JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (בדימוס) ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (בדימוס) ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

בעקבות דחייתן של הבחירות לנשיאות, שהיו אמורות להתקיים בדצמבר 2021, שב וגובר המתח בין מוקדי הכוח היריבים בלוב, כהמשך לעימות האלים המתנהל מאז 2014 ושהוביל גם להתערבותם של גורמים חיצוניים. לאור מעמדה של ישראל כחלק חשוב של המערך האסטרטגי במזרח הים התיכון, היא מוצאת את עצמה מעורבת במאבק על עתיד לוב, שיש לו השלכות על היציבות האזורית ועל אינטרסים ישראליים. חלק מגורמי הכוח בלוב מעוניינים בתמיכתה. חשוב להמשיך ולתאם מהלכים בזירה זו עם מצרים והאמירויות. כמו כן, על ישראל לעמוד על כך שכל שלטון עתידי בלוב יתנער מן ההסכם שנחתם בנובמבר 2019 לגבי תוואי המים הכלכליים במזרח הים התיכון, ולהבהיר עמדה זו גם לתורכיה, הפועלת כיום לפתוח אפיקי הידברות עם כלל הגורמים בלוב ועם ישראל.

ביטל הבחירות – רקע והשלכות

במסגרת מאמצי ההסדרה בין מוקדי הכוח בלוב, שאותם מובילה שליחת האו”מ סטפאני וויליאמס (אמריקנית), הוחלט במהלך השנה שחלפה לקיים בחירות לנשיאות המדינה ב-24 בדצמבר 2021. אלא שבהתקרב המועד הודיעה “ועדת הבחירות העליונה” כי לא נוצרו התנאים לקיומן ויש לדחותן לפחות עד לקיץ 2022. פורמלית נבעה ההחלטה מכך שכמה מועמדים – ובראשם בנו של קד’אפי, סיף אל-אסלאם, והשליט בפועל של מזרח לוב, “פילדמרשל” ח’ליפה חפתר – נפסלו על ידי בתי דין מסוימים ואושרו על ידי אחרים, כך שלא הייתה רשימת מועמדים מוסכמת. בפועל נראה כי התנגדויות ואיומים מצד חלק ממוקדי הכוח מילאו גם הם תפקיד בהחלטה.

ראוי לציין כי וויליאמס – לצד גילויי דאגה נוכח האפשרות של הידרדרות לעימות נוסף – ממשיכה להביע תקווה שניתן יהיה לקיים בחירות בקיץ 2022, ובתוך כך ממשיכה ללוות את התהליך המכונה DDR Disarmament, Demobilization and Reintegration)) המכוון להביא לפירוק המיליציות החמושות (יש עשרות מהן, אם לא מאות, בלוב) ושילוב כלל הכוחות, וביניהם גם “הצבא הלאומי הלובי” של חפתר, לכוח צבאי לאומי אחד. היא מקיימת מגעים עם שני הצדדים, ובמסגרת זו נועדה בטריפולי ב-20 בינואר 2022 עם שרת החוץ של “ממשלת ההסכמה הלאומית” (GNA), אך פועלת גם מול חפתר והגורמים התומכים בו.

בתוך כך חל מפנה גם בהתנהלותה של תורכיה במשבר הלובי. במהלך שנת 2020, על בסיס ההסכמות שנחתמו בנובמבר 2019 באנקרה עם ה-GNA, גייסו התורכים למלחמה בלוב מיליציות מורדים סוריות והתערבו לצד הממשלה בטריפולי. פעולותיהם הביאו להסרת המצור שהטילו כוחות חפתר על העיר ולהדיפתם הרחק מזרחה, עד לקו סירת-ג’ופרה במרכז לוב. באותה תקופה הוקיעו שופרות התעמולה של ארדואן את חפתר כחומס שלטון וכרוצח המונים. האיום הנגדי מצד מצרים, בקיץ 2020, כי תתערב צבאית אם ימשיכו כוחות ה-GNA להתקדם מזרחה, עלול היה להביא להתלקחות אזורית נרחבת, אך בסופו של דבר הוא יצר הרתעה ו”נקודת איזון”, ובה נמצאת לוב מאז.

כעת, במסגרת רחבה יותר של מאמצים תורכיים לשפר יחסים עם מדינות “מחנה היציבות” באזור, ובכללן מצרים (וגם ישראל), מנהל השגריר התורכי בלוב, קנאן ילמאז, דו-שיח עם ממשלתו של עבד אל-פתאח דבייבה בטריפולי ועם גורמי הכוח בבנגאזי: יו”ר “בית הנבחרים”, עקילה צאלח, וחפתר עצמו (במטהו בעיירה רג’מה). על הפרק עומדת האפשרות לפתיחת קונסוליה תורכית בבנגאזי וחידוש הטיסות הישירות מתורכיה. מהלכים אלה משקפים חתירה של תורכיה להימנע מעימות נוסף, ולהרחיב את מעגל ההידברות המשרת אינטרסים רחבים יותר של ארדואן – בין היתר, מול האמירויות – אך בה בעת לבסס את מעמדה ככוח משפיע עיקרי בזירה הלובית.

מדוע לוב חשובה?

עיון חטוף במפות המזרח התיכון, הים התיכון ואפריקה ממחיש את חשיבותה הגאו-אסטרטגית של לוב, בשל שטחה הנרחב, מקומה האסטרטגי ומשאביה. זאת, בעוד שאוכלוסייתה דלילה מאוד – 7 מיליון, מעט יותר ממחצית האוכלוסייה של תוניסיה השכנה, הקטנה ממנה בהרבה (בשתי שכנותיה העיקריות ממזרח וממערב – מצרים ואלג’יריה – 105 מיליון ו-45 מיליון, בהתאמה). בנסיבות אלה, אין תימה שהפכה יעד לחתרנות ולהתערבות חיצונית מצד שורה ארוכה של שחקנים אזוריים ובינלאומיים.

ספציפית, שורה של נושאים בעלי חשיבות לעתיד האזור – וכן לאינטרסים חיוניים של מדינות אירופה – עומדים כיום על הפרק:

  • מקומה של לוב בשוק האנרגיה: חברת הנפט הלאומית הלובית (NOC), השומרת בקנאות על עצמאותה מול גורמי הכוח, עדיין מצליחה להפיק כ-1.2 מיליון חביות ביום (כשלושת רבעי התפוקה שלפני 2011), למרות נזקי המלחמה ומצבן המיושן של התשתיות.
  • בעיית ההגירה לאירופה: חופי לוב היו משך זמן רב – למרות מאמצי הסיכול, והאסונות החוזרים ונשנים – נתיב ההגעה העיקרי של פליטים ומהגרי עבודה (חלק ניכר מהם מאפריקה שמדרום לסהרה) לאיטליה, וממנה לשאר ארצות אירופה. מספר המהגרים ירד אומנם דרמטית בעקבות הסכם עם האיחוד האירופי, אך עדיין עברו דרך לוב למעלה מ-65,000 נפש בשנת 2021.
  • האיום הפוטנציאלי על יציבותה של מצרים עקב הנעשה בגבולה הארוך והפרוץ עם לוב. כיום, מדובר בעיקר בממד הפלילי (בנובמבר 2021 התפרסמו נתונים על מעורבות המודיעין הצרפתי בסיוע למצרים בפעולות סיכול, שעל פי כמה גרסאות עלו בחייהם של אלפי מבריחים), אך אם תתרופף אחיזתו של חפתר במחוזות קירנאיקה (מזרח לוב) יכולות להיות לכך גם השלכות בתחומי החתרנות והטרור.
  • המשך המאבק בגורמי דאע”ש וקיצונים אסלאמיסטיים אחרים, המנצלים את היעדר המשילות בחלקים גדולים של לוב. “מחוז” לוב של דאע”ש, באזור סירת, חוסל אומנם במאמץ משותף של מיליציות מקומיות (בעיקר זו של העיר מצראתה, בהובלתו של ראש הממשלה הנוכחי בטריפולי, דבייבה) ולכוחות מערביים, אך פיגועים מקומיים ממשיכים להתרחש, והסיכון יגבר אם תתדרדר לוב לסבב נוסף של מלחמת אזרחים. לכך יש להוסיף את פוטנציאל הסיכון הטמון בחדירה ממרחב הסאהל, שיש בו פעילות משמעותית של גורמים אסלאמיסטיים.

הזווית הישראלית

לסוגיות אלה, לפחות בחלקן, יש השפעה גם על האינטרס הישראלי, כשלכך יש להוסיף את הרצון למנוע מאיראן “לדוג במים עכורים” ולקנות אחיזה בנכסים אסטרטגיים. בתוך כך, מסתמן עניין פעיל של כמה מגורמי הכוח בלוב בהידברות עם ישראל ובהשגת סיוע מדיני (מול וושינגטון, בראש ובראשונה), מודיעיני וצבאי, כאשר הדברים אמורים הן בחפתר וסביבתו הקרובה והן בראש ממשלת ה-GNA, דבייבה.

יש גם יסוד להניח שהסוגיה הלובית, ששאבה אליה חלק ניכר מתשומת ליבה האסטרטגית של ההנהגה המדינית והצבאית באנקרה בשנים האחרונות, תעלה על הפרק בדו-שיח המתחדש בין ישראל לתורכיה, ששיחת שרי החוץ וביקורו המתוכנן של הנשיא הרצוג הם חלק מסממניו. מסיבות הנוגעות ככל הנראה לקשייה הגוברים של הכלכלה התורכית, לקרירות הנודפת מממשל ביידן ולאקלים הפוליטי המשתנה מבית לקראת בחירות 2023, ניכר עניינו של ארדואן בהידברות עם חפתר ו”בית הנבחרים” בלוב, עם מצרים, סעודיה והאמירויות, ועם ישראל. אך עדיין לא ברור מה נשיא תורכיה מוכן להציע בתמורה.

אין לישראל סיבה (ומשאבים) להיגרר להתערבות אסטרטגית בלוב, וגם נכון יהיה מבחינתה להימנע ממחויבות לגורם זה או אחר. יחד עם זאת, הן במגעים הישירים עם גורמים לוביים והן בהידברות עם תורכיה, יש שני עקרונות מנחים שנכון יהיה לשמור עליהם:

  • ראשית, חשוב לשמור על תיאום מרבי עם מצרים ועם “שותפותיה ההלניות” של ישראל, יוון וקפריסין, בכל הנוגע למהלכים העשויים להשפיע על מאזן הכוחות במזרח הים התיכון.
  • שנית, ובזיקה לכך – אף על פי שעמדתה של ארה”ב, והמגמה המסתמנת גם בבריסל, שמטו את הקרקע מתחת לפרויקט צינור הגז משדות הגז שלחופי ישראל לאירופה, חשוב לישראל ולשותפותיה להסיר מעל הפרק את מפתתוואי המים הכלכליים במזרח הים התיכון ששרטטו ארדואן וראש ממשלת ה-GNA דאז, פאיז סראג’, בנובמבר 2019. בהנחה שתמצאנה דרכים אחרות להולכת אנרגיה לאירופה, יש למנוע מצב שבו תורכיה מחלקת את הים התיכון עם לוב ומונעת מישראל, מצרים וקפריסין גישה לאירופה (אלא בהסכמתן של אנקרה וטריפולי).

יש כמובן לשאוף ליום שבו ממשלה ידידותית בלוב תראה לנכון להצטרף למעגל של “הסכמי אברהם”, ותבסס בכך את אחיזתם הרעיונית של הסכמים אלה במרחב הערבי בצפון אפריקה. אולם בשלב זה “תפסת מרובה לא תפסת”, ויעדיה של ישראל צריכים להיות מציאותיים, ומהלכיה זהירים (וחסויים).


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: IMAGO / Pacific Press Agency


תמונה: Flickr/UN Photo by Violaine Martin

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך