האתגר עבור ישראל הוא לחדד את מערכת המסרים המתריעים מפני חולשותיה של העסקה, ומפני כוונותיה של איראן. הדבר מחייב תכנון אסטרטגי, תיאום מלא בין כלל גורמי המערכת, שיתוף פעולה סדור עם גורמים אזוריים נוספים השותפים לדאגתנו, וגיוס כל בסיסי התמיכה האפשריים בזירה האמריקנית, ובראשם יהדות ארה”ב והארגונים הפועלים בשמה.
מאז הקמתה חקקה ממשלת ישראל הנוכחית על דגלה מדיניות של שיתוף פעולה הדוק עם ארה”ב, שיקום בסיס התמיכה הדו-מפלגתי, והימנעות שיטתית מכל היגררות למאבק הפוליטי החריף והמקוטב בזירה האמריקנית. גם אם זו מדיניות שהגיונה בצידה, היא צפויה לעמוד במבחן קשה וחסר תקדים אל מול להיטותו של ממשל ביידן להגיע לחידוש עסקת הגרעין עם איראן. מעידה על כך הצהרתם המשותפת של ראש הממשלה ושר החוץ המוקיעה את האפשרות של הסרת משמרות המהפכה מרשימת הטרור. ההסכם עצמו נשען על טענת הכזב שפרויקט הגרעין האיראני איננו פרויקט צבאי. הוא מעניק למשטר האיראני הרצחני הטבות מרחיקות לכת, מבלי לחסום את דרכו לפצצה ליותר משנים ספורות. מן ההבטחות בדבר הסכם “ארוך טווח ותקיף יותר” (longer and stronger) נותר מעט מאוד.
ברוח מימרתו של בן-גוריון מתקופת מלחמת העולם השנייה, האתגר כעת עבור ישראל ועבור שותפותיה האזוריות, החולקות עימה את הדאגה הגוברת נוכח התוצאות בווינה, הוא להיאבק בהסכם ולהוקיע את חולשותיו, תוך שימור חופש הפעולה של ישראל, כאילו אין מחויבות ליחסים המיוחדים עם ארה”ב; בה בעת עליהן להעמיק את שיתוף הפעולה, במישורים המודיעיני והצבאי, עם גורמי מפתח בלב המערכת בארה”ב, בדגש על הממסד הצבאי, הממשיכים להבין שאיראן היא אויב, כאילו אין זעם על התנהלות הממשל.
מדובר בסתירה מובנית. הדרך להתיר אותה היא להתמקד בממד הזמן, היינו להבהיר בכל אפיק אפשרי, במגעים מדיניים ובזירה הציבורית, שהעסקה קונה לכל היותר הפוגה קצרה לפני הפריצה האיראנית הרת האסון לנשק גרעיני, כמו הסכם מינכן בשעתו. השאלה המכרעת היא אפוא כיצד לנצל תקופה זו לשם חסימת דרכה. בשלב קריטי זה חשוב שכל גורמי המערכת הישראלית יפעלו במתואם, תוך גיוס כל גורמי ההשפעה הרלוונטיים, ובכללם יהדות ארה”ב והנהגתה.
2022 מול 2015: מה נשתנה?
יש תווי דמיון ברורים בין רצונו העז של ממשל אובמה להגיע להסדר עם איראן בסוגיית פרויקט הגרעין, החל מכינון האפיק החשאי עם ממשלתו של אחמדינג’אד ב-2013 ועד להסכמה על מסמך ה-JCPoA ב-2015, לבין הלהיטות שמקרין כעת ממשל ביידן לשוב לאותו הסכם. הממשל מאותת כי יהיה מוכן, גם בעיצומה של המלחמה באוקראינה, ובעוד ביידן מכנה את פוטין “בריון שלוח רסן” ופושע מלחמה, להיענות לדרישותיה של רוסיה בהקשר האיראני. נראה כי הושג הסדר מיוחד לגבי תחולת הסנקציות בכל הנוגע לקשרי רוסיה עם איראן, וכי מטרתו של הסדר זה תהיה לאפשר לרוסיה למלא תפקיד מרכזי בפתרון בעיית הערבויות לקיום ההסכם שאותן דרשו האיראנים. גם הנכונות להסיר את משמרות המהפכה מרשימת הטרור משדרת מסר של כניעה אמריקנית לתכתיב איראני, אף על פי שיחסי הכוחות נוטים בעליל לצד ארה”ב.
עם זאת, בכמה היבטים חל שינוי מהותי בתמונת המצב, גם אם לכאורה מדובר בשיבה לעסקה של 2015 בכל פרטיה. ראשית, עבור איראן, התקצרו מאוד לוחות הזמנים עד להסרת המגבלות על העשרת אורניום, בהתאם ל”פסקאות התפוגה” (sunset clauses) של המסמך המקורי. למעשה, המו”מ בווינה עוסק לפיכך בדחייה בלבד – ולא לזמן רב – של ההגעה האיראנית לכמות מספקת של אורניום מועשר ברמה צבאית (מעל 90%). שרשרת הצעדים שנקטה איראן לאחר פרישתה של ארה”ב, בעידן טראמפ, מעסקת הגרעין כבר קיצרו במידה ניכרת את טווח הפריצה (הזמן הנדרש כדי לצבור די חומר בקיע באיכות צבאית).
שנית, בצד האמריקני אין בנסיבות הנוכחיות (ככל שניתן לשפוט) אשליות לגבי מגמת פניה של איראן, מעין אלה שניתן היה לשמוע לפחות מצד חלק מן הגורמים הבולטים בממשל אובמה בעת הדיון הציבורי הסוער על העסקה של 2015. למרות החתירה לעסקה, איראן מזוהה על ידי ממשל ביידן כאויב (adversary), ולא כמדינה המבקשת למצוא את מקומה בסדר המדיני של העולם החופשי. נהיר לנשיא ולאנשיו כי מטרותיה מנוגדות במובהק לאלו של ארה”ב, קל וחומר לאלו של ישראל. מבחינת ארה”ב, ההנמקה לחידוש השיחות ולחתירה לעסקת פשרה אינה נעוצה אפוא בתקוות-שווא לשילובה של איראן כגורם חיובי במערך הכוחות המקומי והאזורי. בכירי המערכת האמריקנית מציגים אותה לא כביטוי של תקווה, אלא כמענה לאילוץ שנוצר כאשר העסקה המקורית ננטשה על ידי ממשל טראמפ ואיראן החלה לדהור לעבר יכולת גרעינית צבאית, מבלי שיהיה בידי ארה”ב, או ישראל, מענה ראוי וזמין בנסיבות הקיימות מלבד הפתרון הדיפלומטי, שכל מטרתו היא להשיג עיכוב.
שלישית, גם בצלע הישראלית של “המשולש” חל שינוי: ממשלת בנט-לפיד, בהיפוך גישתה של קודמתה בשלטון, החליטה ביודעין – כציר מרכזי במדיניותה – להימנע ככל האפשר מחיכוך עם ממשל ביידן, ולשוב ולטפח קשר עם המחנה הדמוקרטי בקונגרס, לצד בסיס התמיכה הקיים בצד הרפובליקני של המתרס. גישה זו הניבה פירות, אך גם זכתה לביקורת חריפה, המתעצמת והולכת, על כך שישראל משלימה בשתיקה עם גיבושו מחדש של הסכם גרוע המבוסס על טענות כזב ומעצים את כוחה של איראן לאיים על ישראל ולקעקע את היציבות באזור. יכולתה של ישראל להמשיך לשתף פעולה עם הממשל ניצבת אפוא כעת בפני אתגר מן המעלה הראשונה.
הדילמה ודרכי ההתמודדות עימה
מחד גיסא, גם לישראל יש לכאורה אינטרס קצר טווח בהשגת הסכמה בין ארה”ב ושותפותיה למו”מ לבין איראן, כל עוד זו אכן תדחה לזמן מה את הפריצה האיראנית, ובכל מקרה ממשלת ישראל איננה ששה להגיע לעימות עם הממשל. יש יסוד לטענה כי יהיה זה מסוכן מבחינה פוליטית, בעייתי מבחינה ערכית ובלתי ישים במישור המעשי לדחוף את ארה”ב – קל וחומר בעיתוי הנוכחי – לעבר האופציה הצבאית:
- מבחינה פוליטית, עימות חזיתי עם הממשל הנוכחי (בשנת בחירות לקונגרס, העשויות לעצב מחדש את המאזן המפלגתי) חזקה עליו שינוצל על ידי הרפובליקנים כדי להוקיע את ביידן, ובכך ישוב ויגרור את ישראל למערבולת הפוליטית האמריקנית.
- אם תיחסם האופציה של עיכוב תוכנית הגרעין באמצעים אחרים ותוצג עמדה שתתפרש כתביעה כלפי ארה”ב להפעיל כוח, באקלים הציבורי הנוכחי בארה”ב היא עלולה להיתקל בתגובות קשות שתפגענה ביסוד הערכי של היחסים המיוחדים המבוססים על ההבנה שישראל אינה צריכה חיילים אמריקנים לצורכי הגנה, בייחוד כאשר באגף הפרוגרסיבי כבר נשמעות אמירות קשות כלפי ישראל, עד כדי שלילת זכות קיומה.
- בכל מקרה, בעיצומו של המשבר באוקראינה, שבו התייצב ממשל ביידן בחדות כנגד רוסיה – אך נרתע, מטעמים מובנים, מלהפעיל נגדה כוח – ובצל הטרגדיה של הנסיגה מאפגניסטאן, הסבירות לכך שהוא אכן יפנה למהלומה צבאית באיראן היא אפסית. זאת, כמובן, כל עוד התנהלותה של איראן איננה כופה עליו אופציה שהוא בעליל אינו רוצה בה.
מאידך גיסא, ישראל ודאי שאינה יכולה, ולפי שעה גם אינה נדרשת, לתת גושפנקא לעסקה בעייתית ביותר המעוגנת בשקר מוסכם – שילוב של הונאה איראנית והונאה עצמית אמריקנית – כאילו מדובר בתוכנית גרעין למטרות אזרחיות. שבע מגרעות יסודיות, שרק החמירו מאז 2015, בולטות לעין:
- העדר (מכוון) של כל התייחסות לבירור “הממדים שייתכן שהיו צבאיים” (PMD) של הפרויקט האיראני, כדי לאפשר למשטר לטשטש את צביונו האמיתי;
- לוח זמנים מתקצר והולך לדעיכת המחויבות האיראנית למגבלות על מאפייני ההעשרה, מה שמכונה “Sunset clauses”, כשפירוש הדבר הוא שתוך שנים ספורות תוכל איראן לצבור די חומר בקיע לפצצה גם מבלי להפר את ההסכם;
- שחרור כספים מוקפאים ופתיחת שוקי העולם לייצוא איראני, בהיקפים ובמאפיינים שיעשירו בעיקר את גורמי המשטר וישפרו את יכולתו לממן את שליחיו באזור ((proxies ולערער את היציבות האזורית;
- מעבר לדיווחים על הבטחה (ריקה מתוכן) בדבר “ריסון” של משמרות המהפכה, אין בעסקה כל חסם לפעילות החתרנית של איראן בשורה ארוכה של מדינות באזור, ולניסיונותיה לקעקע את יציבותו של הסדר המדיני הקיים;
- יתרה מזאת, עומדת על הפרק האפשרות של הסרת משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור שאליה הוכנסו בעידן טראמפ, וזאת דווקא לאחר התקפות חמורות שהם היו האחראים להן, במישרין או בעקיפין, כולל ההסלמה בפעולות כנגד מטרות בעיראק ובסעודיה, ושלושים שנה לאחר הפיגוע החמור בשגרירות ישראל בארגנטינה;
- נכונות של הממשל, אפילו בעיצומה של תגובה חריפה וחסרת תקדים לפלישה הרוסית לאוקראינה, להציע הקלות ספציפיות שתאפשרנה לרוסיה למלא תפקיד מרכזי בעסקה, בין היתר משום שהממשל האמריקני אינו יכול, מסיבות חוקתיות, לערוב לכך שיורשו בשלטון לא יסתלק מן העסקה;
- סירוב איראני – בניגוד להחלטת מועצת הביטחון – להחיל מגבלות כלשהן על תוכנית הטילים הבליסטיים שלו, המציבה איום גובר לא רק למדינות האזור.
האתגר עבור ישראל הוא לחדד את מערכת המסרים המתריעים מפני חולשותיה של העסקה, ומפני כוונותיה של איראן. הדבר מחייב תכנון אסטרטגי, תיאום מלא בין כלל גורמי המערכת, שיתוף פעולה סדור עם גורמים אזוריים נוספים השותפים לדאגתנו, וגיוס כל בסיסי התמיכה האפשריים בזירה האמריקנית, ובראשם יהדות ארה”ב והארגונים הפועלים בשמה. אך יש לעשות זאת בדרך שאינה הופכת לניגוח של הממשל והנשיא; אפשר, במידת מה של צדק, להטיל את האחריות לכשלים על דרגים נמוכים יותר, כמו ראש צוות המו”מ האמריקני, רוב מאלי. צריך לשמור על כבוד הנשיא, תוך ביקורת נוקבת על המדיניות של הממשל. בכל מקרה, עמדת ישראל צריכה להבהיר היטב כי היא שומרת לעצמה חופש פעולה מלא להגן על עצמה, בכוחות עצמה, ועל פי ראייתה-היא את חומרת האיום.
יתרה מזאת, דווקא בשלב זה, כפי שעולה משיחתם של שר הביטחון עם עמיתו האמריקני, לויד אוסטין, חשוב שישראל תהדק את קשרי העבודה השוטפים עם הממסד הצבאי האמריקני ועם קהילת המודיעין, שבשורותיהם יש רבים שראייתם את איראן אינה שונה מהותית מזו שלנו. יש אפוא תוקף מחודש, בהתאמות הנדרשות, למימרתו של בן-גוריון ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה: “עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה הספר הלבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר”.
יש להשקיע אפוא מאמץ לשמר את מנגנוני שיתוף הפעולה הצבאיים, ההולכים ומתבססים ביתר שאת מאז שעברה ישראל ב-2020 לתחום האחריות של CENTCOM, וביסודם עדיין ניצבת התובנה המשותפת לישראל, למדינות המפרץ העיקריות ולגורמי ליבה של המערכת האמריקנית שאיראן היא כוח עוין, שיש למנוע ממנו להגיע ליכולת גרעינית צבאית.
חשיבותו של ממד הזמן
ההנמקה למדיניות “דואלית” זו – מחלוקת גלויה לצד המשך שיתוף הפעולה הפרטני – נעוצה בממד הזמן. הן ארה”ב והן ישראל השליכו את יהבן בשנות הממשל הקודם על אסטרטגיה של “לחץ מקסימלי”, מבלי להשלים את ההיערכות הנדרשת לאפשרות של סיכול הפרויקט בכוח. כעת ניתן לומר בנשימה אחת שהעסקה היא גרועה מאוד, ברבים מהיבטיה, ואסור להשלים איתה, אך גם להצביע על הזמן (המועט, אומנם) שהיא קונה עבור ארה”ב, ישראל ומדינות האזור, ולהצביע על הצורך להשתמש נכון בשנים הספורות שלפנינו כדי לקדם את פני הרעה.
אם הממשל “ייסחף” לכיוון של הצגת העסקה כפתרון ארוך טווח ויסודי של הבעיה האיראנית, לא יהיה מנוס מלהתריע כי לא אלה הם פני הדברים. אבל אם ימשיך לטעון, כפי שהוא עושה כיום, שהמדובר בפתרון דיפלומטי טקטי לקושי המיידי שנבע מהאצת ההעשרה האיראנית, תוכל ישראל להציב את השאלות הלגיטימיות והמתבקשות: מה בכוונת ארה”ב לעשות כדי לנצל נכון את חלון הזמנים שנפתח כדי לחסום את דרכה של איראן לנשק גרעיני ולהגמוניה אזורית? ומה צריך ויכול להיות תפקידה של ישראל?
בהקשר זה, העיקרון של שימור חופש הפעולה של צה”ל לזרועותיו, שאפילו אובמה אימץ אותו בשעתו, וחשוב לא פחות תרגומו לרכש יכולות שתאפשרנה את מימושו, הוא בחשבון אחרון נכס אסטרטגי גם לארה”ב, כל עוד הממשל מכיר בכך שישראל פועלת ממניעים ענייניים ואינה משתמשת במשבר כדי להביך את הנשיא או כדי להציגו באור שלילי.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO, Adam Schultz
- בניית אתרים