JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

המשטר המצרי ניצב בעת האחרונה בפני שורה של אתגרים מן המעלה הראשונה. על ישראל, שיש לה אינטרס חיוני ביציבותה של הגדולה בשכנותיה, לסייע (מתוך מודעות למגבלות כוחה והשפעתה) בכל היבט אפשרי – בזירה המדינית (בארה”ב ומול האיחוד האירופי), בהיבטים ביטחוניים ובתחומי הרפואה והמים.

מכות מצרים?

במהלך החודשים האחרונים ניצב משטרו של הנשיא עבד אל-פתאח אל-סיסי במצרים בפני שורה של התפתחויות שליליות שאינן דווקא פרי מעשיו או מחדליו, אך עשויה להיות להן השפעה משמעותית על מצבה האסטרטגי, הכלכלי והחברתי של מצרים. האפקט המצטבר, גם אם לא הניב עד כה זעזועים פוליטיים ניכרים, טומן בחובו פוטנציאל גובר לערעור היציבות, לאחר תקופה שבה יכול היה משטרו של סיסי להצביע על הישגים מסוימים. כל זאת, כאשר מחריף גם הפוטנציאל להסלמת העימותים בין מצרים לבין תורכיה, מחד גיסא, ולבין אתיופיה, מאידך גיסא, שיכולים ליצור אפקט מגייס עבור המשטר, אך גם להציב אותו בפני קשיים ברמה האסטרטגית.

מגפת הקורונה: בסוף מאי הגיע מספר הנספים במצרים לאלף, אם להאמין לנתונים הרשמיים, שיש עליהם עוררין. זהו מספר נמוך במידה ניכרת יחסית לאוכלוסייה (1 למאה אלף), אפילו בהשוואה לישראל (3), קל וחומר לארה”ב ולמדינות צפון הים התיכון – איטליה, ספרד וצרפת – (למעלה מ-30 למאה אלף), בין היתר בשל גילה הצעיר של האוכלוסייה המצרית (זהו כנראה גם ההסבר לשיעורי התמותה הנמוכים גם במדינות ערב האחרות). בה בעת, קצב ההדבקה עולה מאז ראשית מאי בתלילות מעריכית (אקספוננציאלית), ולמרות המאמצים – כולל אכיפת הסגר בחודש הרמדאן – קשה מאוד לשלוט בו, בעריה הצפופות של מצרים עם מספר תושביהן העצום.

מהלומה כבדה (נוספת) לתעשיית התיירות: לאחר שנות מצוקה ממושכות בעקבות מהפכת 2011 חזר סקטור התיירות המצרי לצבור תנופה, והגיע בשנת 2019 להיקף של למעלה מ-13 מיליון תיירים (עדיין מעט פחות מאשר ב-2010); בחישוב כולל של תיירות ונסיעות, מדובר בתרומה של כ-30 מיליארד דולר לכלכלה המצרית, קרוב ל-12% מן התוצר, ובתעסוקה של כשניים וחצי מיליון עובדים, קרוב לעשירית מן המשק. כל זה ספג מהלומה שקשה לחשב את מלוא היקפה עם קריסת ענף התיירות בעולם כולו מאז מרס 2020. השלכותיה של הנסיגה בתחום זה, לאחר שהושקעו תקציבים ניכרים בשיפור התשתית התיירותית במצרים, רחוקות מלהיות ברורות במלואן, אך הן כוללות פגיעה עמוקה בהיקף הכנסות המדינה במטבע קשה.

תעלת סואץ: ההאטה העולמית תגרע באופן משמעותי גם מן ההכנסות של מעבר סחורות בתעלה, וזאת לאחר ההשקעה המאסיבית של ממשל סיסי בהרחבתה כפרויקט דגל לאומי.

פגיעה פוטנציאלית בסיוע: מקור נוסף של מטבע זר לכלכלת מצרים בשנים האחרונות היה כספי הסיוע של מדינות המפרץ – איחוד האמירויות וסעודיה – שראו במשטרו של סיסי בעל ברית אסטרטגי ורעיוני, בירכו על סילוקם מן השלטון של “האחים המוסלמים” והעמידו לרשות מצרים, אחרי 2013, סיוע כספי ישיר, קווי אשראי ואספקת אנרגיה מסובסדת. כל אלה הועמדו כעת בסימן שאלה עקב הצניחה הדרמטית במחירי האנרגיה ומשמעותה עבור כלכלתן של יצואניות הנפט. במקביל, צפויה צניחה גם בהיקף כספי ההעברות (remittances) של עובדים זרים מצריים במדינות אלה אל משפחותיהם, ששימשו גם הם מקור הכנסה במטבע קשה למשטר המצרי.

מחירי הגז: הירידה התלולה במחיר האנרגיה, והגז בכלל זה, עקב המשבר הכלכלי העולמי שחוללה המגפה, פוגעת לא רק בצפי ההכנסות המיידי של מצרים ממשאביה הקיימים, אלא גם בסיכויים לגייס השקעות ולקדם פרויקטים תשתיתיים גדולים – דוגמת האפשרות של צינור גז משותף מצרי, קפריסאי וישראלי לאירופה – שגם הם היו אמורים להעלות תרומה ניכרת לחילוץ מצרים ממצוקותיה. אפילו ההשמשה של מתקני ההנזלה, המושבתים מזה זמן, עלולה להתברר כבלתי כדאית במצב שבו השוק העולמי מוצף באנרגיה זולה.

הטרור בסיני טרם הוכרע סופית: על אף הישגים מרשימים בלחימה בשנים האחרונות, תאי טרור – בעיקר אלו המזוהים עם “מחוז סיני” (ולאיית סינאא’) של דאע”ש, הממשיך בפעילות גם לאחר חיסול מעוזי “המדינה האסלאמית” בסוריה ובעיראק ומותו של “אבו בכר אל-בע’דאדי” – עדיין פעילים וגובים מחיר דמים מן הכוחות המצריים (בראשית מאי נהרגו עשרה אנשי צבא ממטען צד בקרבת ביר אל-עבד בצפון סיני) ומן האוכלוסייה האזרחית. לכך יש גם השלכות כלכליות – עלות הנוכחות הצבאית המתמשכת – לצד קשיים נוספים (כמו הצורך לקבל שוב ושוב את אישורה של ישראל לפריסת כוחות החורגת מהסכם השלום).

המצב בלוב החמיר, מנקודת ראות מצרית: ב-18 מאי 2020 נכבש בסיס חיל האוויר אל-ואטייה, מדרום מערב לטריפולי, על ידי כוחות “ממשלת ההסכמה” (GNA) הנתמכת על ידי תורכיה, מידי “הצבא הלאומי הלובי” (LNA) של ח’ליפה חפתר הנתמך על ידי מצרים, איחוד האמירויות ורוסיה. כתוצאה מכך נסוגו כוחות ה-LNA מפאתי הבירה טריפולי, ולמעשה הסירו את המצור שהוטל עליה מאז אפריל 2019. ברמה האסטרטגית זו מהלומה כבדה למצרים, הרואה ב-GNA איום בשל השפעתם של גורמי “האחים המוסלמים” בשורותיה, ולא פחות מכך היא ניצבת בפני איום בוטה של ארדואן לחלק את המים הכלכליים במזרח הים התיכון באופן שיבודד את מצרים (וגם את קפריסין וישראל) משותפותיהן ב-EMGF (פורום הגז של מזרח הים התיכון), יוון ואיטליה. ארדואן, שתמך במוצהר במשטרו של מחמד מורסי במצרים, רואה בסיסי “חומס שלטון” בלתי לגיטימי, והתחזקות ההשפעה התורכית במרחב היא אפוא איום חמור על עתידו של המשטר המצרי. לכישלון המצור על טריפולי יש השפעה משנית יחסית, אך אם תימשך קריסת כוחותיו של חפתר – ותתבסס נוכחות הנתמכת על ידי תורכיה גם קרוב לגבול המצרי – יחמירו מאד ההשלכות גם על היציבות במצרים.

אתיופיה מתכוונת להתחיל בהפעלת “סכר הרנסנס”: ממשלת אתיופיה שבה והבהירה באחרונה כי ביולי 2020 יחל מילוי המאגר של “סכר התחייה (רנסנס) הגדול של אתיופיה” (GERD) על הנילוס הכחול, שמימיו מהווים כ-85% מכלל מימי הנילוס המגיעים למצרים, ומתחה ביקורת חריפה על התבטאויות “שלוחות רסן” של בכירים במצרים שהתייחסו לאפשרות של שימוש בכוח. בה בעת, עומדת בעינה נכונותה של מצרים לשוב לשולחן המו”מ המשולש (עם סודאן) להסדרה של קצב מילוי המאגר, היינו, קביעה מוסכמת של הכמות שתיגרע מספיקת הנילוס במורד הנהר. במצרים נתפסת סוגיה זו, הנוגעת למעצב הגאו-פוליטי והכלכלי המובהק ביותר שלה מאז שחר ההיסטוריה, כבעלת משמעות קיומית. מצרים שוקלת להתנגד באמצעים צבאיים, מהלך שידרוש מאמץ אווירי גדול (ויקר) ורמת סיכון גבוהה.

אם להוסיף למניין את העוני והעומס הדמוגרפי, השחיתות השלטונית האנדמית והמתח עם וושינגטון ובריסל בסוגיות הנוגעות לדיכוי פוליטי וזכויות האדם, הרי שרשימה זו של מכות מצרים (ובמיוחד היבטיה הכלכליים) מציבה – גם אם לא בטווח המיידי – אתגר ליכולתו של המשטר לשוב לנתיב של צמיחה כלכלית, לקיים את הסדר החברתי ולשמור על היציבות הפוליטית. כאמור, תסיסה מבית בעיצומה של מתיחות אסטרטגית גוברת – עם תורכיה ואתיופיה כאחת – יכולה להוביל אומנם לשלהוב רגשות לאומניים, אך גם לרמה גבוהה של סיכון.

מה ישראל יכולה לעשות?

התשובה הקצרה והמתבקשת לשאלה זו היא: לא הרבה. מתן מענה – ולו חלקי – למצוקותיה הכלכליות, החברתיות, השלטוניות והאסטרטגיות של מדינה בת מאה מיליון תושבים הוא מעל ומעבר ליכולותיה של ישראל ולמידת השפעתה. בה בעת, מדובר באינטרס לאומי חיוני. ישראל הורגלה למציאות של ארבעים שנה ויותר שבה שורר שלום עם הגדולה בשכנותינו. שינויים מסוכנים במצרים עשויים לחייב שינוי מרחיק לכת בסדר העדיפויות הלאומי, בהיערכותה הביטחונית והמדינית של ישראל, ואף באורחות חיינו ויכולתנו לשרוד בסביבה עוינת.

מכאן הצורך למצות כל אפיק פעולה אפשרי כדי לסייע, בסוגיות החשובות באמת למצרים, ובתוך כך לדאוג לכך שלפחות ההנהגה המצרית, ולעיתים גם הציבור, יהיו מודעים לכך. בין המהלכים הנדרשים יודגשו:

  • העצמת המאמצים מול הממשל והקונגרס בוושינגטון להבטחת המשך המחויבות האסטרטגית ליציבות במצרים (ולכן גם לחבילת הסיוע, ועוד יותר מכך – לעידוד השקעות). הביקורת על הפרות זכויות האדם היא לגיטימית וראוי שהצמרת המצרית תאזין לה, אך החלופה – מצב כאוטי ואלים, או התבססות שלטון אסלאמיסטי – מסוכנת בהרבה. צריך גם להנחיל לממשל האמריקני (ולגורמי מפתח בקונגרס), בסיוע הקהילות ה”הלניות” בארה”ב (יוצאי יוון וקפריסין, שיש להם עניין רב ומחויבות עמוקה למאבק כנגד ההגמוניה התורכית), את ההבנה וההכרה עד כמה מסוכנת הברית בין ארדואן למשטר ה-GNA, הן למצרים (ולנו) והן לאינטרסים האמריקניים.
  • מאמץ משותף, בעבודה מאומצת ומתואמת, יחד עם מדינות מזרח הים התיכון, בדגש על יוון וקפריסין, שמטרתו להציב עמדה דומה – דרישה לוויתור תורכי על התביעות במים הטריטוריאליים במזרח הים התיכון – גם בפני מנגנוני האיחוד האירופי, שכבר נתנו ביטוי לדעתם כי “המפה” ששרטטו ארדואן וה-GNA אכן מופרכת.
  • העלאת נושא ההגמוניזם התורכי והדגשת חשיבותו (שכמובן מוכרת להן היטב) גם במגעי ישראל עם מדינות המפרץ המובילות.
  • מעורבות, גם אם עקיפה, ביצירת הבנה בוושינגטון שלא כל השקעה סינית באזורנו צריכה להיתפס במושגי סכום אפס – והסיוע הסיני לפרויקטים לאומיים במצרים, כמו הבירה האדמיניסטרטיבית החדשה (“אל-אידאריה”), חשוב ליציבות המשטר בעידן הקשה שלפנינו. יחד עם זאת, חשוב גם להבהיר למצרים עצמם כי הלכי הרוח בארה”ב מחייבים אותם לנהוג זהירות, ולחתור להבנות לגבי היחסים עם סין.
  • המשך שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני, שמן הראוי לא לפרט את מרכיביו.
  • מציאת נתיבים להעברת סיוע רפואי במידת הצורך. מול ההתנגדות ל”נורמליזציה” ניתן לכונן נתיבים עוקפים דרך יוון וקפריסין.
  • באותה שיטה, ישראל יכולה לתרום משמעותית – מניסיונה הייחודי כמובילה בתחום זה בעולם – בכל הקשור לניהול מושכל של משק המים, אם אכן תסתמן פגיעה של ממש בשפיעת מי הנילוס.

אשר לסוגיה הפלסטינית וליישום מרכיבים של “תוכנית טראמפ”, לא היענות ישראלית קצרת טווח ללחצים הערביים והבינלאומיים – המגויסים כעת מכל עבר – היא שתקנה מעמד למצרים (שתידחק לשולי המערכה). דווקא מהלך ישראלי יזום – שמטרתו לתת למצרים יוקרה כמי שממלאת תפקיד מגשר בין ארה”ב וישראל לבין הפלסטינים, ומשיגה עבורם רווחים קונקרטיים – יכול להועיל לאינטרס המצרי במסגרת יישום התוכנית. הדבר יחייב היערכות, בהקדם, לניהול דיאלוג דיסקרטי בין ישראל למצרים בדרג בכיר על מנת לגבש מִתאר פעולה שיועיל לשלושת הצדדים. מנגד, המשך ההתרסה הבוטה של גורמים בעולם הערבי נגד תוכנית טראמפ לא יועיל להשגת סיוע מארה”ב.

יש להבהיר למצרים כי בתוכנית טראמפ גלומים גם סיכויים – אולי האפשרות היחידה להוציא את החמאס מעזה, ולהמחיש בתוך כך גם כי אין למשטר ארדואן וטו על ההתפתחויות המדיניות.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Sandra Vallaure

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *