JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (בדימוס) ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (בדימוס) ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

יציבותו של המשטר המצרי, ויכולתו להמשיך ולקדם יעדים כלכליים שאפתניים ומאבק צבאי ורעיוני בטרור, חשובה לישראל ולשכנותיה בים התיכון. עם זאת, “נצחון” בבחירות ברוב של 97 אחוז מעורר דאגה באשר לעתיד החיים הפוליטיים במצרים.

האמת צריכה להיאמר: בחירות (אם זה הוא המושג הראוי) שבהן הנשיא המכהן זוכה ב-97 אחוזים מקולות המצביעים אינן סיבה למסיבה. וולדימיר פוטין, שאינו חשוד יתר על המידה בנטיות דמוקרטיות, הסתפק בהרבה פחות מזה. ככל שניתן לשפוט על סמך המהלך השלטוני הנוכחי, מעט מאד נותר מן החלומות, השאיפות והאידיאות שהוציאו בשעתו המוני מצרים, משלל גווני הקשת הפוליטית, לכיכר תחריר. החורף של 2011 נראה כמבשר אביב דמוקרטי; האביב של 2018 מבסס סתיו אוטוקרטי. חשוב שישראל וידידיה יתנו את דעתם על השלכותיה של המציאות הפוליטית במצרים, לטוב ולרע.

אין במהלך עצמו כדי להפתיע. הזוועות שלוחות הרסן הפוקדות מאז את לוב, תימן, עיראק, ובעיקר סוריה, יש בהן כדי לתת תוקף לטענתו של סיסי כי מעמדו וסמכותו הם בבחינת הסכר האחרון שנותר בפני השתלטות אסלאמיסטית הרת אסון, או קריסה למצב כאוטי ועקוב מדם. בנסיבות אלה, ספק אם הכהונה השניה, אליה נבחר כעת, אכן תהיה (כפי שהובטח) גם האחרונה. לכאורה, הדרך שבה הסתיימו שלושים שנות שלטונו של מבארכ – שעוררו את הקריאה “כפאיה“, דיינו – אמורה לשמש אות אזהרה גם ליורשיו. מנגד ניצב לנגד עיניו של סיסי הדגם של נשיא סין, ש’י, שזה עתה ניתץ את “כלל עשר השנים” והבטיח לעצמו, להלכה, שלטון יחיד לכל ימי חייו.

מנקודת ראותן של ישראל ושל שותפותיה למאבק על היציבות והביטחון במזרח הים התיכון – ובראשן, יוון וקפריסין – זו אכן איננה, לכשעצמה, בשורה רעה. שלושתן ברכו על חילופי השלטון במצרים ב-2013. היו להן סיבות טובות לראות בדאגה עמוקה את התבססות “האחים המסלמים” בשלטון, התבססות שסיסי הוא שמנע אותה בכוח הזרוע. יש כיום דפוסי שיתוף פעולה עם מצרים ברמה המדינית העליונה, בהיבט הביטחוני-מודיעיני, ובתחום האנרגיה. מאבקו של המשטר המצרי בטרור הוא אחד המפתחות לעתיד האזור כולו. זהו מאבק המתנהל הן בשדה הקרב – מול “מחוז סיני” של “המדינה האסלאמית” – והן במישור הרעיוני: חשובה במיוחד החתירה למה שסיסי עצמו הגדיר כ-“תצחיח אל-ח’טאב אל-דיני”, הרפורמה בשיח הדתי, וההתנערות מן הרדיקליזם הפוליטי שפשה באסלאם כנגע מימי הווהאבים ועד היום.

סיסי גם הוכיח, בכמה נקודות במהלך כהונתו הראשונה, כי הוא מסוגל לתרגם את עוצמתו השלטונית, והאהדה כלפיו בשכבות רחבות בציבור, להחלטות קשות – כולל פגיעה במערך הסובסידיות, שמשך שנות דור ויותר עיוות את נתוני היסוד של המשק המצרי. הוא הפגין תנופה ויכולת מעשה בקידום פרויקטים גדולים, דוגמת הכפלתה של תעלת סואץ. כעת, עומד על הפרק – במעורבות נרחבת של סין, הרואה במצרים חוליה חשובה בשרשרת המדינות שישולבו ביוזמת “One belt, One Road” של ש’י –  מהלך בממדי ענק, שלא היה כמותו במצרים מאז ימי הממלוכים, להעברת הבירה מקהיר לעיר חדשה (שעוד אין לה שם, וברחוב המצרי מכנים אותה “אל-אידאריה”, האדמיניסטרטיבית) כארבעים קילומטר מזרחה: עיר שיהיו בה בעתיד הלא רחוק שבעה מיליון תושבים.

נראה כי סיסי יזדקק לכל יכולותיו כמנהיג גם בהתמודדות עם השלכותיו של “סכר התחיה” האתיופי על הנילוס הכחול, שקצרה ידה של מצרים (למרות חרחורי מלחמה מעת לעת) למנוע את הקמתו. השינוי הצפוי, על פני מספר שנים, במשק המים המצרי יחייב שינוי של דפוסי צריכה (ובזבוז) עתיקי יומין. ישראל יכולה, ברגישות הראויה ומאחרי הקלעים, לסייע גם בכך, לנוכח הישגיה המרשימים בתחום השימור והמיחזור במשק המים.

בטווח המידי, לעמדתה של מצרים יש משקל ניכר במסכת הלחצים והשיקולים שיעצבו את התנהלותן של הנהגת חמא”ס ושל הרשות הפלסטינית במשבר המתגלגל ברצועת עזה, שההפגנות בקו הגבול הן רק אחד מהיבטיו. מבחינת ישראל טמונה תועלת מדינית ביכולתה של מצרים למלא תפקיד מרסן, ובתוך כך לשמר את מעמדה כאחד מעמודי התווך של “מחנה היציבות” בעולם הערבי, לצד סעודיה, רוב המפרציות, וירדן (ולמול פעילותן של תורכיה וקטר, כמו גם מול איומי ההגמוניה האיראנית והטרור הרדיקלי).

עבור ישראל, יציבותה של מצרים היא אפוא ערך אסטרטגי עליון. אולי הורגלנו לראות יציבות זו כמובנת מאליה: אך לקריסתה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת לא פחות מאשר לסוגיה הפלסטינית או לאיום האיראני. חשוב להמשיך ולעמוד על כך בעבודתם השוטפת של ישראל וידידיה בוושינגטון ובבירות אירופה – לצד מציאת אפיקים דיסקרטיים (ומתוך מודעות לרגישות המצרית היתרה כלפי כל ביקורת, חיצונית או פנימית) להעברת מסרים לצמרת המצרית באשר לנקודות התורפה במדיניותו של סיסי.

כמה מנקודות אלה בולטות לעין למרות התוצאה בבחירות – ואולי דווקא בגללה. הדרך שבה פעל סיסי למנוע ממועמדים משמעותיים, כמו הרמטכ”ל לשעבר סאמי ענאן ומפקד חיל האוויר לשעבר אחמד שפיק, אינה מעידה על תחושת בטחון, ויתכן שהיא אף מרמזת על קיומם של סדקים אישיים בתוך הממסד הביטחוני המצרי. עוצמתם של צעדי הדיכוי שהופעלו נגד “האחים המסלמים” ולאחר מכן כנגד מגוון של גורמים בזירה הפוליטית ובקרב החברה האזרחית מאז 2013 היתה אולי גורפת מדי, וחלק מהשלכותיה של מדיניות זו נחשף בפרשת מותו (כנראה מידי כוחות הביטחון) של סטודנט איטלקי בינואר 2016. יש מקום להזכיר, מעת לעת, להנהגה המצרית שיכולתה של ישראל לסייע לה – בעיקר בקונגרס האמריקני – מושפעת לרעה כאשר המשטר עושה שימוש מופרז באמצעים אלה.

בתוך כך, הלוחמה בסיני מתנהלת באורח מסורבל ולא-אפקטיבי. ארה”ב השקיעה מאמצים בשינוי דפוסים אלה, אך המצרים מתייחסים למסריה בחשדנות עמוקה גם כיום, למרות חילופי הממשל. בתחום זה, בראיה מקצועית, יש לישראל מסרים להעביר לצד המצרי. ככל שניתן, מן הראוי לדרבן אותו (ולו בעקיפין – אולי באמצעות שיח רב-צדדי, שיכלול גם את ירדן) לסגל ביתר שאת את מסורותיו הצבאיות ה-“מרובעות” של הממסד הצבאי בקהיר לצרכיה של מלחמה בארגון טרור חסר מעצורים כמו “המדינה האסלאמית” וגרורותיה, ובתוך כך, לגלות יחס הוגן יותר כלפי האוכלוסיה הבדואית בסיני. .

מעבר לכך, מערכת פוליטית שאין בה “בלמים ואיזונים” עלולה להתקשות, במהלך השנים, בקריאה נכונה של המציאות בשטח, ובכלל זה בהיבטים הנוגעים להתנהלות כלכלית נכונה: כבר כיום ניתן לזהות פערים בתחום רגיש זה בין מי שמתבונן מתוך המערכת המצרית הקיימת, לבין משקיפים ברי סמכא מן החוץ. בזהירות וברגישות, ושוב, בעקיפין יותר מאשר במישרין (באמצעות דיאלוג אזורי בין דרגים מקצועיים, במשרדים הכלכליים ובבנק המרכזי) ישראל יכולה למלא תפקיד גם במתן “היזון חוזר” למשטר סיסי על צעדים שהוא נוקט (או שמן הראוי שינקוט). יש לה, ויהיה לה עוד שנים רבות, אינטרס מובהק בכך שהכלכלה המצרית – גם אם אין לה סיכוי להחלץ מקשיי היסוד שלה בעתיד הנראה לעין – לפחות לא תידרדר למצבי משבר, שתהיה להם השלכה ישירה גם על הסדר הפוליטי והאוריינטציה המדינית של מצרים. בהקשר זה, גם עיסקת הגז, לצד חשיבותה הכלכלית עבור ישראל, צריכה לשמש כמכשיר מועיל הן להידוק הקשר והן לעידוד הצמיחה במשק המצרי.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: By Official Internet Resources of the President of Russia [CC BY 4.0 ], via Wikimedia Commons

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך