יש לעמוד על המשמר כנגד תמרוני התחמקות איראניים. חשוב שלמנופי הלחץ יהיה גיבוי של אופציה צבאית אמינה. כל הסדר עתידי חייב לסגור את הפרצות לגבי זמן התפוגה על המגבלות בנושא העשרת אורניום, ולהתייחס למערך הטילים ולחתרנות האזורית והגלובלית של איראן.
החטיפה של מיכלית בבעלות בריטית במיצרי הורמוז וההחלטה על תגבור הכוחות האמריקניים על אדמת סעודיה – אומנם בהיקף מוגבל – מעידות על החרפה במשבר בין איראן לארה”ב. בהיעדר משא ומתן, או אפילו ניסיונות לשיפור עמדות לקראת משא ומתן עתידי, גוברת הסבירות להידרדרות לעימות בהיקף רחב. התבטאויותיהם החריפות של מנהיג חיזבאללה חסן נצראללה ושל אנשיו, בדבר פגיעה הרסנית בישראל, נועדו להרתיע את ישראל וארה”ב מפני כל פעולה נגד איראן. בדרך זו, נצראללה ממחיש את ערכו עבור אדוניו בטהראן, כאשר התמיכה התקציבית בארגונו פוחתת. על ישראל להביא בחשבון, אפוא, שהידרדרות כזו אכן עלולה להיות כרוכה במתיחות, או אף בלחימה בצפון.
בה בעת, התבטאויותיו של הנשיא טראמפ בעת האחרונה, כמו גם מהלכים שנקט (כולל “שליחותו” של ראש ממשלת יפן, שינזו אבה, והאישור שניתן לסנאטור ראנד פול לנהל מגעים עם האיראנים) מעידים כי הוא רואה לנגד עיניו מתווה של חידוש המשא ומתן עם איראן בסוגיית הגרעין. זו גם ההנחה שביסוד הניסיונות האירופיים למנוע הידרדרות נוספת ולהתמקם כגורם מתווך. מערכת הלחצים האינטנסיביים המופעלת על המשטר בטהראן לא נועדה – כפי שטראמפ חוזר ומבהיר – להביא להפלתו והחלפתו, אלא לאלצו לדון מחדש בסוגיית הגרעין, מתוך עמדת חולשה, כך שניתן יהיה להכתיב לו תוצאה טובה יותר מ”העִסקה האיומה”, כפי שטראמפ מכנה את ה-JCPOA של 2015.
שני מנופי לחץ שלובים זה בזה מופעלים על מנת להבהיר למשטר האיראני שאין לו מוצא אחר מלבד שיבה לשולחן המשא ומתן.
הראשון: מכבש סנקציות, שיעילותו מסתמנת כרבה מן הצפוי. למרות ההסתייגויות של ממשלותיהן ממדיניותו של טראמפ, השחקניות העיקריות במשק האנרגיה וחברות כלכליות רבות עוצמה מדירות את רגליהן מסחר עם איראן ומהשקעות בתשתית, העלולות להביא אותן לעימות חזיתי עם ארה”ב. התוצאה היא ירידה תלולה מאוד בהיקף יצוא הנפט והגז מאיראן. גורם אמריקני בכיר העריך באחרונה שמדובר בצניחה ל-400 אלף חביות ליום, מאז הודיע ממשל טראמפ במאי 2019 על ביטול ההחרגות והרחבת הסנקציות; ופירוש הדבר הוא צמצום של כ-40% (!) בהכנסות המדינה בתוך חודשים ספורים.
שליחו של הממשל לנושא איראן, בריאן הוק, הציע אומדן של 50 מיליארד דולר הפסד בהכנסות למשטר עקב חידוש הסנקציות המלאות. גם אם אומדן זה אינו מביא בחשבון את ההברחות ומהלכים לעקיפת הסנקציות (בהקשר זה יש סימני שאלה לגבי תורכיה), יש בו כדי לסמן מה היא המגמה.
גם תגובותיהם האלימות של המשטר האיראני ועושי דברו, כולל פרובוקציות משטח תימן, מעזה, מעיראק ובתוך שטחה, ובעיקר ההתנכלויות ההולכות ומחריפות לשיט במפרץ הפרסי, יש בהן כדי להעיד על עומק המצוקה. ההצעה האיראנית העדכנית לאירופה, חופש שיט במיצרי הורמוז בתמורה לכך שאירופה תרכוש נפט מאיראן ובכך תדחה את מסע הלחץ המקסימלי של טראמפ, מהווה ניסיון סחיטה איראני ומעידה גם היא על מצוקתה של טהראן.
השני: מהלכים של הממשל האמריקני שנועדו להביא את המערכת הבינלאומית – כולל הודו ויפן, גם אם לא תחת פיקוד אמריקני – לתרום את חלקה באבטחת נתיבי השיט במיצרי הורמוז וסביבתם (ולנוכח הטרדות מצד המורדים החות’ים בתימן – גם באזור באב אל-מנדב). לכך נועדה ועידת הביטחון האזורי האמורה להתכנס בבחריין, בהמשך לדיונים שהתקיימו בוורשה בראשית השנה (בוועידה זו השתתף גם ראש הממשלה נתניהו), וייתכן שישראל תשוב ותיטול חלק באירוע (בעקבות הביקורים הגלויים של ראש הממשלה בעומאן ושל שר החוץ כץ באיחוד האמירויות, ופגישת כץ עם עמיתו הבחרייני).
כל זה מכוון להרתיע את איראן מהמשך הפרובוקציות, בעוד הסנקציות מתהדקות והולכות: אין לארה”ב עניין בהסלמה צבאית – כל עוד הלחץ הכלכלי עשוי להשיג את מטרותיו – אך היא חייבת להמחיש לאיראנים כי המשך ההסלמה בתגובותיהם לא יחלץ אותם מן המשבר ועלול לעלות להם ביוקר. לצד הסיכויים הטמונים באסטרטגיה זו של לחץ מקסימלי והליכה על הסף, ניצבים לפתחה גם שני סיכונים עיקריים, ושניהם מחייבים גם את מדינת ישראל להיערך בהתאם.
הסיכון הראשון גלום באפשרות של הסלמה יזומה, או אובדן שליטה עקב תקרית מקומית, או טעות בהערכת כוונות הצד השני ודינמיקות פנים-איראניות שתדחופנה את משמרות המהפכה (שלאחרונה הוגדרו על ידי ארה”ב כארגון טרור) לצעדים קיצוניים עוד יותר. סיכון זה גובר ככל שעוצמת הלחץ על המשטר מעמיקה בשורותיו את התחושה שטראמפ חותר להפילו, או לפחות להשפילו, בעוד שאירופה משחקת משחק כפול בהיותה מודעת לצורך המהותי להכניס תיקונים בעסקת הגרעין, כולל תוכנית הטילים של איראן, אך במקביל היא מנסה להקים את המנגנון עוקף הסנקציות.
מטח ביטויי הרהב מצד מנהיג חיזבאללה, חסן נצראללה, שכולם כוונו ליצור הרתעה מפני פעולה (ישראלית או אחרת) לפגיעה ישירה באיראן, ממחיש היטב את מהות האתגר, גם אם לרוב האיומים שהפריח יש יסוד חלקי בלבד.
סיכון שני, ולאורך זמן אולי החמור יותר מבין השניים, טמון דווקא במה שיקרה אם איראן, בתיווך אירופי או אחר, ולאחר מגעים (שייתכן שכבר החלו) בערוצים חשאיים, אכן תיענה ללחצים לחידוש השיחות. חשוב לציין שבשלב זה אין עדיין כל סימן לכך, והדיווחים על נכונות לדון גם בסוגיית הטילים יסודם בפירוש מוטעה של התבטאות שה”ח זריף, שאמר שארצו תהיה מוכנה לדון בכך אם יופסקו משלוחי הנשק האמריקנים למדינות האזור – דרישה שאיננה אלא תכסיס התחמקות רטורי. עם זאת, החרפת המצוקה הכלכלית עשויה לשכנע את המנהיג, ח’מנהאי, כי אין מנוס ממשא ומתן.
איתות טקטי במגמה זו ניתן לראות בהצעה שהגיש שר החוץ זריף בעקיפין לממשל טראמפ שלפיה איראן תרחיב את הפיקוח על אתרי הגרעין בתמורה להסרת הסנקציות. ההצעה, החושפת ממד בעייתי נוסף של עסקת הגרעין (היינו, שהפיקוח אכן לא היה יעיל דיו עד כה…), נדחתה על ידי ארה”ב על הסף.
במקרה כזה עלולים להתממש מהלכים מספר שיסכנו את מה שכבר הושג, אך לא יובילו בסופו של דבר לתוצאה הרצויה.
- איראן תציב דרישה מקדמית – כתנאי למעבר למשא ומתן – הסרת הסנקציות וחזרת ארה”ב למסגרת ה-JCPOA, או לפחות הקלה משמעותית במצור הכלכלי המוטל עליה כעת, ואף עיגון מחדש של ההסכם בהחלטה מחייבת של מועצת הביטחון. יש יסוד להניח כי דרישה זו תזכה לתמיכה רחבה באירופה, בקונגרס (בוודאי בקרב הדמוקרטים, הלהוטים לכבול את ידי הממשל) ואולי אף בקרב גורמים בממשל או בסביבתו של טראמפ החוששים מהשלכותיה הפוליטיות של התלקחות צבאית ערב בחירות 2020. את עמדת הנשיא עצמו קשה לחזות מראש. יש להביא בחשבון כי כל הקלה משמעותית בלחץ – בטרם הושגו ויתורים איראניים בפועל – עלולה למוטט את כל מה שנבנה מאז מאי 2017, מבלי להניב תמורה ממשית.
- ישוב ויתעורר הפיתוי, בייחוד עבור האירופים, להציע מחוות ש”תחזקנה את כוחם של המתונים”. זו היא תפיסה דיפלומטית המיוסדת על האשליה, הרווחת בתקשורת, בתודעה הציבורית והפוליטית, ואף במכוני מחקר מסוימים במערב, שלפיה הנשיא רוחאני ושר החוץ זריף מובילים מהלכים לקראת שינוי יסודי במדיניותה של איראן. בפועל, בכל סוגיה שבה איראן מציבה איום אסטרטגי על ישראל, על יציבות האזור ועל שלום העולם, אין ל”מתונים” (שאינם כל כך מתונים) משקל מדיני ופוליטי כלשהו. את המדיניות האיראנית בסוגיות אלה מעצבים המנהיג, סביבתו הקרובה, וצמרת משמרות המהפכה.
- המשלחת האיראנית תנסה להציג חזות של התקדמות וויתורים בסוגיות שוליות, תוך התחמקות מהכרעה בשאלות המהות שאליהן ממשל טראמפ חייב לחתור. חשוב לאיראנים לנטרל ככל האפשר את הלחצים לצמצום מערך ההעשרה, ולהדוף או “למרוח” את התביעה כי תאריך סיום מגבלות ההסכם – מה שמכונה the sunset clauses – יידחה הרחק אל מעבר למועדיו הנוכחיים (בשליש השני של העשור הבא), ואולי אף לא יגיע כלל. האיראנים גם יעשו כל מאמץ להותיר את סוגיות הטילים, הטרור והחתרנות מחוץ למסגרת הדיון.
- ההנהגה בטהראן צפויה לנצל את סממני הרה-לגיטימציה של המשטר כדי להעצים מהלכי חתרנות של איראן ושלוחיה ברחבי האזור, תוך תקיעת טריז בין ארה”ב לבין סעודיה והצבת ישראל בפני איום מתעצם והולך. הסלמת פעולות הטרור האיראניות באזור משקפת כבר עתה ביטחון עצמי גובר, נוכח היעדר תגובה חמורה על מעלליה. נראה כי בטהראן סבורים שטראמפ יירתע מעימות כולל בשנת בחירות.
מול סיכונים אלה, העשויים לנבוע מעצם חידוש המשא ומתן, חשוב שישראל תשמור על אפיקי הידברות פתוחים ואינטנסיביים עם הממשל (בגיבוי הדוק של דיאלוג גם עם ההנהגות בסעודיה ובמדינות המפרץ, שהאינטרסים שלהן זהים לשלנו). על ישראל לשמר את ה”שוט” של איום צבאי אמין, שיכול לסייע משמעותית למהלכים הדיפלומטיים, כפי שהבין גם ממשל אובמה בתקופת כהונתו הראשונה.
ישראל צריכה בראש ובראשונה לשמור על דיסקרטיות ולהימנע ממצבים שיאפשרו להציג אותה כמי ש”גוררת” למלחמה. בכל מקרה יש להגדיר היטב – בין היתר, מול הקבוצות רבות ההשפעה והעצמאיות (יחסית) של סנאטורים רפובליקניים ותיקים, ובכירים דמוקרטיים מתונים ופרו-ישראליים בבית הנבחרים, הבקיאים בסוגיות חוץ וביטחון ונחושים בעמדותיהם כלפי איראן – מה יכולות וצריכות להיות תוצאות מתקבלות על הדעת במשא ומתן.
כבר בנאומו בקונגרס במרס 2015 שרטט ראש הממשלה נתניהו עמדה שאינה שוללת משא ומתן ואף הסכם, ובלבד שלא יפתח בפני איראן את האופציה ליצירת חומר בקיע; ישלול ממנה את היכולת, בכל מתאר עתידי, לחמש טילים בליסטיים בראשי נפץ גרעיניים, וייצור זיקה אפקטיבית בין הסרת הסנקציות לבין ירידה דרסטית בהיקף הפעילות החתרנית באזור כולו. הקריטריונים צריכים להיות חדים, לא עמומים.
גם אם מדינות אירופה לא סייעו עד כה למימוש האסטרטגיה האמריקנית, יש סיכוי שבצל החרדה הנוכחית הן תראינה תועלת בניהול תקיף ותובעני של המשא ומתן (כפי שנהגה צרפת בעידן אובמה) – בייחוד אם ישראל תשוב ותבהיר שהחלופה, מבחינתה, להסדר “טוב” עשויה בהחלט להיות תקיפה של יעדי הגרעין והתלקחות אזורית כוללת.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Bigstock
- בניית אתרים