“התנדפותם” ברגע המכריע של 300,000 אנשי צבא אפגניסטן וכוחות הביטחון שלה היא אות אזהרה.
המחזות הטראגיים של תבוסה אמריקנית שממשל ביידן התאמץ, אבל לא הצליח, לטשטש את הדמיון בינם לבין נפילת סייגון ב-1975, מטילים צל ארוך על עתיד האזור. ניצחונו הגורף של כוח אסלאמיסטי, מן הקיצוניים שהכרנו, במיוחד ביחסו לנשים ולילדות, הוא אות מסוכן לבאות. יש בו משום זריקת עידוד לתנועת חמאס ודומותיה השואבות השראה מן ההתפוררות המהירה, כהרף עין, של נאמני המערב באפגניסטן. יש לכך משמעויות מרחיקות לכת עבור ארה”ב, בהיותה נדרשת כעת לתת ביטוי מוחשי למחויבותה לביטחון בעלי בריתה במזרח התיכון, במיוחד מול היוהרה האיראנית הגוברת. בה בעת יש גם לקחים דרמטיים למדינות האזור עצמן, ולישראל בפרט.
ההתנהלות הזהירה של אנשי הטליבאן מאז ההשתלטות על קאבול, כולל מתן אפשרות לאמריקנים להשלים את הפינוי משדה התעופה, והפרחת סיסמאות בדבר סובלנות ושיתוף פעולה, בין השאר בריאיון המפתיע לרועי קייס, אינה צריכה להטעות. עתיד קודר מצפה לא רק למי שפעלו לצד ארה”ב בעשרים שנות המלחמה אלא גם לכל אישה וילדה באפגניסטן, שכעת תישללנה מהן זכויות יסוד. בשם פרשנותם הברוטלית לחוקי השריעה יכוננו הטליבאן, בסיוע ידידיהם במערכת הביטחון הפקיסטאנית, משטר דיכוי שלא יהיה שונה בהרבה מזה שהטיל אימה עד 2001, כזכור לכל מי שקרא את “רודף העפיפונים”.
לפני עשרים שנה, הניצחון המהיר של כוחות ארה”ב ובעלי בריתם מן “החזית הצפונית” נראה כמבשר עידן חדש שהשלכותיו חורגות בהרבה מגבולות אפגניסטן: “המלחמה הגלובלית נגד הטרור” יצאה לדרך. כעת, בעקבות נסיגה חפוזה ותבוסה מהירה עוד יותר, הגלגל מאיים להתהפך. המסר לגבי כוחה של האידאולוגיה האסלאמיסטית להתיש את אויביה מאיים על יציבותם של משטרים רבים באזור, כשם שניצחון הכוחות הקומוניסטיים בווייטנאם ובשאר מדינות הודו-סין הצרפתית לשעבר נראה היה כמסמן את הכיוון ההיסטורי.
אלא שעל רקע ההשוואה בין המאורעות, ראוי לזכור ולהזכיר עוד אחד מלקחיה ארוכי הטווח של התבוסה האמריקנית בווייטנאם. בעקבותיה, המדינות הלא-קומוניסטיות בדרום-מזרח אסיה הידקו מאוד את שיתוף הפעולה ביניהן, והפכו את ASEAN, שכבר הייתה קיימת קודם לכן אך כהתאגדות אזורית רופפת, לגורם מדיני בעל משקל אסטרטגי. כך נבלמה “הגאות האדומה”, ונמנע “אפקט הדומינו” של נפילת מדינה אחר מדינה. באורח אירוני, כעשרים שנה לאחר מכן היו אלה וייטנאם, לאוס וקמבודיה שהצטרפו ל-ASEAN, כבר לא ככוח מהפכני אלא דווקא כדי לשמר את הסדר הקיים מול עליית כוחה של סין.
במידה מסוימת, למרות ההבדלים המובהקים בין שני האזורים, מודל ASEAN יכול להציע תבנית להתאגדות של מדינות המזרח התיכון ומזרח הים התיכון הרואות בדאגה את הנסיגה האמריקנית. במלאות שנה לכינונם, “הסכמי אברהם” כבר משקפים ברבים מהיבטיהם את הצורך לעמוד יחד, כדי לא ליפול אחת אחת. גם המהלך לסילוק אחיזתם בשלטון של “האחים המוסלמים” בתוניסיה משקף את החשש ואת הצורך לחסום את הגאות האסלאמיסטית מבעוד מועד.
לאיחוד האמירויות, כגורם דינמי ופעלתני, יהיה תפקיד מדרבן בכל מהלך מסוג זה. מלך ירדן, מתוקף מעמדו במערב ומיקומה האסטרטגי של ארצו, הוא שותף חיוני. אולם סעודיה ומצרים הן אלה שתידרשנה להוביל, וזו תהיה הזדמנות טובה לסעודים לחצות את הסף ולכונן יחסים גלויים עם ישראל. אשר לנשיא מצרים, סיסי, המסר החד והתקיף שהציג בנאומו באל-אזהר ב-1 בינואר 2015 הוא הקריאה הברורה ביותר בדרגי ההנהגה להוקיע את הגל העכור של האסלאמיזם הרדיקלי המאיים במישרין או בעקיפין על העולם כולו. מהלכיו לחיזוק הזרם הסוּפי, הנתפס בשלילה מוחלטת על ידי האסלאמיסטים, הם חלק מיישום התפיסה.
חשוב לבסס גם עוגנים חיצוניים להיערכות כזו, לצד הנוכחות האמריקנית במרחב המפרץ, כל עוד היא נמשכת. יש צורך וגם סיכוי לרתום את הודו ואת צרפת. שתיהן נקטו עמדה תקיפה כלפי האסלאמיזם הרדיקלי, ולשתיהן יש אינטרס מובנה בשימור הסדר הקיים. יש להן גם רשת מסועפת של קשרים במערכת האזורית. מטבע הדברים גם יוון וקפריסין, וכוחות אחרים באירופה השותפים לחשש מפני גאות האסלאמיסטים, יכולים למלא תפקיד במערך האסטרטגי החדש על בסיס “אבני הבניין” שכבר הונחו, דוגמת ה-EMGF (פורום הגז של מזרח הים התיכון).
ישראל אינה יכולה, כשלעצמה, להיות הכוח המוביל במהלך כזה, אך גם אסור לה לעמוד מנגד. באפיקים העומדים לרשותה – דיפלומטיים, ביטחוניים ומודיעיניים – היא צריכה להירתם לקידום ההיערכות האזורית החדשה, להרחבתה ולביסוסה, כדי לשדר את המסר הנדרש בעידן שלאחר נפילת קאבול. בעזרת ידידיה בארה”ב ובמערב היא יכולה גם לסייע בגיוס התמיכה האסטרטגית הנדרשת. הרבה מוטל בכף, והזמן לפעול הוא עכשיו.
במקביל, לקחי אפגניסטן מחדדים גם היבט חשוב בתפיסת הביטחון של ישראל. זאת בדומה לשני האירועים המכוננים שהתרחשו בהפרשים של שבע שנים, קריסת הפת”ח מול חמאס בעזה בשנת 2007 והתפוררות צבא עיראק מול דאעש ב-2014. שוב ושוב, כאשר התקיימו דיונים עם האמריקנים לקראת מו”מ עתידי על הסדרי הקבע, שמענו מדיפלומטים, קצינים ואנשי מודיעין חדורי כוונות טובות כי ניטיב לעשות אם נפקיד את עתידנו ואת שלום אזרחינו, כולל בבקעת הירדן ובכל מרחב קו התפר, בידי כוחות הביטחון הפלסטיניים שהוכשרו למשימתם בידי ארה”ב ויעמדו איתן מול הטרור האסלאמיסטי ביום פקודה.
מבלי להקל ראש בתרומתם הנוכחית של כוחות אלה, המשלימים לא אחת את המאמץ השוטף, יום יום ולילה לילה, של צה”ל והשב”כ, הלקח החד-משמעי הוא שזה הוא רעיון מופרך מעיקרו. המונח העברי המצלצל “הזוי” כבר נשחק מרוב שימוש-יתר, אבל כאן הוא במקומו. גם ההנהגה הפלסטינית יודעת זאת, למרות זעקות השבר בעקבות התקרית בג’נין. “התנדפותם” ברגע המכריע של 300,000 (!) אנשי צבא אפגניסטן וכוחות הביטחון שלה היא אות אזהרה גם להם וגם לנו.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
- בניית אתרים