למרות המקטרגים: ישראל שיפרה את מעמדה הבינלאומי

הקשיים המדיניים לא עברו מן העולם, אך 2017 תיזכר כשנה בה רשמה מדיניות החוץ הישראלית שורת הישגים חסרי תקדים.

שנת 2017 יכולה להיזכר כשנה בה רשמה מדיניות החוץ של ישראל שורת הישגים – חלקם חסרי תקדים ובעלי השלכות משמעותיות על מעמדה של ישראל בעולם.

הצהרת טראמפ על הכרת הממשל האמריקני בירושלים כבירת ישראל מסתמנת, בדיעבד, כגולת הכותרת של שרשרת מהלכים יוצאי דופן, שיש להם משמעות מצטברת לגבי מעמדה של ישראל בעולם. זאת, למרות ההצבעה בעצרת הכללית של האו”מ בשאלת ירושלים, שאין לה משמעות מעשית – אך היה בה כדי להמחיש את הפער בין יחסים חמים ואף אסטרטגיים במישור הבילטרלי והאזורי לבין המתרחש בזירות רב-לאומיות.

אין ספק, קשייה המדיניים של ישראל לא עברו מן העולם. עמדותיה בסוגיה הפלסטינית – ובשאלת ירושלים – נתקלות בהתנגדות עזה באירופה, כולל מצד ידידות מסורתיות כגרמניה. הרוב האוטומטי בעצרת האו”מ, גם אם הצטמצם, עדיין קיים. מדיניותה של רוסיה בסוריה ועמידתה לצד איראן מעוררת דאגה. תנועות החרם ובראשן BDS, ממשיכות לפעול, ורושמות לעצמן הישגים מזדמנים.

למרות זאת, שנת 2017 – שבאופן סמלי הייתה גם שנת המאה ועשרים לקונגרס באזל, שנת המאה להכרזת בלפור, שנת השבעים להצבעה בעצרת האו”ם על הצעת החלוקה ויובל למלחמת ששת הימים – נרשמה שורה ארוכה של אירועים אסטרטגיים ודיפלומטיים המצטברים, במאזן הכולל, לכדי תמורה היסטורית במעמדה הבינלאומי של המדינה. מדובר בעיקר בשורת ביקורים חסרי תקדים של ראש הממשלה ביעדים חדשים וחשובים, ושל מנהיגים בעלי שיעור קומה עולמי בישראל, וכן בהידוק משמעותי של שיתופי הפעולה הביטחוניים, כולל תרגילים משותפים. הרשימה היא יוצאת דופן בהיקפה ובמאפייניה.

גם בכל הקשור ליחסינו עם רוסיה חל שינוי. בשיחותיו התכופות עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, כולל ביקור קצר בסוצ’י באוגוסט, התמקד ראש הממשלה בסוגיה הסורית – הן בהיבטים של מניעת חיכוך בין הכוחות הרוסיים שם לבין גורמי צה”ל הפועלים במסגרת סיכול העברתו של אמל”ח בעל משמעויות אסטרטגיות לידי חזבאללה; והן בסוגיה הרחבה וארוכת הטווח יותר של הנוכחות האיראנית בסוריה.

מנגד, אין מנוס מלציין את ההרעה ביחסים עם ירדן. ניסיונות להביא להסדרת המשבר, שמנע עד כה את שובה של השגרירה לעמאן, התקדמו לקראת פתרון במהלך נובמבר, אך נראה כי הצהרת טראמפ יצרה מצב שבו לא יוכלו הירדנים להשלים את המהלך בטווח המיידי.

בה בעת תרמו לתמורה במעמדה המדיני של ישראל חברו גם מספר גורמי יסוד שניתן להגדירם, ביתר דיוק, כמחוללות שינוי מהותי שהביא לשיפור מעמדה של ישראל.

הראשון, השינוי התודעתי שקנה לו אחיזה  בדרג המדיני והמקצועי במדינות רבות בעולם, בכל הקשור לקיומו של איום ביטחוני מוחשי מצד גורמי איסלאם קיצוני שיש להילחם בו באופן אפקטיבי.

כמו כן, יכולותיה של ישראל בתחום הצבאי והטכנולוגי – שיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי כאחד ביכולתה של ישראל לתרום באופן משמעותי ליכולותיהן של שותפותיה מבחינה צבאית, מודיעינית וטכנולוגית. היבטים אלה קשורים בעיקר במיוחד ללוחמה בטרור ותמונת המודיעין הנדרשת להתרעה קונקרטית. היבט נוסף הוא בתחום ההגנה נגד טילים בו ישראל הייתה הראשונה בעולם להציב מערכת יירוט בשדה הקרב בשיעורי הצלחה גבוהים. ההיבט השלישי הוא בהגנת הסייבר, שישראל נחשבת ובצדק לגורם מוביל בו.

היבט נוסף קשור למאבק המשותף מול האתגר מרחיק הלכת שמציבות שאיפותיו של המשטר האיראני, הטוען כבר עתה להגמוניה בשורה של מדינות (סוריה, לבנון, עיראק ותימן). שיקולים אלה הניבו דפוס של שותפות אינטרס ותיאום עמדות בפועל בין ישראל לבין סעודיה, איחוד האמירויות, וגורמים נוספים בעולם הערבי.

לכך יש לזקוף גם את הניהול השקול והזהיר של הסכסוך עם הפלסטינים, המוכיח את עצמו כהשקעה אסטרטגית ארוכת טווח, גם אם מדיניות זו של “יד רכה” – כלפי אלה שאינם מעורבים במישרין בטרור – היא למורת רוחם של גורמים משמעותיים בחברה הישראלית.

כל האמור כאן אינו גורע מן הצורך הקבוע, שניתן אף לתארו כבעל משמעות קיומית, בשימור ושיפור היחסים המיוחדים עם ארה”ב. חשוב גם שלא להתפתות – ודווקא בעידן טראמפ – לסברה כי אין עוד צורך במאמץ רב-השנים להקפיד על בסיס תמיכה דו-מפלגתי (bipartisanship) בקונגרס. בהקשר זה נודעת חשיבות רבה למסכת היחסים עם יהדות ארה”ב, על כל זרמיה, ולמאמץ ממוקד – למרות האילוצים הפוליטיים הפנים-ישראליים – לשיקום הנזקים המשמעותיים שנגרמו בגזרה זו בחודשים האחרונים

במקביל יש לדאוג לשדרוג משמעותי של “כלי העבודה” הדיפלומטיים של ישראל. בלעדיהם לא תתאפשרנה פעולות ההמשך הנדרשות לתחזוקת הגשרים המדיניים ההולכים ומוקמים: דיאלוג מדיני וכלכלי שוטף, מימוש הבטחות בתחומי הסחר והסיוע, והכנה ראויה לקראת המהלכים הבאים. החלשתו של שירות החוץ בשנים האחרונות היא מגמה בעייתית ביותר, בוודאי עבור מדינה הנמצאת בתנופת עשייה דיפלומטית. יש להשיב למשרד החוץ את תחומי הסמכות שנלקחו ממנו, ולהקצות לו את המשאבים שיאפשרו למשוך אליו ולהשאיר בשורותיו את מיטב הכוחות.

נדרשת גם הגדלה משמעותית של תקציבי המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי (מש”ב), ואסטרטגיה מושכלת של יצירת סינרגיה עם ארגוני החברה האזרחית (ומתנדבים מקרב יהדות העולם) הפועלים בתחומי הסיוע בחו”ל, הן בחירום והן בשגרה. על המטה לביטחון לאומי להמשיך ולמלא תפקיד משלב של התוויית מדיניות כוללת, הכנת ראש הממשלה לקראת מהלכיו האישיים בזירה הבינלאומית.

קשייה המדיניים של ישראל לא עברו מן העולם. אך יש להמשיך במאמצים לבסס את המגמה המסתמנת, ולקיים את התנאים שיאפשרו את מימושה גם בשנים הקרובות.

פורסם ב-מקור ראשון 10.01.20