הגיעה העת לשוב ולהזכיר עקרונות יסוד: לא יכולה להיות ולא תהיה “הכלה” של איראן גרעינית, ואסור שתהיה הגבלה על חופש הפעולה של ישראל.
ההתנהלות האיראנית היהירה והעיקשת בשיחות וינה, עד כה, מלווה בהאצה של פעילות ההעשרה ובפיתוח היכולות הבליסטיות של המשטר האיראני. בכירים במשטר ממשיכים בתוך כך להצהיר בריש גלי על כך שייעודם של כוחות המהפכה הוא להביא להשמדת ישראל. בנסיבות אלה, הגיעה העת עבור ישראל לשוב ולתת ביטוי ברור לעקרונות יסוד שהוכרו בשעתם, לפני עשור, גם על ידי ממשל אובמה. יש יסוד להעריך כי מסרים אלה אכן הונחלו בשיחותיהם של שר הביטחון וראש המוסד בוושינגטון, בשליחותו של שר החוץ באירופה, כמו גם באפיקים נוספים.
חייב להיות ברור לעולם, להנהגה בטהרן ואף לעם האיראני ששאיפתו של המשטר בטהרן להגיע לנשק גרעיני (שהרי אגדת ה”פתווה” של המנהיג, שכביכול פוסלת אפשרות כזו, כבר התפוגגה) סופה שתסוכל. אין טעם בסבל הכלכלי העובר על העם האיראני, כי הגעתה של איראן למעמד של מעצמה גרעינית תימָנע, בין אם הדבר ייעשה בכלים כלכליים ודיפלומטיים ובין אם בפעולות שתבוצענה בכוח הזרוע. חשוב גם לקבוע, כעקרון יסוד נוסף, שאין סתירה בין אלה לאלה.
תמונת המצב המסתמנת בווינה
בנקודת הזמן הנוכחית, אף שפרטי המו”מ על שתי הטיוטות (זו העוסקת בהסרת הסנקציות וזו העוסקת במגבלות על תוכנית הגרעין) אינם ידועים לציבור, מתחזק הרושם שההנהגה האיראנית רואה עצמה בעמדת כוח. משלחתו של עלי באקרי קאני תובעת את תיקון “העוול” שנעשה לה על ידי טראמפ, ומתחפרת בעמדותיה, למורת רוחם הגלויה של בני שיחה האירופאים (ותסכולם, המרומז יותר, גם של הרוסים).
בשאלת השתתפותה של ארה”ב בשיחות, איראן היא זו שבנימה של התנשאות קובעת אם עמדותיה של וושינגטון “מזכות” אותה בכרטיס הכניסה לאולם הדיונים, או שתימשך המתכונת של “שיחות קִרבה” עם משלחתו של רוברט מאלי. נראה כי רצונו העז של ממשל ביידן לשוב לעסקת הגרעין, כמו גם הרושם שהותירה הנסיגה מאפגניסטאן, נתפסים בטהרן כסימני חולשה אמריקנית.
בפועל, בנסיבות אלה, מעטים הסיכויים להשגת הסכם, ולו גם הסכם נוח לאיראן (ומסוכן לישראל) כקודמו. הלך הרוח האיראני אינו מצביע על נכונות לפשרות משמעותיות, והדרישה לערובות פורמליות שתמנענה את נטישת ההסכם והטלת סנקציות בעתיד נוגדת את עקרונות החוקה האמריקנית ועשויה להתברר כמכשול בלתי עביר. רק לאמנה שתזכה לאשרור בסנאט יש תוקף מחייב גם עבור הממשלים הבאים, והסיכויים שממשל ביידן יגייס לכך את הרוב המיוחס הנדרש בחוקה – שני שליש, היינו, בהצטרפות של כשליש ומעלה מן הרפובליקנים – הם אפסיים.
בכל מקרה, גם בהיבטי המהות של ההסכם, יש גבול לוויתורים שארה”ב תוכל להציע מבלי להצית מירוץ חימוש אזורי ועולמי שיביא בתורו לקריסת האמנה למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני (NPT).
עיקרון ראשון: לא תיתכן “הכלה” של איראן גרעינית
לפחות ברובד ההצהרתי, תובנה זו מתורגמת לעמדה רשמית של ממשל ביידן, שאליה הצטרפה גם ממשלת בריטניה ושכוונה גם לאוזניים ישראליות, כי איראן לא תגיע למעמד של מעצמה גרעינית. היחס האמריקני לאפשרות של התבססותה כ”מדינת סף” ברור פחות. אסור שאלו תישארנה הבטחות ריקות. כל רעיון בדבר “הכלה” של איראן גרעינית, או אף של מעמדה כמדינת סף, יסודו באשליות מסוכנות. אין מקום להשוואה עם ברה”מ בשנות המלחמה הקרה, סין של מאו או אפילו צפון קוריאה.
שלא כמו משטרו המבודד של קים ג’ונג-און, שעבורו ההתחמשות בנשק גרעיני הפכה לסוג של תעודת ביטוח להישרדותה בשלטון של השושלת המוזרה והמאותגרת, הרפובליקה האסלאמית המהפכנית של איראן היא איום פעיל ויום-יומי על היציבות האזורית והעולמית.
יש למשטר בטהרן שאיפות הגמוניות ויומרות ברמה הגלובלית המעוגנות בראייתו העצמית האידאולוגית והדתית. מתוך שאיפתו להמחיש את עליונות המסר המהפכני השיעי הוא גם מחויב ברובד העקרוני, ובלהט המתבטא בהצהרות בריש גלי, להשמדתה של מדינת ישראל. אם יחזיק בפצצה, או ביכולת הסף של פריצה מהירה, תיפתח בפניו הדרך להגמוניה אזורית. מנגד, תומחש אוזלת ידה של ארה”ב בכל הנוגע לעמידה בהתחייבויותיה והגנה על בעלות בריתה.
התוצאה הבלתי נמנעת תהיה מירוץ חימוש שלוח רסן שיקעקע את כל מה שהושג מאז משבר הטילים בקובה בשנת 1962 בתחום מניעת הפצתו של הנשק הגרעיני וכינון מידה מינימלית של יציבות במערכת הגלובלית. ברמה האזורית, פעולותיה הפרובוקטיביות והאגרסיביות של איראן יואצו ויחמירו בחסות האיום המרומז או המפורש של הסלמה גרעינית.
המשטר האיראני הנוכחי איננו מה שמכונה בשפת היחסים הבינלאומיים (מיסודו של מורגנטאו) “מעצמת סטטוס קוו”. הפצצה עבורו איננה רק ערובה להישארותו בשלטון. נהפוך הוא: זהו כוח מהפכני החותר למוטט את הסדר הקיים ולכונן על חורבותיו מערך אזורי ואידאולוגי ברוח רעיונותיו, ובמרכזם חיסול קיומה של ישראל ועקירת כל סממן של השפעה אמריקנית באזור. “הכלה” איננה אופציה ריאלית, קל וחומר רצויה, מול אתגר מסוג זה.
עיקרון שני: אסור שתהיה מגבלה על חופש הפעולה של ישראל
ממשלת ישראל הנוכחית (כקודמותיה) ראתה לנכון להבהיר כי בעת הצורך תנקוט צעדים צבאיים כדי לשבש את פרויקט הגרעין האיראני. עמדה זו עולה בקנה אחד עם מה שמכונה “דוקטרינת בגין” משנת 1981. ראש הממשלה דאז ניסח אותה כהנמקה ל”מבצע אופרה” והשמדת המתקן הגרעיני העיראקי OSIRAK, לאחר שכשלו המאמצים הדיפלומטיים והחשאיים להניא את ממשלת צרפת מלספק אותו למשטרו של סדאם חוסיין. היא יושמה שוב על ידי ממשלתו של אהוד אולמרט בשנת 2007, ללא הצהרות גלויות, כאשר הושמד בקרבת דיר אל-זור המתקן שסופק לסוריה על ידי צפון קוריאה (ישראל נתנה פומבי לפעולה 11 שנים לאחר מעשה). בלב הדוקטרינה ניצבת הקביעה כי ישראל לא תאפשר פיתוח של נשק גרעיני על ידי משטרים המחויבים להשמדתה.
למרות המתחים ששבו והתעוררו מעת לעת בינו לבין ישראל, גם הנשיא ברק אובמה נתן בשעתו ביטוי מפורש לכך שיש לישראל זכות להגן על עצמה בכוחות עצמה. בשנות כהונתו הראשונות, קיומו של “איום צבאי אמין” סייע לשכנע מדינות מפתח לתמוך באופציית הסנקציות, וכך בעקיפין ואולי אף במישרין תרם להחלטת איראן לשבת לשולחן המשא ומתן.
בה בעת, מנהיגי ישראל בעבר ובהווה היו מוכנים לדגול בכך שלא תהיינה “הפתעות” מול ארה”ב בכל הנוגע לפעולה צבאית מסוג זה. המבצע בעיראק ב-1981 אומנם היה בהפתעה, אך לא כך המימוש של האופציה הצבאית בסוריה ושל פעולות “לא קינטיות” מול איראן. במציאות שבה עדיין פרוסים במזה”ת, מאז המערכות ב-1991 ו-2003, אלפי אנשי צבא אמריקניים העלולים להיות יעד לפעולות נקם, ואיראן אכן מאיימת לפגוע בהם, ואף המחישה בסוריה לאחרונה את נכונותה לעשות זאת, לישראל אין ברירה אלא לתת התרעה מספקת לבעלת בריתה.
דווקא בשל כך, חשוב לקבע במסמרות של הבנה הדדית את העיקרון (שכאמור, גם אובמה הכיר בו) של אי-הגבלה: מידע מוקדם והתרעה במועדה אינם צריכים לשמש כאמצעי לכבילת ידיה של ישראל. אין זה אינטרס אמריקני שישראל תיתפס ככלבלב צייתן. נהפוך הוא, מתן מרב האופציות בידי ישראל, ואף תמיכה ביכולתה לממשן, סופם שיוכחו כבעלי ערך עבור ארה”ב.
בעת הדיון הפנימי בוושינגטון בשנת 2007 כיצד להגיב על זיהויו המודיעיני של פרויקט הגרעין הסורי, בחר הנשיא ג’ורג’ וו. בוש, בניגוד לדעת שר ההגנה רוברט גייטס ואחרים בקרב בכירי ממשלו, לתמוך בזכותה של ישראל לפעול. כפי שגייטס מודה (באי-נוחות מסוימת) בזיכרונותיו, זו התבררה כהחלטה הנכונה. זו תהיה ההחלטה הנכונה גם כיום.
אין סתירה בין כלים מדיניים, כלכליים וצבאיים
יש במערב, וככל הנראה גם בשורות ממשל ביידן, וכפי שמעידים העיכובים המתמשכים באספקת מטוסי תדלוק חדשים לחה”א, החושדים כי כל מטרתה המניפולטיבית של ישראל היא לטרפד כל סיכוי להצלחתו של המשא ומתן עם איראן באמצעות נפנוף בחלופה העדיפה, מה שמכונה בתאוריה של משא ומתן BATNA, Better Alternative To a Negotiated Agreement, של שימוש בכוח. זו נקודת מבט שגויה, משלוש סיבות:
ראשית, עומדת בתוקפה התפיסה שנוסחה על ידי קארל פון קלאוזביץ שלפיה המלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים. פירושה המעשי הוא שהאופציה של שימוש בכוח מעת לעת היא שמקנה אמינות לדרישות המונחות על שולחן הדיונים הדיפלומטי, ונראה כי גם גורמים בממשל האמריקני משקפים הכרה זו בחלק מהתבטאויותיהם לנוכח עמדת איראן בווינה.
בסופו של דבר, גם ראש ה-CIA ביל ברנס, דיפלומט מיומן וחסיד מובהק של אפיקי הידברות, גלויים וחשאיים, מצטט בזיכרונותיו, בהקשר האיראני, דברים שאמר בשעתו ג’ורג’ פ. קנאן, גם הוא דיפלומט מובהק, בנאום בפורום אקדמי: “אין לכם מושג עד כמה זה תורם לנימוסים ולנעימות של הדיפלומטיה כשיש לך כוח צבאי קטן ושקט ברקע”.
שנית, גם השימוש בסנקציות ואמצעי לחץ אחרים אינו סותר את האופציה הצבאית אלא נתמך על ידה. חשוב, כאמור, להבהיר להנהגה האיראנית כי אין טעם בכל המאמץ לעמוד בעול הסנקציות אם ממילא לא יזכו לממש את היעד של התבססות כמעצמה גרעינית. עדיף, אפוא, להגיע להסכם שיאפשר לה “לרדת מן העץ”, ותוקפו יעוגן במסר חד לגבי מה שיקרה אם יופר.
שלישית, העבר מעיד כי יש למסר זה ערך גם מול שתי השותפות הבעייתיות בקבוצת ה”חמש ועוד אחת”. ישראל השכילה בעבר, ותוכל שוב בעת הצורך, להמחיש לרוסיה ולסין כי הברירה שבפניהן איננה בין הנתיב הנוכחי – מתן גיבוי רחב ואף סיוע צבאי לאיראן – לבין הצטרפות מחודשת לסנקציות; הברירה היא בין סנקציות אפקטיביות ועמדה בינלאומית אחידה שתמחיש לאיראן מה מוטל בכף לבין האפשרות הקודרת יותר של מלחמה שתערער את יציבות המשק העולמי (והסיני).
בהעברת מסרים אלה חשוב לזכור, ונראה כי תובנה זו מוטמעת בקרב מקבלי ההחלטות בישראל, שאין די במילים רמות. הן העלייה המתמדת ברמת המוכנות המבצעית והן הנכונות המומחשת שוב ושוב ליטול סיכונים ולהפעיל כוח – גם הרחק מגבולותיה של ישראל – משמשות להמחשה מעשית של האפשרויות העומדות על הפרק.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: Shutterstock
- בניית אתרים