ישראל השיגה את יעדה העיקרי

אם הוביל המבצע, ולו לתקופה מוגבלת בזמן, לשלילת יכולתו של הג’יהאד הפלשתיני לתת שירותים מסוג זה לאדוניו בטהרן, הרי מהלכי ישראל שירתו היטב את האינטרס האסטרטגי שלה – ולא רק שלה.

כל דיון בשאלת משמעויותיו של הסבב האחרון חייב להתחיל בסילוקה מן השולחן של הדילמה המתבקשת, לכאורה: האם חיסולו של אבו אלעטא היה כדאי, לנוכח המחיר הכלכלי הכבד של השבתת אזורים נרחבים בישראל? למרות העיסוק האינטנסיבי בנושא, השאלה אינה רלוונטית מעיקרה: חשוב לזכור שהסיכול לא בא לסגור חשבונות ישנים אלא היה, פשוטו כמשמעו, סיכול של כוונותיו ויכולותיו של בכיר הג’יהאד האסלאמי להוציא לפועל פיגועים בהיקף ניכר. אילו התממשו, ממילא היו כופים על ישראל להגיב ביד קשה – ולהצית, בכל מקרה, סבב עימות דומה פחות או יותר בהיקפו. לא ישראל בחרה באופציה של הסלמה אלא הג’יהאד האסלאמי, כחלק מדפוס רחב הרבה יותר של פעולות שאיראן יוזמת ומוציאה לפועל באמצעות שליחיה.

אם כך, האם הושגו מטרותיה של ישראל (במסגרת תבנית היסוד של ניהול הסכסוך)? בראש ובראשונה, האם שוקמה, ולו חלקית, ההרתעה? במצב שאנו מצויים בו, אין וגם לא תהיינה תשובות חד־משמעיות לשאלות אלה. אפילו התשובות החלקיות והמסויגות שיוצגו כאן תתבררנה רק לאורך זמן – וגם אז, לא באופן סופי ובלתי הפיך.

מעצם מהותה הרתעה היא מצב פסיכולוגי עמום ובלתי יציב, לא חפץ פיזי שאפשר לומר לגביו באופן קונקרטי אם הוא קיים או לא. אף על פי כן, יש דברים משמעותיים שאפשר להצביע עליהם. בראש ובראשונה, החלטתה הברורה והעקבית של הנהגת חמאס שלא להצטרף ללחימה משקפת לא רק את האיבה ההדדית בינה לבין הג’יהאד האסאלמי אלא גם, ובעיקר, את ההרתעה שישראל אכן הצליחה ליצור. אילו סברו בחמאס שהמחיר יהיה נמוך, לא היו מהססים לבצר את מעמדם כ”אחות הבכורה” וליטול את ההובלה בניהול המערכה מול ישראל. לכך שלא עשו זאת יש משמעות מעשית וסמלית מרחיקת לכת.

נכון – נלווה לכך גם סוג של “גזר” בדמות מזוודות הכסף מקטאר וסדרי האספקה של דלק וסחורות מישראל: אבל בכך רק מתעצם המסר. ארגון שהוקם לפני 30 שנה לתכלית של מאבק ג’יהאדי להשמדת ישראל, לא התקרב כהוא זה להשגת יעדיו, ומתכנס כעת, בפועל, לסוג של “הודנה” מתמשכת – בתמורה לצרכיה החומריים של האוכלוסייה הנתונה לאחריותו. יש לישראל, ולא רק לה, אינטרס ארוך טווח שכך יקרה. בתוך כך, מוצב סימן שאלה לגבי הלגיטימיות של האסלאמיזם הפוליטי הרדיקלי כדרך אידיאולוגית, בעוד בו בזמן מצטברות השלכותיהם של מאורעות נוספים, כולל חיסולו של אבו בכר אל־בגדדי.

אשר לג’יהאד האסלאמי עצמו, הוא מתיימר לטעון כי “ניצח” וכפה, בזכות הקרבתו ואבידותיו, משוואה חדשה. אך בפועל, הכניסה למעגל המשא ומתן מול מצרים סימנה שישראל השיגה את יעדה העיקרי. ההתחייבות להפסיק את האש פירושה שהארגון מוותר – תחת מכבש הלחצים המשולב של מצרים וחמאס, וגם בהשפעת אבידותיו – על כוונתו לחולל, בשליחותה של איראן, פרובוקציות מתעצמות והולכות. כאמור, אלו היו אמורות להשתלב בניסיונותיו של המשטר בטהרן לטלטל את המערכת האזורית והבינלאומית כדי לכפות משא ומתן גרעיני מחודש על פי תנאיו ולהיחלץ מן המצוקה הכלכלית המחריפה עקב הסנקציות של ממשל טראמפ. אם הוביל המבצע, ולו לתקופה מוגבלת בזמן, לשלילת יכולתו של הג’יהאד הפלשתיני לתת שירותים מסוג זה לאדוניו בטהרן, הרי מהלכי ישראל שירתו היטב את האינטרס האסטרטגי שלה – ולא רק שלה. הדממה בעולם הערבי, בהקשר זה, אומרת דרשני.

למול כל זה ניצבת טענתו של מנהיג הג’יהאד האסלאמי, זיאד נח’לה, כי “השיג” גם ויתור ישראלי בשאלת הירי באש חיה בעת העימותים בגדר. אך משמעותו בפועל של “ויתור” זה מוגבלת – ממילא צה”ל אינו משתמש באש חיה אלא בלית ברירה, והרבה תלוי כעת בדרך שבה יפעלו אנשי חמאס במהלך היום וימי שישי הקרובים. אם אכן אין להם עניין בעימות, כפי שהוכיחה התנהלותם באירועי הימים האחרונים, יש להניח שיש להם אינטרס להפעיל ריסון כדי שלא להעמיד את הפסקת האש במבחן.

פורסם ב-ישראל היום 15.11.2019

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: Bigstock