ההסכם של אובמה מאפשר לטהרן לדהור לפצצה החל מ-2025. המצגת של נתניהו נועדה לשכנע את אירופה לסגור את הפרצה. טראמפ כבר משוכנע.
ההחלטה על חשיפת המבצע המודיעיני המדהים בטהרן, והבאתו לארץ של הארכיון הממחיש את היקף ההונאה האיראנית בסוגיית “הממדים הצבאיים האפשריים” של תוכנית הגרעין – קשורות במישרין למאבק המיידי והציבורי על העמדה האירופית כלפי איראן.
הממשל האמריקני אינו זקוק לשכנוע: עמדותיהם של היועץ לביטחון לאומי ג’ון בולטון ושל שר החוץ (עד לאחרונה ראש ה־CIA) מייק פומפאו, ושל הנשיא טראמפ עצמו, אינן שונות בנושא זה מאלו של ראש הממשלה נתניהו. לא לשם כך היה נחוץ לייצר אירוע תקשורתי דרמטי. המצב מורכב יותר במשולש המנהיגים (או שמא יש לומר, אם להטות לפי הרוב, מנהיגות) – מקרון, מרקל ומיי. עוד קודם למהלך הישראלי החלה להסתמן מגמת שינוי: תחילה בביקור מקרון בוושינגטון, ולאחר מכן במסגרת תיאום העמדות בין צרפת לבין גרמניה ובריטניה. המידע המפורט שהוצג כעת יכול לחזק ולזרז מגמה זו, לקראת רגעי ההכרעה בוושינגטון ובבירות אירופה.
בניסיון לצמצם את פערי העמדות בין שלוש המובילות באירופה לבין הממשל האמריקני, ותוך כדי כך גם לשכנע אותו להישאר מחויב להסכם הקיים, מוכנות כעת השלוש (לאחר שזמן רב התנגדו לכל שינוי) ליזום מהלך לקראת הסכם חדש ומורחב – גם אם הרעיון מרגיז מאוד את האיראנים. מקרון סימן בדבריו בוושינגטון ארבעה עמודי תווך של הסכם כזה: ראשית, שימור ההסדר הקיים, שלמרות חולשותיו מעכב בינתיים את הפרויקט האיראני, ובעיקר את ההעשרה; שנית, כינון מנופי לחץ כדי לשים קץ לתוכנית הטילים הבליסטיים של איראן; שלישית, תגובה בינלאומית נמרצת מבעבר לתופעת החתרנות האיראנית, מתימן ועד לבנון; רביעית, והחשובה עבורנו מכולן (כי היא זו שתקבע מה יהיו פני האזור, ובפני אילו סכנות נעמוד בתוך שנים לא רבות) – הדרישה שאיראן תסכים לדון כבר עכשיו במגבלות שיחולו על תוכניתה ועל פרויקט ההעשרה שלה אחרי 2025.
בדיוק בנקודה זו ה”מופע” המודיעיני הישראלי יכול לסייע. הוא לא חשף “אקדח מעשן” בנושא הפרה של ההסכם בתחום ההעשרה – כי אין כזה: תהיה זו איוולת גמורה, מבחינת האיראנים, לעשות עכשיו במחיר כבד מאוד את מה שיוכלו לעשות באין מפריע בעוד שנים ספורות. מנגד, הוא כן חשף את השקר הבסיסי שביסוד ההסכם כולו – ובתוך כך הצביע על הסכנה שתיווצר כאשר ב־2025 תתחדש ההעשרה בהיקף נרחב, איראן תתחיל לערום שוב חומר בקיע, ולרשותה יעמדו אז המפרטים הטכניים לבניית מתקני נפץ ופצצות גרעיניות. לכן חיוני לכתוב מחדש את מרכיבי ההסכם העוסקים בסכנה זו – ולמעשה, לשנות את מהותו, כי בעיני האיראנים זהו המרכיב החשוב ביותר: חופש הפעולה שלהם החל מאמצע העשור הבא.
האיראנים אכן יכולים לטעון שאירופה מציבה להם דרישות בלתי אפשריות – וכי היא מענישה אותם, אף שלכאורה עמדו בנדרש מהם. המסר הישראלי נועד לסתור טענה זאת בראיות מוצקות, שיאיצו את ההחלטה בממשלות ובפרלמנטים בבירות אירופה. בנסיבות שנוצרו לא היתה ברירה אלא להציגן בפומבי, כדי לסייע ביצירת בסיס תמיכה פוליטי לקראת ההכרעות הקשות שבפני הדרג הפוליטי במדינות המפתח – ובסופו של דבר בכל אירופה, ואף מעבר לכך. אם ייווצר מנגנון לחץ אפקטיבי, שאיפתו של טראמפ (שישראל שותפה לה) לתיקון יסודי של ההסכם יכולה להיות ריאלית.
פורסם ב-ישראל היום 02.05.2018
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: By Nanking 2012 [CC BY-SA 3.0], from Wikimedia Commons
- בניית אתרים