרגול של מִתארים מסוימים כגון פעילות של חיל האוויר בטווחים ארוכים מאוד או הפעלת הקומנדו בנוף הררי מיוער וגבוה? החשיבות נובעת מרשימה מכובדת של שיקולים אסטרטגיים. בכמה גזרות, ובייחוד במזרח הים התיכון, ממלא שיתוף הפעולה הצבאי תפקיד מבני ומכונן בהקמת שותפות הדוקה יותר (במקרה זה, עם יוון וקפריסין). באחרות, הוא בגדר “פותח תיאבון” לעסקות נשק המשרתות את האינטרס הישראלי. לדימויו של צה”ל כצבא שמעצמות המערב ששות לשתף אתו פעולה וללמוד מיכולותיו יש ערך הרתעתי בפי עצמו.

מעבר לכל זה, יש לזכור שתפנית זו של השנים האחרונות התחוללה דווקא כאשר האסטרטגיה של הצד הפלסטיני, כפי שהיא גלומה ב”מזכר מספר 15″ של סאאב עריקאת מאביב 2014, התמקדה בחתירה לבודד את ישראל, להוקיעה ולהקיאה מקהילת עמי התרבות, ולהטביעה ב”צונאמי מדיני” שיכפה עליה להשלים עם הסדר מוכתב ברוח הדרישות הפלסטיניות – נסיגה מלאה, זכות השיבה וחלוקת ירושלים. חמש שנים לאחר מכן ניצבת ישראל במצב הפוך לחלוטין, ששיתופי הפעולה הצבאיים הם רק אחת מהשתקפויותיו. התנהלותן של מדינות המפרץ ב”סדנת מנמה” שיזם ממשל טראמפ, והידוק הקשרים הבילטרליים הגלויים בינן לבין ישראל, הם מרכיבים נוספים וחשובים לא פחות. כל זה הוא בגדר הישג אסטרטגי מן המעלה הראשונה, שראוי לא רק לציין אותו אלא גם להגן עליו.

פורסם ב-השילוח, גיליון 16, אוקטובר 2019


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: [Israel Defense Forces [CC BY-SA 2.0

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך