JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

פרופ' אפרים ענבר

פרופ' אפרים ענבר

נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

תוכנית השלום האמריקנית מעמידה בפני ישראל הזדמנות היסטורית לנקוט צעדים אשר ישפרו את ביטחונה בעתיד. הן בהיבט הביטחוני – משיקולים של הגנה על ישראל, דאגה ליציבות בירדן ואף בישות הפלסטינית העתידית – והן בראיית הלכידות הלאומית, חשוב להתמקד בבקעת הירדן ובעוטף ירושלים (השולט על הדרך אליה).

מהלך פורץ דרך להחלת החוק הישראלי – כצעד לקראת יישומה העתידי של תוכנית טראמפ, על כל חלקיה – צריך להיבחן בראש ובראשונה על פי שני קריטריונים: תרומה לביטחון מדינת ישראל ואזרחיה, וחיזוק הלכידות הלאומית אל מול המבחנים הקשים שבפתח, ובראשם עימות אפשרי עם איראן וגרורותיה, לשם בלימת תוכנית הגרעין שלה.

הן בהיבט הביטחוני – משיקולים של הגנה על ישראל, וכן על היציבות בירדן ואף על הישות הפלסטינית העתידית – והן בראיית הלכידות הלאומית, חשוב להתמקד בבקעת הירדן ובעוטף ירושלים (השולט על הדרך אליה). מהלך ברוח זו יעלה בקנה אחד עם מורשתו של יצחק רבין, הגלומה בנאומו בכנסת בדיון על הסכם אוסלו ב ב-5 באוקטובר 1995. לגבי אזורים אלו יש יסוד להסכמה לאומית רחבה.

שיקול אסטרטגי נוסף, התומך בהתמקדות בבקעת הירדן ובעוטף ירושלים, נובע מן הצורך להימנע מפסיפס גאוגרפי סבוך בטרם הוסדרה “רציפות תחבורתית” עבור האוכלוסייה הפלסטינית.

ישראל צריכה אפוא לעמוד על אינטרסים ביטחוניים חיוניים, גם כדי להקל על גיוס תמיכה, במיוחד ביהדות ארה”ב, שתהיה חשיבות רבה לעמדותיה במתארים פוליטיים אפשריים בארה”ב. מאותם שיקולים, יש גם לאפשר התאזרחות לאוכלוסייה הערבית (המצומצמת מאוד) בשטחים שהחוק הישראלי יחול עליהם, ולשמור על אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל.

מורשת יצחק רבין: הבסיס לתוכנית השלום של טראמפ

המהלך ההיסטורי להחלת החוק הישראלי בחלקים של יהודה ושומרון הוא בגדר צעד מכריע ונדרש לקראת יישומה של “תוכנית טראמפ” על כל מרכיביה. רק ההישענות על הגיונה של “עסקת המאה” תוכל לחלץ את ישראל (והפלסטינים) מן המבוי הסתום שנוצר עקב תקוות הסרק שיצרה הפרדיגמה הקיימת, “החוכמה המקובלת”, שבבסיסה הציפייה לנסיגה לקווי 1967 (בתיקונים קלים), עקירת יישובים וחלוקת ירושלים.

לפיכך, צעד זה צריך לעמוד בשני קריטריונים חיוניים: חשיבותו לביטחון ישראל, בראייה ארוכת הטווח, והבחירה בו מתוך שמירת הלכידות הלאומית, בייחוד בעידן שבו ישראל עשויה לעמוד בקרוב בפני אתגרים מרחיקי לכת – בהתמודדות עם איראן ושאיפותיה, ואיומים אזוריים נוספים.

אחד המפתחות, הן לזיהוי האינטרס הביטחוני והן לשימור הלכידות הלאומית, גלום בהתבססות על מורשתו האמיתית של יצחק רבין. בפתח המסמך המפורט של ממשל טראמפ (“משלום לשגשוג: חזון לשיפור חייהם של העם הפלסטיני והישראלי”) מופיעה התייחסות מובלטת – בעמ’ 3 – לנאומו האחרון של ראש הממשלה הנרצח, יצחק רבין, בפני הכנסת:

“ראש הממשלה יצחק רבין, שחתם על הסכמי אוסלו ובשנת 1995 שילם בחייו למען השלום, התווה בנאומו האחרון בכנסת ישראל את חזונו לגבי פתרון הקבע של הסכסוך. הוא ראה בעיני רוחו את ירושלים נותרת מאוחדת בריבונות ישראל, ואת שטחי הגדה המערבית שבהם אוכלוסייה יהודית גדולה ואת בקעת הירדן נכללות בישראל, ואת שאר הגדה המערבית, כמו גם עזה, כפופות לשלטון פלסטיני אזרחי אוטונומי שלדבריו יהיה משהו ‘פחות ממדינה’. חזון רבין היה הבסיס שעל פיו אישרה הכנסת את הסכמי אוסלו – והוא לא נדחה בשעתו על ידי ההנהגה הפלסטינית”.

מחברי “עסקת המאה” בחרו אפוא בעמדתו של רבין כמקור סמכות, אם כי בראייתם ההצעה הנוכחית לפלסטינים היא בפועל “מדינה”, אומנם בהגבלות מסוימות על ריבונותה. במסגרת הסבריו להסכם אוסלו השני, שאותו אכן הביא לאישור הכנסת בכנס מיוחד ביום ה-5 באוקטובר 1995, אמר רבין בין היתר:

חברי הכנסת, אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלסטינים ומדינות-ערב. במסגרת פתרון הקבע אנו שואפים להגיע, בראש ובראשונה, לכינונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שלפחות 80 אחוז מאזרחיה יהיו והם יהודים. בעת ובעונה אחת, אנו גם שואפים ומבטיחים שאזרחי ישראל הלא-יהודים – המוסלמים, הנוצרים, הדרוזים והאחרים – ייהנו ממלוא הזכויות האישיות, הדתיות והאזרחיות, ככל אזרח ישראלי אחר.

את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל [ההדגשים של לרמן וענבר] שיכלול את מרבית שטחה של ארץ-ישראל, כפי שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי, ולצדה ישות פלסטינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלסטיניים החיים ברצועת-עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה ואשר תנהל באופן עצמאי את חיי הפלסטינים הסרים למרותה.

גבולות מדינת ישראל, לעת פתרון הקבע, יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי הארבעה ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים:

  • בראש ובראשונה, ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב – כבירת ישראל, בריבונות ישראל, תוך שמירת זכויותיהם של בני הדתות האחרות, הנצרות והאסלאם, לחופש גישה ופולחן במקומות הקדושים להם, על פי דתם.
  • גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הרחב ביותר של המושג הזה.
  • שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים, שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה “הקו הירוק”, לפני מלחמת ששת הימים.
  • גושי יישובים יהודיים…

[מקור: https://www.knesset.gov.il/rabin/heb/Rab_RabinSpeech6.htm]

שרטוט הגבולות של השטח שבו תהיה ריבונות ישראלית על ידי רבין ביטא הסכמה לאומית רחבה. כל הסקרים שנעשו במקצועיות מאז מאשרים קביעה זאת. מוסכם על ידי רוב גדול של היהודים בישראל שירושלים רבתי ובקעת הירדן צריכות להיות בריבונות ישראלית.

“גבול ביטחון” שאינו בשטח ריבוני של ישראל?

דברי רבין התייחסו אומנם לבקעת הירדן כגבול ה”ביטחון” של ישראל. השימוש המסורתי במושג זה הוא הכללת שטח שנכבש ב-1967 בתוך מדינת ישראל לצורכי יצירת אופציה של אסטרטגיה הגנתית טובה שאינה דורשת מכה מקדימה – כאשר יש חשש למלחמה קרובה – בניגוד לגבולות 1967, שאינם בני הגנה.

מתום המלחמה הקרה ומאז ועידת השלום במדריד ב-1991 היו חוגים יוניים בארץ אשר רוקנו את המושג “גבולות ביטחון” מתוכנו וראו בו גבול מוסכם, כלומר – כל גבול שישות ערבית מסכימה לו הוא גבול בטוח. רבין לא היה חבר בחוגים אלו. יש גם מי שמפרש בטעות מושג זה בנאום רבין כנוכחות צבאית ללא ריבונות על השטח שבו צה”ל פרוס.

יצחק רבין שקל ויתורים טריטוריאליים ברמת הגולן במו”מ שהתנהל עם סוריה, אך עמד על סידורי ביטחון, כגון פירוז שטחים בסוריה ותחנת התרעה בחרמון. עלתה גם הצעה להצבת חיילים אמריקנים ברמת הגולן. הוא דיבר על סידורי ביטחון בגבול ולא קרא אף פעם לקו הגבול המוצע החדש בין ישראל לסוריה “גבול ביטחון”. רבין היה ישיר וישר ולא שיחק במילים. השימוש של רבין במונח “גבול ביטחון” היה ללא ספק בהתייחסות להבנה המסורתית של המושג, כלומר, שינוי טריטוריאלי ביחס למצב ששרר לפני מלחמת ששת הימים.

יתרה מזאת, סעיף ב של דברי רבין מעוגן ברצף של התייחסויות שכולן באות לבאר ולפרט למה כוונתו בקביעה הנחרצת שקדמה לכך – “לא נחזור לקווי הארבעה ביוני 1967″ – ולכן יש לראות את ההתייחסות לבקעת הירדן כשוות ערך להתייחסויות לירושלים ובנותיה, לגוש עציון ולשאר גושי ההתיישבות. בדיקה מעמיקה של הטקסט והיכרות טובה עם הלך המחשבה של רבין מצביעות על כך שרבין חשב על הצורך ב”גבול ביטחון” בשטחה הריבוני של המדינה.

דווקא ממשלת נתניהו, במגעים המדיניים ובשיחות הצבאיות המפורטות (לגבי מרכיבי הביטחון, בדגש על בקעת הירדן) עם ממשל אובמה, עשתה ויתור גדול וסטתה מההבנה המסורתית של המושג “גבולות ביטחון”, כאשר התייחסה ל”נוכחות צבאית ארוכת טווח” כבסיס אפשרי להסדר הקבע. במשתמע, ולעיתים אף במפורש, ניסוח זה נועד להצביע על האפשרות שהסדרי ביטחון יחליפו את גבולות הביטחון (ואולי אף רמז להסרת הנוכחות שאיננה צבאית – קרי, ההתיישבות בבקעת הירדן).

במישור המעשי, יישום של תפיסה מעין זו היה מחייב הגעה להסכם עם המדינה הפלסטינית העתידית על המשך נוכחות (למשך עשרות שנים?) של כוחות צה”ל, אולי במשולב עם גורמים נוספים (ארה”ב/נאט”ו, צבא ירדן, שיטור פלסטיני?) ובתמיכת מערך מתקדם של אמצעים – גדרות, חיישנים, אמצעי מעקב – שאינם מחייבים נוכחות פיזית רחבה.

דיונים פרטניים בשאלות אלה אכן התקיימו עם האמריקנים, תחילה עם גנרל ג’ים ג’ונס, ובהמשך עם הגנרל ג’ון אלן ואנשי צוותו (על בסיס מסקנותיהם טוענים כיום השגריר לשעבר דן שפירא והגנרל אלן כי אין הצדקה ביטחונית, לכאורה, להחלת הריבונות הישראלית בבקעת הירדן). ראוי להדגיש, בכל מקרה, כי הצד הפלסטיני מעולם לא נטל חלק בדיונים על הסדרי ביטחון, ואף סירב בתוקף להאזין לעמדות ישראל בנושא; וכי המתווים שבהם מדובר, הכוללים גם נוכחות צבאית זרה, לא הבשילו מעולם לכדי תוכניות אופרטיביות מוסכמות שאושרו בדרג המדיני הישראלי.

מדוע עדיפה החלת הריבונות?

עיון הן בטקסט המכונן של רבין והן במציאות ימינו, 25 שנה לאחר מכן, ובניסיון ההיסטורי הנוגע לנוכחות צבאית במרחב שאינו ריבוני, יש בו כדי להצביע על כך שרעיונות אלה אינם תואמים לא לכוונתו של רבין ולא לצורכי הביטחון של ישראל. הפתרון גלום בשינוי תוואי הגבול, ולא בהסדרים (בעייתיים ורופפים) להסדרת נוכחות צבאית מעבר לו. לאורך זמן – ואפילו בטווח של שנים ספורות – לא ניתן יהיה בפועל לקיים נוכחות צבאית (ישראלית, או בשילוב כוחות זרים) ללא ריבונות.

בדבריו של רבין כבר באה לידי ביטוי – לצד השאיפה להתקדמות במהלכי ההסדר, והחתירה למדינה יהודית ודמוקרטית – גם מורת רוח גוברת מחוסר המעש של יאסר ערפאת, הן במישור המדיני-רעיוני (שאלת ביטול תוקפה של האמנה הלאומית הפלסטינית, השוללת את זכות קיומה של ישראל) והן במאבק בטרור האסלאמיסטי (באמ”ן כבר התגבשה אז התובנה שערפאת אינו מתכוון להיענות ללחצי ישראל להגביל את פעילותם של מוחמד דף ופעילי חמאס בכירים נוספים). ספק רב אם עלה בדעתו של רבין בנסיבות אלה מתאר עתידי שבו כוחות צה”ל יפעלו בבקעת הירדן מתוקף “הסכם סטטוס כוחות” (SOFA) עם השלטונות ברמאללה.

הניסיון המצטבר מאז אינו תורם להערכה שיש תוחלת להסדרים מסוג זה, כפי שמעיד גם המצב בעיראק ובאפגניסטאן. בראייה היסטורית רחבה יותר ניתן להזכיר את הנוכחות הצבאית הבריטית במצרים, שלא חדלה להיות “כיבוש” בעיני המצרים גם כאשר הייתה מעוגנת באמנת הברית האנגלו-מצרית של 1936. לכוחות צה”ל בבקעת הירדן – בהיעדר ריבונות – צפוי גורל דומה גם אם תתחייב ההנהגה הפלסטינית – באלה ובשבועה – לכבד את ההסכם שיושג.

צריך לזכור את חוות דעתו של אהוד ברק, הרמטכ”ל דאז, על הסכמי אוסלו שמבחינה ביטחונית היו “גבינה שוויצרית עם הרבה חורים” שעלו למדינת ישראל בדמים רבים. גם היום התנהגותה של הרשות הפלסטינית אינה מבשרת טובות, כאשר ההסתה נגד ישראל ויהודים אינה פוסקת. היא גם אינה מצליחה להשתלט על עזה, שבה שולט ארגון החמאס הרוצה בחיסולה של המדינה היהודית.

בשטחי C של יהודה ושומרון, שאמורים להיות על פי הסכם אוסלו השני (1995) בשליטה צבאית ואזרחית של ישראל, הרשות הפלסטינית מפרה את ההסכמים עם ישראל ומכרסמת באופן מתמיד בשליטה הישראלית על ידי בניית כבישים והתנחלויות. אם בשטח C היא מתנהגת כך, קל חומר שלא, קל חומר שלא תעמוד בפיתוי להטריד את הנוכחות הצבאית של ישראל בבקעת הירדן שתיכלל תחת ריבונותה. “הוצאת הכוחות הזרים” היא ססמה של תנועות לאומיות רבות. אין לבטוח בהתחייבויות של הרשות הפלסטינית בהסכמים מדיניים שאין בצידם עוגן ביטחוני משמעותי שנמצא בידי ישראל.

הן התנועה הלאומית הפלסטינית והן גורמי טרור חיצוניים (איראן וגרורותיה; אסלאמיסטים סוניים נוסח דאע”ש למיניהם) יחתרו לקעקע את ההסדר שמאפשר לצה”ל נוכחות בבקעה: הפלסטינים, כדי לכונן ריבונות ללא סייגים, וגורמי הטרור, כדי לאפשר לעצמם גישה מירדן אל המדינה הפלסטינית (ואם יתאפשר הדבר, תתערער במהירות גם יציבות הממלכה).

התנכלויות זעירות אך מתמידות על רקע אזרחי; פיגועי הרג מזדמנים וחבלות על הדרכים; פרויקטים חקלאיים ותוכניות בינוי המיועדות לשבש את הנוכחות הישראלית, לצד מסע מדיני מתוזמר “לשחרר” את הפלסטינים מהתחייבותם – כל אלה יערערו, בהדרגה אך ביסודיות, את יכולתו של צה”ל להישאר בשטח שאינו בריבונות ישראלית.

גם הניסיון הישראלי עם כוחות זרים מצביע על כך שאי אפשר לסמוך עליהם כמרכיב יעיל בהסדרי ביטחון. כוחות UNIFIL בלבנון עדיין לא מצאו אפילו טיל אחד של החיזבאללה בדרום לבנון! כוח UNDOF ברמת הגולן התאדה בתחילת מלחמת האזרחים בסוריה לאחר כמה התקפות עליו. אפילו ארה”ב רוצה להסיג את נוכחותה הצבאית בסיני האמורה לפקח על הסדרי הפירוז, בניגוד לדעתה של ישראל. גם “פתרונות” המבוססים על טכנולוגיה בת-זמננו שמוצעים לישראל כחלק מהסדרי ביטחון לא בטוח שיעמדו בשינויים התכופים בטכנולוגיה הצבאית. לכן, רק נוכחות צבאית ישראלית בשטח, בריבונות ישראלית, מבטיחה הגנה מיטבית על הגבול המזרחי של ישראל אם תהיינה תהפוכות מדיניות מזרחית לנו.

רק נוכחות כזאת תבטיח גם את פירוזה של המדינה הפלסטינית, שהוא תנאי בתוכנית האמריקנית להקמתה. לכן, ריבונות ישראלית בבקעה מקילה על מימוש האופציה של מדינה פלסטינית.

החלת החוק בבקעת הירדן כאופציה עדיפה, שמחירה בצידה

יש אפוא יתרון אסטרטגי מובהק להחלת הריבונות בבקעת הירדן, ובעוטף ירושלים ששולט על הדרך אליה, על פני האופציה, לכאורה, של נוכחות צבאית מוגבלת בזמן וכפופה להסדרה פרטנית עם המדינה הפלסטינית, שיכולתה לאכוף את הריבונות מוטלת בספק.

זו גם אופציה עדיפה, מטעמי ההיגיון האסטרטגי והמבצעי, בראייה ביטחונית ארוכת טווח, ומשיקולי הלכידות הלאומית בשעת מבחן, על פני יצירתו של “פסיפס” ריבוני מורכב באזורי ההר (לפחות כל עוד אין מענה הולם לשאלת הרציפות התחבורתית של האוכלוסייה הפלסטינית). ההיגיון האידאולוגי שמאחורי הקמת פסיפס ריבוני אשר נותן עדיפות להבטחת ריבונות ישראלית לכל ההתיישבות היהודית ביהודה שומרון מתעלם מההיגיון הביטחוני שתומך ב”גושיות”, וגם מהצורך בהסכמה ישראלית רחבה. נאמנות למשנתו האסטרטגית של יצחק רבין ולצורך בהסכמה לאומית רחבה מחייב להחיל את החוק הישראלי על הבקעה ועוטף ירושלים.

אשר לאפשרות השלישית – הותרת המצב הקיים על כנו עד להסדר מדיני כולל – היא כרוכה בסיכון גבוה של לחצים גוברים, בהמשך הדרך, לוויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת על בסיס “החוכמה המקובלת” של נסיגה לקווי 1967 (בתיקונים הדדיים קלים). המציאות הביטחונית שתיווצר אם תיעתר ישראל ללחצים אלה סופה שתאיים על ביטחון אזרחי ישראל, על יציבות ירדן, ועל עתידם של הפלסטינים. לכן, עדיף בתנאים הנוכחיים של תמיכה אמריקנית איתנה להעמיד את כל עולם בפני עובדה מוגמרת המשדרת נחישות ישראלית לשמור על ביטחונה בעצמה.

מחיר מסוים שמדיניות ישראלית מושכלת מחייבת לשלמו נוגע למעמד האוכלוסייה הערבית (המצומצמת, כיוון שלא מדובר בעיר יריחו ובעיירה עוג’א, שהן כבר כיום בשטחי A שהם בשליטה פלסטינית מלאה, אלא בכמה כפרים ו”מאחזים” בדואיים בין כביש 90 לציר אלון). עבור רבים בזירה הבינלאומית, ובייחוד ביהדות אמריקה – שחיוני לגייס את תמיכתה לקראת המערכות הבאות, בייחוד במקרה של חילופי ממשל בארה”ב – האפשרות של החלת הריבונות ללא מתן אופציה לאזרחות, כפי שניתנה במזרח ירושלים וברמת הגולן, צורמת מאוד. הבעת נכונות למתן אזרחות – שיש יסוד להניח שלא יהיו עליה קופצים, בכל מקרה – היא מחיר שראוי לשלמו, כדי להבטיח את אגפה המדיני של ישראל מפני ביקורת גם מצד ידידיה, ולקראת אפשרויות מדאיגות בזירה הפוליטית האמריקנית, החיונית לעתידנו.

תוכנית השלום האמריקנית מעמידה בפני ישראל הזדמנות היסטורית לנקוט צעדים אשר ישפרו את ביטחונה בעתיד. אל לנו להחמיץ שעה זאת.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *