ההנהגה המצרית ממשיכה לאותת כי שיפור היחסים עם ישראל חשוב לה

מצרים וישראל שותפות למהלכים שנועדו לכונן מסגרת ים-תיכונית מתפקדת, שיש לה היבט כלכלי-אנרגטי מובהק, אך גם משמעויות מדיניות ואסטרטגיות: במקביל למפגשי הפסגה ישראל-יוון-קפריסין (האמורים להתחדש בקרוב) יש מערכת משולשת דומה גם עם מצרים.

למי שהורגל לאורך השנים לצינה הנושבת מקהיר בכל הנוגע למאפייניו של השלום בין שתי המדינות, גם מחוות, שהיו צריכות להיות דבר שבשגרה, הן אות לשינוי מסוים המתחולל בעמדותיה של ההנהגה המצרית.

דגלי ישראל המונפים לעיני כול בפסגת א-סיסי-בנט בשרם אל-שיח’; טיסות של אייר אג’יפט, ולא של מטוסי “אייר סיני” הצבועים לבן, לנתב”ג; ולאחרונה, תמונה קבוצתית המופצת לתקשורת של מפגש התיאום הצבאי, שזה שנים רבות התקיים בצנעה (וזכיתי ליטול בו חלק, לפני שנות דור כמעט…) אך מעולם לא ניתן לו פומבי – כל אלה הם בגדר סממנים גלויים של תמורה אסטרטגית ההולכת ומתרקמת, שחשוב שישראל תקפיד לשמר ולטפח אותה.

לצד זאת, חשוב גם לצנן במעט את האופוריה בצד הישראלי מכל מחוות שלום כזו או אחרת (כאשר סיסי מיטיב לפרוט על נימי הרגישות הישראלית לכך) ולזכור כי עדיין המצב רחוק מיחסי השלום שאליהם פיללנו. הנשיא המצרי מקפיד שלא לחשוף את רוב הקצונה המצרית למגע עם צה”ל (למעט גורמי הקישור המצומצמים וצוותי חיל האוויר המשתפים פעולה בלחימה מול דעא”ש), הוא אינו דואג להביא לשינוי מקיף באופן השלילי, לעיתים אף האנטישמי, שבו ישראל מסוקרת בתקשורת המצרית, אם כי חל שיפור בספרי הלימוד, והוא אינו מכביד ידו על הארגונים המקצועיים שאינם מאפשרים נורמליזציה ושיפור יחסי המסחר והכלכלה. אלא שעדיין חשוב לראות את חצי הכוס המלאה.

המהלכים החיוביים שסיסי מניע מתבססים על האינטרסים המשותפים של שתי המדינות:

ראשית, המאבק בטרור האסלאמיסטי של “מחוז סיני” של דאע”ש (למעשה, ארגון קיצוני מקומי שנשבע בשעתו אמונים ל”ח’ליפות” של אבו בכר אל-בע’דאדי), שיש יסוד להעריך כי ישראל מסייעת בו בכלים העומדים לרשותה. במסגרת הדיאלוג הצבאי, היא גם מגמישה – כהוראת שעה מתמשכת – את גבולות המותר על פי הנספח הצבאי להסכם השלום, בכל הנוגע להיקף הכוחות המצריים הפועלים בחצי האי. התוצאות, גם אם הושגו באיטיות מדאיגה ועדיין אינן סופיות, ניכרות: בשנתיים האחרונות דעכה (אם כי לא חוסלה כליל) יכולתו של “המחוז” להוציא לפועל פיגועים בהיקף רחב נגד כוחות הביטחון המצריים ונגד יעדים אזרחיים.

שנית, בזירה החשובה לעתידה של מצרים לא פחות, א-סיסי מצוי בעיצומו של מאמץ להתגבר על רתיעתו הראשונית של ממשל ביידן מן “הדיקטטור החביב עליי”, כפי שהגדיר אותו טראמפ. ההחלטה על ביטול חוקי החירום שהונהגו במצרים מאז 1967 מסתמנת כמחווה, שמשמעותה המעשית עדיין רחוקה מלהיות ברורה, לחוגים ליברליים במצרים, וכן לממשל האמריקני ולידידיה של מצרים באירופה. בחיזור זה אחרי וושינגטון – ממשל וקונגרס כאחד – יש לישראל תפקיד לא מבוטל כגורם תומך מאחורי הקלעים. ארה”ב אומנם השעתה 130 מיליון דולר מתוך חבילת הסיוע למצרים, אך שתי תוצאות מעשיות כבר נרשמו במאמץ להביא לשיקום מעמדה המרכזי של מצרים:

• ארה”ב בחרה לקיים בפעם ה-17 (מאז 1980) את התרגיל הדו-שנתי המקיף “כוכב זוהר” על אדמת מצרים (2–17 בספטמבר, נדחה בשנה עקב מגפת הקורונה 2021). התרגיל הוגדר במקורו כאימון העיקרי של “פיקוד המרכז” (CENTCOM) האמריקני, וכיום מצרים היא המארחת ומזמנת אותו. השנה השתתפו בו כוחות מ-21 מדינות – ארה”ב, מצרים עצמה, בריטניה, צרפת, איטליה, ספרד, סעודיה, האמירויות, בחריין, כווית, עיראק (שתי האחרונות עדיין לא נכללות בנקל באותה רשימה), ירדן, פקיסטאן, וכן מרוקו, תוניסיה, סודאן, קניה וניגריה, השייכות לתחום האחריות של “פיקוד אפריקה” האמריקני. יש בכך משום ביטוי להכרתה של ארה”ב, למרות ההסתייגות ממאפייניו של המשטר, בחשיבותה האסטרטגית של מצרים כגורם מפתח באזור (ובאפריקה).
• שר החוץ האמריקני, טוני בלינקן, בלוויית צוות אמריקני בכיר, קיים (8 בנובמבר) סבב של דיאלוג אסטרטגי בוושינגטון עם מקבילו המצרי, סאמח שוכרי, ומשלחתו, שגם הוא מעיד על חשיבותה של מצרים, למרות החיכוכים. השיחות עסקו במגוון הסוגיות החשובות העומדות על הפרק: היחסים הבילטרליים וסוגיות זכויות האדם; איראן; המצב בלוב לקראת הניסיון להגיע להסדרה פוליטית ולבחירות, ועוד – ומעל לכול, עבור מצרים – המאמץ להניא את ממשלת אתיופיה מלהפעיל את “סכר התחייה” במאפיינים שיפגעו באינטרס החיוני של מצרים (וסודאן).

שלישית, לישראל ולמצרים אינטרס משותף – כל אחת מסיבותיה היא – בקידום מאמצי ההסדרה לטווח ארוך בעזה, מאמצים שמצרים (באמצעות מנגנוני המודיעין שלה) ממלאת בהם תפקיד מוביל, גם אם ההיבט הכספי מגיע בהכרח ממקורות אחרים.

רביעית, מצרים וישראל שותפות למהלכים שנועדו לכונן מסגרת ים-תיכונית מתפקדת, שיש לה היבט כלכלי-אנרגטי מובהק, אך גם משמעויות מדיניות ואסטרטגיות: במקביל למפגשי הפסגה ישראל-יוון-קפריסין (האמורים להתחדש בקרוב) יש מערכת משולשת דומה גם עם מצרים. “פורום הגז של מזרח הים התיכון”, שגם מצרים וגם ישראל חברות בו, מסמן אופק של שותפות (כולל בהיבטים ביטחוניים), שמטבע הדברים נועדה בין היתר לרסן את שאיפותיו המסוכנות של ארדואן להגמוניה אזורית – מסוכנות לישראל ולמצרים גם יחד. נקודת מבחן במאבק בין קהיר לאנקרה, שיש לו השלכות ישירות על האינטרס הישראלי, שבה ומסתמנת לקראת הבחירות בלוב.

חמישית, גם אם למצרים עצמה אין עניין מובהק בהתמודדות מול האיום האיראני, הרי שהיא נשענת – כלכלית ומדינית – לא רק על ארה”ב אלא גם על תמיכתן המתמשכת של סעודיה והאמירויות (ראוי להזכיר, בהקשר זה, את תגובתה החיובית של מצרים ל”הסכמי אברהם”, בניגוד מובהק לסגנונו הבוטה של עמרו מוסא, בימי מבארכ, כלפי כל סממן של “נורמליזציה”). מכאן שייכותה – בדומה לישראל – למחנה האזורי המבקש לחסום את החתרנות האיראנית ורואה בדאגה גוברת את פרויקט הגרעין של משטר המהפכה האסלאמית.

כל זה מציב את ישראל ומצרים בנקודת מפגש, ומחדד את מודעותו של סיסי לערכה הביטחוני והמדיני (ובשולי הדברים, גם הכלכלי) של מערכת היחסים. ראוי גם להזכיר שישראל מיוצגת כיום בקהיר על ידי שגרירה המשלבת ניסיון דיפלומטי רחב ואהדה בלתי מוסתרת למצרים, תרבותה ועמה. בדרג המדיני הבכיר, חשוב לייחד מאמץ שיטתי לטיפוח היחסים בכל היבטיהם, לסיוע שקט ויעיל לאינטרס המצרי בזירה הפנים-אמריקנית, ולביסוס מערך הכוחות במזרח הים התיכון ששתי המדינות שותפות בו. דווקא משום שהמגמה כיום היא חיובית, אסור לשכוח כי ליציבותה של מצרים ולאוריינטציה המדינית שלה יש חשיבות ראשונה במעלה לעתידה של מדינת ישראל.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר