המאורעות בסוריה – מנסיגת הכוחות האמריקניים ועד חיסולו של אל-בע’דאדי – מטלטלים את מאזני הכוח וחושפים תווי יסוד של הסדר האזורי והעולמי. עבור ישראל, הלקח הוא שעליה להיות ערוכה לעימות צבאי, ובה בעת, על בסיס כוחה, לנהל מהלכים מדיניים לחסימת דרכה של איראן להגמוניה אזורית.
מה למדנו בשבועות האחרונים לגבי מערכי הכוחות האזוריים והגלובליים? לשרשרת המאורעות בסוריה יש השלכות החורגות בהרבה מן המרחב הגאוגרפי המצומצם שבו התרחשו. רצף ההתפתחויות היה מהיר: ראשית, החלטת הנשיא טראמפ על נסיגת הכוחות האמריקניים מרצועת הגבול שבין סוריה לתורכיה; בעקבותיה, הפלישה התורכית (מבצע “מעיין השלום”) לצפון סוריה הכורדית; כניסת כוחות של צבא אסד בגיבוי רוסי לשטחי החבל הכורדי; עצירת הלחימה בשל ההבנות שהושגו – תחילה בהידברות של ארה”ב עם כל הצדדים, ולאחר מכן בדו-שיח בין ארדואן ופוטין; ולאחרונה, בזיקה ברורה להבנות אלה, שטרם נחשפה במלואה – המבצע הצבאי האמריקני, המוצלח והמרשים, לחיסולו (באזור אידליב) של האיש שקרא לעצמו “אבו בכר אל-בע’דאדי”, ושהתיימר לחדש את המדינה האסלאמית ואת מוסד הח’ליפות.
בתוך כך נראים, לעין כול, כמה מקווי היסוד של הסדר האזורי והעולמי, ההולך ומשתנה, ואף הופך כאוטי מבעבר, אך כמה ממאפייניו הבסיסיים נותרו איתנים. שוב הסתבר כי לארה”ב, למרות הכול, עדיין שמור תפקיד מרכזי ומעצב במערכת (הנשיא קלינטון השתמש, בשעתו, בהגדרה “The Indispensable Nation” – המדינה שאי אפשר בלעדיה – ונראה כי אלו שהזדרזו לקבוע שאובמה וטראמפ שמו קץ למושג זה ולמשתמע ממנו לא קראו במלואה את תמונת המצב). הדחף הבדלני של הנשיא טראמפ, שבלט כבר בעת מסע הבחירות שלו, אומנם בא שוב לידי ביטוי במסריו הפומביים, אך כאמור הומחשה גם יכולתה, העומדת בעינה, של ארה”ב לעשות שימוש אפקטיבי במנופי כוח – צבאיים, כלכליים ומדיניים.
ברמה המדינית, מאחורי הקלעים, היו האמריקנים מעורבים מזה זמן (כמסתבר ממכתבו, התמוה בסגנונו, של טראמפ לארדואן) במאמץ הדיפלומטי להשיג הסדר פשרה מעשי בשטח בין הכורדים (בהובלתו של מפקד “הכוחות הדמוקרטיים הסוריים”, גנרל עבדי מזלום) לבין ההנהגה באנקרה, וזאת מתוך הכרה בכך שיש לתורכים אינטרס לגיטימי ברצועת ביטחון (ובהשבת פליטים סוריים לארצם). אך ארה”ב אינה מוכנה שיניחו את ידם על אזורי הנפט בצפון סוריה, שבעבר פרנסו את דאע”ש וכיום מקנים כושר עמידה כלכלי ליישות הסמי-אוטונומית הכורדית (חבל רוז’אבה).
באשר לסנקציות הכלכליות – בעיני טראמפ ואנשי ממשלו זו איננה חלופה “צמחונית” ומעודנת לשימוש בכוח, אלא מנוף לחץ רב עוצמה ויעיל, הממנף (בעלות נמוכה יחסית) את יתרונה המוחלט של ארה”ב כצומת כלכלי עולמי. בראיית הממשל, הסנקציות בתחום הנפט כיום פוגעות קשה מאוד בכלכלה האיראנית, ומכאן נכונותו של המשטר להסתכן בתגובות פרובוקטיביות ואלימות. מתוך נקודת השקפה זו, ועל בסיס לקחי המשבר הקודם עם ארדואן בפרשת מעצרו של הכומר ברנסון, בחר טראמפ לאיים, בסגנונו הבוטה, כי יחריב את הכלכלה התורכית אם הכוחות התורכיים יחרגו מעבר למה שנתפס בעיני ארה”ב כלגיטימי. הגדרתו של “קו אדום” זה נותרה אומנם עמומה, אך עצם השימוש המופגן במנוף הכלכלי כדי למנוע פגיעה עמוקה מדי בכורדים יש בו כדי להעיד שטראמפ אינו יכול להתעלם, למרות חשבון האינטרסים, מהלכי הרוח הציבוריים בנושא, ובייחוד מעמדתם של הרפובליקנים בסנאט, דוגמת לינדזי גרהאם, שתמיכתם חיונית לנשיא במאבק על עתידו הפוליטי. הלכי רוח אלה משקפים גם את אהדתם של אנשי הצבא האמריקניים, שלחמו שכם אל שכם עם חיילי ה-SDF נגד דאע”ש
הפעולה הצבאית, שבוצעה על ידי הכוחות המיוחדים האמריקניים באורח מופתי ועל בסיס מודיעין חודרני ומדויק, שאפילו טראמפ, שאינו מסתיר את חשדנותו כלפי קהילת המודיעין, נאלץ להתפעל מאיכותו, אולי באורח חושפני מדי, שירתה מטרות מספר בעת ובעונה אחת.
ראשית, גם אם יימצא מחליף ל”ח’ליף” שכינה את עצמו אבו בכר (כשמו של הח’ליף הראשון לאחר מחמד), מותו “ככלב” (בניסוחו של טראמפ) מסמן את ריסוק הפרויקט המדינתי של דאע”ש, ומציב בסימן שאלה רחב יותר את יומרתם של כלל האסלאמיסטים להתייצב ככוח פוליטי ורעיוני מנצח, מול המערב “הדועך”.
שנית, עבור ארה”ב, זוהי תזכורת שהיא המעצמה שהובילה וניהלה את המהלכים העיקריים שהניבו את תבוסת המדינה האסלאמית. הכוחות הכורדיים; איראן והמיליציות השיעיות; המודיעין העיראקי; צבא אסד והרוסים; ואפילו התורכים (אף שבעבר עמדתם כלפי דאע”ש הייתה דו-ערכית) – כולם תרמו להישג ולחיסול, וטראמפ אף טרח להודות להם אחד לאחד, אבל התוצאה לא הייתה מושגת ללא יכולות הליווי המודיעיני והתיאום המבצעי שארה”ב, ורק היא, יכולה להציע, וכעת הוכיחו את ערכם.
שלישית, גם אם עיתוי החיסול נקבע כנראה (כרגיל במקרים אלה) על ידי חלון ההזדמנויות המודיעיני והמבצעי, הוא סייע בפועל לנשיא להצדיק – בדיעבד, בפנייה ארוכה, ססגונית וסוערת לציבור – את מהלכיו בנושא הכורדי. המציאות המדינית החדשה, שנוצרה בשל ההסכמה האמריקנית לכינון אזור חיץ תורכי בשטח סוריה, היא גם שיצרה את התנאים המבצעיים לפעולת החיסול.
גם רוסיה יצאה נשכרת מנוכחותה הצבאית בסוריה. מעורבות כוחותיה בהסדרת קו התיחום בין כוחות ה-SDF לבין הפולש התורכי (בהגנה על ריכוזי כורדים באזור החיץ) ביססה את מעמדה כגורם מעצב עיקרי בעימותים ברמת השטח. אחיזתה בסוריה התבססה. אחיזה זו אף הפכה לראיה העיקרית, עבור הרוסים, לחשיבותם האסטרטגית בזירה הגלובלית. ראוי לעיתים להזכיר שרוסיה, למרות שטחה העצום, היא מדינה שאוכלוסייתה היא עשירית מזו של סין, והתוצר הלאומי שלה הוא כארבעה אחוזים או פחות (!) מזה של כלל מדינות ברית נאט”ו, ושמונה אחוזים מזה של ארה”ב. הנכונות להשתמש בכוח מושכל – ללא חסמים מוסריים ופוליטיים – הוא אפוא המפתח העיקרי לביסוס מעמדה.
עבור נשיא תורכיה, ארדואן, שימשו המאורעות כמנוף לביסוס מחודש של אחיזתו בשלטון, לאחר הקשיים הפוליטיים שחוותה מפלגתו בבחירות המוניציפליות, ובייחוד באיסטנבול, בקיץ 2019. הנכונות להפעיל עוצמה נגד “הטרור” הכורדי, לשיטתו, זוכה לתמיכה רחבה בחוגים לאומניים בציבור התורכי ובממסד הביטחוני גם יחד. נוח היה לו לעשות זאת מול יריב אמיץ אך דל במשאבים, הנעדר יכולות להילחם נגד מטוסים וטנקים. עם זאת, המהלך היה בסופו של דבר מוגבל בגלל עמדותיהן של ארה”ב ורוסיה (וגם נוכח התגובה הקשה ברוב מדינות אירופה, החשובות לתורכים כשוקי יעד לייצוא סחורות ושירותים). תורכיה השיגה חלק גדול מיעדיה, אך לא את כולם. הדיווחים הראשוניים על תקריות אש משמעותיות בין צבאות תורכיה וסוריה עשויים להצביע על המתחים שילכו ויחריפו בין אנקרה לבין המשטר הסורי, ורוסיה לצידו, אם תבקש תורכיה להחזיק לאורך זמן ברצועת החיץ, ובמחוזות עפרין ואידליב שתפסה כבר קודם, וליישב בשטחים אלה מיליוני פליטים סוריים מן העדה הסונית הנמצאים כעת בשטח תורכיה.
על אף האמור לעיל לגבי הלחצים על תורכיה, אירופה שבה והתבלטה באירועים אלה, באפיון כללי, בעיקר בהעדרה של מעורבות אפקטיבית, עקב חולשתה כשחקן אסטרטגי בעל מנופי השפעה יעילים. האירופים גם התקשו לעמוד מול האיום התורכי להציף את אירופה בפליטים נוספים.
אשר לסין, למרות הדיון הער על עליית כוחה, ניתן לומר כי “לא הגיעה למשחק” ולא מילאה תפקיד באירועים, הן בשל יחסיה המעורערים עם תורכיה, והן משום שנוכחותה הכלכלית במזרח הים התיכון (במסגרת “יוזמת הרצועה והדרך”) עדיין איננה מגובה בנוכחות צבאית. משקלה כשחקן מעצמתי בזירה האזורית נותר שולי, והשפעתה על שיקול דעתם של הגורמים המרכזיים שנטלו חלק בדרמה הסורית – מזערית.
מאזן הרווח וההפסד של איראן אינו חד-משמעי. משטר אסד, בעל הברית של טהראן, אומנם התחזק, ומגמת הנסיגה האמריקנית משרתת את האינטרס האיראני ארוך הטווח; אך מנגד, מאזן ההשפעה על המשטר הסורי הופר לטובת הרוסים, שאחיזתם התחזקה. כמו כן, בשלב זה לפחות, ארה”ב ממשיכה לקיים נוכחות צבאית באזור אל-תנף המיועדת להקשות על איראן וסוכניה את הגישה לישראל ולירדן. גם הנוכחות התורכית בצפון סוריה אינה נוחה מנקודת ראות איראנית, ובמקביל ניצבת טהראן בפני השלכותיהם של גלי המחאה בלבנון ובעיראק. אם תתייצב מציאות חדשה בזירה זו, תשוב תשומת הלב – האמריקנית והאזורית – להתמקד בעימות עם איראן, ופוטנציאל ההסלמה ישוב ויתחדד.
עבור ישראל, זו היא תזכורת חשובה באשר לצורך להיות דרוכה לאפשרות של עימות צבאי, במגוון תרחישים, ולבצר את עוצמתה (כולל בהיבטי בניין הכוח, שעלותם התקציבית תעמוד לפתחה של הממשלה החדשה עם הקמתה). ברובד הבסיסי והעקרוני ביותר באה לידי ביטוי חשיבותם הקריטית של כוחות לוחמים, חמושים היטב, בעיצוב המפה המדינית. גורלם של הכורדים (ולפניהם היזידים) ממחיש באורח טראגי את מחירה של חולשה צבאית. האהדה שגילו רבים בעולם כלפי הניסוי החברתי והפוליטי של “רוז’אבה” לא הועילה להם הרבה בשעת מבחן. עוצמה צבאית מרשימה, עצמאית וזמינה בעת מבחן היא אפוא תנאי להישרדות. זאת ביתר שאת בעידן שבו ההתנהלות האמריקנית, המצטיירת עדיין כבלתי יציבה, ולמרות החיסול מאיימת פחות מבעבר על מדינה כמו איראן, עלולה לפגוע, ולו בעקיפין, בדימוי ההרתעתי של ישראל.
עוצמתה הצבאית של ישראל אומנם לא באה לידי ביטוי באירועים עצמם (שלא היה לה אינטרס או צורך להתערב בהם במישרין). בה בעת, עוצמה זו לא נשחקה בפועל, ונתפסת על ידי גורמי מפתח במאבק על עתידה של סוריה כגורם שיש לתת עליו את הדעת. ייתכן אף שבנסיבות שנוצרו התבססו מנופי ההשפעה של ישראל, ואולי נפתחו בפניה הזדמנויות לנהל מהלכים מדיניים מושכלים מול גורמי הכוח הגלובליים והאזוריים כדי לחסום את דרכה של איראן להגמוניה אזורית. כך הולכת ומעמיקה המעורבות הרוסית, ויחד עימה – האינטרס של מוסקבה בייצוב המערכת ומניעת התפתחויות משבריות נוספות. מעמיק אפוא הצורך להידבר עם ישראל ולמנוע הסלמה בעימותים בינה לבין איראן בשמי סוריה ועל אדמתה. עקב כך, הדיאלוג עם רוסיה חשוב מאי-פעם , לשני הצדדים.
גם מול תורכיה, על אף העוינות המופגנת (בחוגים אסלאמיסטיים בתורכיה תואר “הניצחון” על הכורדים כמהלומה לתוכניות ציוניות זדוניות…) יש לישראל אינטרס בשימור אפיקי קשר. לא מוסקבה ולא אנקרה רוצות לראות התבססות איראנית בסוריה כתוצאה מן המאורעות, ויש לישראל דרכים להפיק תועלת מחששותיהן.
בה בעת, וללא סתירה בין הדברים, החשש המשותף נוכח השאפתנות התורכית מוביל להידוק נוסף בקשרים בין ישראל ושותפותיה באגן הים התיכון, כפי שממחיש ביקורו של הרמטכ”ל היווני בישראל.
מעל לכול – כפי שהדברים באו לידי ביטוי בביקוריהם של שר החוץ פומפאו ושל ג’ארד קושנר – המורכבות והרגישות של המצב שהתהווה כעת בסוריה ובאזור מחייבות הן את ממשל טראמפ והן את ישראל להקפיד על תיאום מרבי ביניהם.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Bigstock
- בניית אתרים