JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (בדימוס) ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (בדימוס) ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

ביקורו של נשיא צרפת בוושינגטון המחיש את חשיבותו של מאקרון כגורם דינמי ומעצב במציאות המדינית הבעייתית של אירופה כיום, וכשותף למחויבות האסטרטגית לבלום את איראן.

ביקורו של נשיא צרפת בוושינגטון עמד בסימנה של הידידות האישית המפתיעה בינו לבין טראמפ, אך גם המחיש את חשיבותו של מאקרון כגורם דינמי ומעצב במציאות המדינית הבעייתית של אירופה כיום, וכשותף למחויבות האסטרטגית לבלום את איראן. מסריו בנושא האיראני, בעקבות פגישת העבודה עם טראמפ, בנאומו בפני שני בתי הקונגרס, ובראיונות לתקשורת, זכו אמנם למגוון פירושים. תומכיו הנלהבים של אובמה, שעדיין רואים בהסכם הגרעין עם איראן מהלך מדיני מפואר, מיהרו להיאחז בקריאתו של מאקרון שלא לנטוש את ההסכם בטרם תימצא לו חלופה ראויה. לעומתם, אלו התומכים במובהק בעמדתו של טראמפ (הסכם “נורא”) רשמו לפניהם בתחושת הישג את תמיכתו של מאקרון בכינון “עיסקה חדשה” עם איראן. ההנהגה בטהראן, בכל מקרה – בהמשך לחמת הזעם שבה הגיבו הם וחזבאללה על השתתפות צרפת בתקיפה בסוריה – בחרו להזהיר כי לא תהיה כל עיסקה חדשה שאינה מיטיבה עם האינטרס האיראני. הנשיא רוחאני אף תהה בקול רם כיצד יכול “קבלן נדל”ן נבער” כמו טראמפ לנהל משא ומתן בנושא זה עם “מדינה אירופית מסוימת”, מבלי לתת את הדעת על סירובה של איראן לפתוח את ההסכם מחדש.

התגובה האיראנית הנחרצת היא המעידה בפועל על משמעות מה שקרה בשיחותיו של מאקרון בוושינגטון. הוא אמנם דבק בעמדתו שעדיף להותיר את ההסכם הקיים על כנו (ולא לחדש את הסנקציות שהוסרו במסגרתו, לפחות בשלב זה): אך בה בעת, הוא שירטט שולחן בן ארבע רגלים, ששימור ההסכם במאפייניו הנוכחיים הוא רק אחת מהן. שלוש האחרות הן הגברת הלחץ (קרי, סנקציות) בנושא תכנית הטילים הבליסטיים  – תכנית שאין בה הגיון צבאי רב, אלא אם נועדה לשיגור נשק להשמדה המונית;  הפעלת מנופי השפעה מגוונים לריסון שאיפותיה האזוריות של איראן; ודרישה לפתוח מיידית במו”מ על מה שיקרה באמצע העשור הבא, כאשר יפוג כליל תוקפן של המגבלות על העשרת אורניום החלות כיום על איראן במסגרת ההסכם.

בכל אחת משלוש הרגלים האחרונות – ובמיוחד, מטבע הדברים, בשאלת ההתנהלות האזורית של המשטר האיראני – עמדה זו של צרפת עולה בקנה אחד עם ציפיותיהן של מדינות המפרץ הערביות, ובראשן סעודיה ואיחוד האמירויות (וגם עם עמדותיה וחרדותיה של ישראל, הרואה איתן עין בעין את הנושא האיראני בכללותו ואת חולשות הסכם הגרעין בפרט). העמקת קשרי הסחר, ובייחוד עיסקת הענק של האמירויות עם “אירבוס”, תורמת את חלקה ככל הנראה לגיבושה של עמדה צרפתית תקיפה כלפי איראן, כמו גם כלפי אסד וחזבאללה.

עוד לפני צאתו לארה”ב, הבהיר מאקרון כי הוא תומך בנקיטת צעדים נגד איראן על רקע תכנית הטילים והחתרנות האזורית. הצעד המשמעותי אל מעבר לכך – המעיד על כך שטראמפ הצליח, בדרכו הייחודית, להגיע לתוצאה מדינית חשובה בשיחה בין שניהם – גלום בהצטרפותה של צרפת לדרישה למו”מ מחודש על יכולות ההעשרה הבלתי מוגבלות, שאמורות להיות לאיראן בעשור הבא (סוגיה שהיא בפועל ליבת התיקון – “”fix – הנדרש של ההסכם). אותם מרכיבים של ה-JCPOA העוסקים בנקודות התפוגה של מגבלות ההעשרה – מה שמכונה “sunset clauses” – הם אלה המותירים כיום בפני איראן נתיב פתוח, בתוך פחות מעשור מעכשיו, לצבירת די חומר בקיע לנשק גרעיני. פתיחתם מחדש למו”מ, שתכליתו לחסום נתיב זה, פירושה בפועל שבירת ההסכם הקיים ושאיפה להחליפו ב-“עיסקה חדשה”. אין תימה שההנהגה האיראנית מיהרה להגיב בסירוב.

לכאורה, נפתחה בכך הדרך – וכך ראה מאקרון את תכלית שליחותו – להחלטה של טראמפ וצוותו (שבו ממלא כעת ג’ון בולטון תפקיד מרכזי) לדחות לעת עתה את חידוש הסנקציות ונטישת ההסכם, אל מעבר ל-12 מאי. כדי שכך יקרה, עם זאת, צריכים להתמלא שלושה תנאים, וגם מאקרון אינו אופטימי כנראה לגבי הסיכויים:

ראשית, נדרשת הסכמה אירופית רחבה יותר לכל ארבעת “רגלי השולחן” כפי ששורטטו על ידי מאקרון בביקורו.

שנית, יצטרך להצרף לכך גם הקונגרס האמריקני – היינו, לעניין זה, הדמוקרטים, שכיום הם אמנם במיעוט, אך יש לאל ידם לחסום (בייחוד בשל נוהלי הסנאט) את העברתה של החקיקה החדשה שתידרש כדי להפוך את אותה “עיסקה חדשה” לאופרטיבית ולמעוגנת במנגנוני אכיפה אפקטיביים.

שלישית, צריך להסתמן סיכוי כלשהוא לכך שאיראן עצמה תיעתר לפתיחה מחדש של המשא ומתן על ה-sunset clauses. לנוכח המסר הרוסי (וכנראה גם הסיני) של תמיכה בעמדת הסירוב האיראנית, ולפחות בשלבי פתיחה אלה של מה שיהיה כנראה מאבק אינטסיבי ומסוכן, לא נראה שבטווח השבועות הקרובים יבקע מטהראן איתות משמעותי בכיוון זה.

אם יתממשו תנאים אלה, או יראה סיכוי למימושם בטווח קרוב, גם ישראל צריכה לברך על כך: ה-12 במאי אינו תאריך מקודש, ואם תושג התוצאה – תיקון מהותי של העיסקה עם איראן – הרי היא העיקר, ולא המנופים שהובילו לכך. אך אם לא, יש כעת יסוד להעריך שארה”ב לא תהיה מבודדת בבואה לנטוש את ההסכם ולחדש את הסנקציות.

אם כך יקרה, יש להיערך (גם בתודעה הציבורית והפוליטית, וגם בהיבטים מעשיים של ההתנהלות הביטחונית ואף הכלכלית) לאפשרות של אווירת משבר ושטף של איומים איראניים. טראמפ כבר ראה לנכון לשגר מבעוד מועד – בגיבוי המסר הגלום בתקיפה בסוריה – אזהרה בוטה במיוחד כלפי איראן לבל תאיים בחידוש מאמצי ההעשרה. (הוא רמר שהיא “תיפגע כפי שמעט מדינות נפגעו אי פעם”, אולי רמז לתקיפות מאסיביות או אף לשימוש בנשק גרעיני). במצב זה, עמידה איתנה – מלווה  במסרים הרתעתיים אמינים – לא תקרב אותנו לסף מלחמה אלא להיפך, תסייע במניעתה.

 


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: By The White House from Washington, DC (The Official State Visit of France) [Public domain], via Wikimedia Commons

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך