המיקוד בסוגיה האיראנית ונגזרותיה מחייב את הממשלה הנכנסת לגבש סדר עדיפויות ברור בפעולותיה בזירה הבינלאומית, וגם מבית.
בפני ממשלת ישראל החדשה עומדים אתגרים מספר ברמה האסטרטגית. הראשון והחשוב ביותר ביניהם גלום בהאצת ההתקדמות האיראנית לעבר יכולת גרעינית צבאית. בנוסף, יהיה על ישראל לנטרל את פוטנציאל ההתלקחות בזירה הפלסטינית, ולהעצים את ההרתעה (לצד מרכיבי הסדרה) גם מול לבנון, כדי להפנות את יכולותיה למשימה העיקרית. יש שותפות אינטרסים עם ערב הסעודית ומדינות המפרץ. על רקע זה, כמו גם בשל השינוי בדרך שבה המשטר האיראני נתפס בארה”ב, יש לישראל גם הזדמנויות, הן לפעולה בכל האמצעים נגד איראן והן לביסוס של “הסכמי אברהם”. בתוך כך, כלכלתה היציבה והישגיה הטכנולוגיים המקנים לה מעמד מדיני משופר, וההכרה באירופה בחשיבות הכוח הצבאי, פותחת אופקים חדשים של שיתוף פעולה. עם זאת, לפתח רובצים גם קשיים “מתוצרת בית”:
- מול ארה”ב, סכנה של שחיקה במסד התמיכה, גם בקרב חלק גדול מיהדות ארה”ב, על רקע הסוגיה הפלסטינית כמו גם סוגיות דת ומדינה.
- סכנת פגיעה בשוקי הייצוא (160 מיליארד דולר בשנה, כשליש התל”ג) הן בשל עוינות והן בשל שחיקה לאורך זמן בבסיס היצרני של החברה.
- איום על עיקרון יסודי של אחדות הפיקוד בצה”ל.
על הצמרת המדינית לפעול באופן מושכל כדי לנטרל מגמות אלה ולהתמקד – בטווח השנתיים הקרובות – באתגר העיקרי, שבשל מאפייניו הוא גם המיידי.
הממשלה החדשה והאתגר האיראני
בסדרה של מסרים בעת האחרונה – במסדר הכנפיים של חיל האוויר (28 בדצמבר 2022) ובמעמד השבעתה של הממשלה החדשה (29 בדצמבר) – התייחסו הן ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד ושר הביטחון היוצא בני גנץ והן ראש הממשלה הנכנס בנימין נתניהו למרכזיותו של האיום האיראני בסדר היום האסטרטגי של מדינת ישראל. לפיד וגנץ, וכמוהם גם בכירים לשעבר במערכת הביטחון, התייחסו במפורש לאפשרות של הפעלת כוח כדי לבלום את תוכנית הגרעין האיראנית. ראש הממשלה, בפתח דבריו בטקס השבעת הממשלה, ציין את הצורך והמחויבות למנוע מאיראן להגיע לנשק גרעיני כיעד הראשון במעלה של ממשלתו.
ההתמקדות באתגר האיראני לעת הזאת היא פרי שילוב בין שני מרכיבים מהותיים של תמונת המצב המודיעינית והמדינית:
- מחד גיסא, האצת הפעילות האיראנית לצבירת אורניום מועשר, במדרגה שאין לה כל ייעוד אזרחי – 60% – שממנה קצרה הדרך להעשרה “באיכות צבאית”, היינו, ברמה הנדרשת לייצור פצצה גרעינית (ובעקבותיו, אם כי לא מייד, גם לחימוש הניתן לשיגור). זאת מתוך התרסה של המשטר כלפי עמדת ארה”ב, אומנם מלווה גם בניסיונות של הדיפלומטיה האיראנית, כולל ביקור שר החוץ האיראני בעומאן, לשוב למשא ומתן ולתקוע טריז בין עמדות וושינגטון לאלו של שותפותיה האירופיות.
- מאידך גיסא, סימנים למפנה משמעותי בעמדה האמריקנית, שעד לפני זמן לא רב הייתה ממוקדת באפשרות של שיבה לגרסה כלשהי של הסכם הגרעין מ-2015, שאיבד ממשמעותו במידה רבה. ההתנהלות האיראנית סביב שולחן המשא ומתן סיכלה את האפשרות של פריצת דרך, ואפשר שגם מסריה של ישראל, בעיקר בכל הקשור לבירור “האפשרות של ממד צבאי” (PMD) במיזם הגרעין, היקשו על ממשל ביידן “לדהור” להסכם. עם זאת, הסיבות העיקריות למפנה בוושינגטון, ובמידת מה גם במדינות אירופה, נוגעות לתפקידה של איראן בסיוע לרוסיה במלחמה באוקראינה – כולל אספקת אמצעים המשמשים לתקיפת יעדים אזרחיים – כמו גם לדיכוי הברוטלי של “מחאת החג’אב”, המעוררת אהדה רבה במערב ומגייסת נגד איראן גם חוגים פוליטיים שבעבר צידדו בקו פייסני.
בנסיבות אלה עומדת על הפרק האפשרות של קריסה סופית של מהלך המו”מ. ביידן כבר התייחס, בהערת אגב בעת מערכת הבחירות לקונגרס בראשית נובמבר, לכך שהעסקה עם איראן “מתה”. לפיכך יידרשו מהלכי לחץ אגרסיביים, מגובים באיום צבאי אמין, כמו גם בפעילות סיכול חשאית מתחת לסף התקיפה הכוללת, כדי לבלום את איראן. אין להוציא עוד מכלל אפשרות, כבר במהלך השנה הקרובה, מצב שבו רק תקיפה נרחבת תוכל לבלום את ההתקדמות האיראנית. מכאן חשיבותה של סדרת התרגילים המשותפים לצה”ל ול”פיקוד המרכז” האמריקני (CENTCOM) המדמים מתאר של פעולה התקפית באיראן.
מול ההתבטאויות בישראל, ואף בארה”ב, בנושא זה, מאיימים כעת גורמי שלטון איראניים – המאשימים את ישראל וארה”ב גם בעידוד התסיסה הפנימית נגד המשטר – כי תקיפה באיראן תיענה ב”מחיקת” תל אביב ופגיעה בקריית המדע הגרעינית בדימונה; אמירות שניתן לפרש אותן דווקא כעדות לכך שהחשש מפעולה ישראלית (או אמריקנית) קנה לו אחיזה בטהראן, ודוחף אותה להשמיע מסרי אזהרה בוטים.
נטרול החזיתות המשניות וביצור ההרתעה
כדי לקיים את יכולתה של ישראל להתמקד – מבחינה מדינית, מודיעינית ומבצעית – באתגר העליון, הניצב לפתחה כבר בטווח המיידי, חשוב לנטרל את פוטנציאל ההסחה וההסטה בגזרות אחרות, כאשר מנגד איראן מעורבת בהן באופן פעיל, בייחוד בצפון השומרון, בניסיונות להגביה את הלהבות. מול העלייה בהיקף הטרור באיו”ש יש להמשיך לנקוט יד קשה במסגרת פעילות שוטפת, במתכונת “שובר גלים”, אך להימנע ככל האפשר מחזרה לתבנית “חומת מגן” ומהישאבות של צה”ל, בהיקפים גדולים, לעימות מתמשך ואינטנסיבי באזורים צפופי אוכלוסין.
מכך נגזר גם הצורך במדיניות מחושבת היטב של ניהול הסכסוך מול הפלסטינים בשלב זה, תוך הימנעות מצעדים שיש יסוד להעריך כי יחוללו שרשרת תגובות בלתי מבוקרת ויובילו להתלקחויות אלימות, וגם לערעור ביחסי ישראל עם גורמי מפתח באזור ועם מדינות המערב. זאת, הן בשל מרכזיות הסוגיה האיראנית והשלכותיה, והן משום שייתכן כי ניתן יהיה לנקוט צעדים כאלה, או חלקם, בטווח של שנים ספורות מעתה, במציאות אסטרטגית ומדינית אחרת ונוחה יותר, הן באזור עצמו והן בוושינגטון.
מול עזה, ובמידת האפשר מול חיזבאללה, אף שמדובר בלקוח מובהק של איראן האמור לסור למרותה ביום פקודה, משימתה של הממשלה החדשה תהיה להעצים את מרכיב ההרתעה, בין היתר באמצעות הבלטת יכולות צה”ל בתמרון ולא רק באש. בה בעת, נכון יהיה למנף את האינטרס של תושבי עזה ושל הלבנונים ברגיעה המאפשרת סיכוי ליציאה מן המצוקה הכלכלית. מצרים (מול חמאס) ומדינות כמו צרפת (מול לבנון) יכולות למלא תפקיד בהעברת מסרי אזהרה חדים, משולבים ב”גזרים” (קטנים). מול חמאס, מטבע הדברים, מהלכים רחבים יותר יוכלו להתממש רק אחרי שסוגיית השבויים והנעדרים תבוא על פתרונה.
מרחב ההזדמנויות
המציאות האסטרטגית – האזורית והגלובלית – הנובעת מן האתגר האיראני, כמו גם מן המצב שיצרה המלחמה באוקראינה והחרפת המתיחות הבין-מעצמתית, יוצרת עבור ממשלת ישראל החדשה גם מרחב של הזדמנויות, שעיקרן:
- כאמור, אם אכן יקרוס ניסיון ההסדרה עם איראן תתבסס הלגיטימציה לקשת של פעולות אפשריות מול איראן, הן במסגרת המב”מ בסוריה ובזירות נוספות והן במישרין נגד מיזם הגרעין בכל היבטיו. בכך, לא פחות מאשר בהיבט המעשי של הלקחים המבצעיים, גלומה ערכיותם של התרגילים המשותפים עם ארה”ב במתארי תקיפה, שבין היתר תורמים להצבת איום צבאי אמין המיועד להביא להגמשת העמדה האיראנית.
- בתוך כך, ובשל אותה סיבה – חשיבותה של ישראל כגורם המוכן ויכול לפעול – גוברים הסיכויים לפריצת דרך בהידברות בין ישראל לסעודיה, המתנהלת זה זמן מה “מתחת לשולחן”. עדיף אומנם לנהוג בזהירות ובהדרגה בנושא זה, והצהרות המקדימות את זמנן מביאות יותר נזק מתועלת. עם זאת, לעצם ההתקדמות במגמה זו, ודווקא לאחר הפגנת העוינות שעודדו השלטונות בקטר, יש משקל מדיני, הן כנגד הפלסטינים החותרים לבידודה של ישראל והן כמסר לגורמי מפתח בזירה הבינלאומית.
- בהקשר זה, למדינות וחברות כלכליות ששוב אינן חוששות מן המחיר שהן עלולות לשלם ב”מטבע מפרצי” בשל קשריהן עם ישראל, יכולים לשוב ולהתעצם יתרונותיה כמוקד של חדשנות, שותפה למיזמים טכנולוגיים ויעד אטרקטיבי להשקעות. יוכלו לתרום לכך גם יציבותה הכלכלית – עודף תקציבי, יתרות מטבע איתנות, יחס חוב-תוצר שהוא פחות ממחצית (!) מזה של ארה”ב (63% מול 134%) – וכעת, גם הציפייה ליציבות פוליטית אחרי תקופה כאוטית ארוכה.
- ספציפית, ישראל יכולה לממש פוטנציאל משמעותי להתקשרויות בהיקף גדול ולאורך זמן בתחום הטכנולוגיות הביטחוניות וייצוא מערכות נשק, נוכח ההתעוררות הדרמטית במודעות באירופה – ובמוקדי מתיחות נוספים – לצורך בבניין הכוח, לנוכח ההתנהלות הרוסית באוקראינה, ותחושת האיום החריפה במדינות אירופה בדגש על גרמניה. יתרונותיה של ישראל בתחומים כמו הגנה נגד טילים, ומה שנתפס כיכולתה להעמיד רעיונות יצירתיים “במבחני שדה” ובמעגלי פיתוח קצרים, מבססים את ערכיותה בתחומים אלה.
בעייתיות “מתוצרת בית”
כל זאת, בכפוף לכך שישראל לא תתנהל – הן אזורית וגלובלית, והן במדיניותה מבית – במאפיינים שיפגעו בהיערכות מול האויב העיקרי, איראן, כמו גם ביכולת לממש את מרחבי ההזדמנויות שנפתחים בפניה. מן הדין אומנם לנהוג זהירות באזהרות יתר, בוודאי באקלים הפוליטי הלוהט בישראל של העת האחרונה. עם זאת, חלק מן ההתרעות לגבי בעייתיות “מתוצרת בית”, היינו עקב התנהלות ישראלית המונעת משיקולים פוליטיים ואידאולוגיים, יש להן על מה לסמוך:
- החשש מפני שחיקה במסד התמיכה הדו-מפלגתי בישראל, בזירה הפוליטית האמריקנית, מעוגן לא רק בהתנהלותן המוכרת זה זמן מה של חברות הקונגרס הרדיקליות כמו רשידה טלאיב, אלהאן עומר ואלכסנדריה אוקאסיו-קורטס, שנותרו עדיין גורם שולי יחסית, אלא גם באזהרות של ידידי ישראל מובהקים, כמו הסנאטור מננדז מניו-ג’רסי, מפני שילוב גורמים הנתפסים כבעייתיים בממשלת ישראל; ובקביעותיו של הממשל עצמו לגבי תגובתו הצפויה (“קו אדום”) אם ישראל תפעל לחסום את האפשרות של הסדר עתידי על בסיס פתרון שתי המדינות. לכל זה מצטרפת מורת הרוח בחוגים רחבים של יהדות ארה”ב לנוכח צביונה של הממשלה ועמדותיה בנושאי זהות יהודית ויחסי דת ומדינה.
- עתידה הכלכלי של ישראל כמעצמת טכנולוגיה מתקדמת, שכשליש מן התוצר הלאומי שלה מופנה לייצוא ויוצר בכך מסד של עוצמה תעשייתית המשרת גם את מערכת הביטחון, תלוי בשימור הגישה לשווקים, בראש ובראשונה – עדיין – באירופה. למדיניות ישראל במגוון תחומים, ובעיקר הנושא הפלסטיני, יכולה להיות השפעה בעייתית בזירה זו. הזעם וההתרסה על גישה זו והעמדות שביסודה אולי מוצדקים, אבל בתחום זה, כמו בנהיגה בכביש, עדיף להיות חכם מאשר צודק. כל זאת, כאשר גם מבית מסתמן פוטנציאל לשחיקה, ככל שחוג חברתי מצומצם יחסית ויצרני נושא בעיקר נטל השירות ונטל המס.
- בזיקה לסוגיית היחסים עם הפלסטינים, ולצורך בניהול מושכל (ולא בהכרעה) של הסכסוך בכל היבטיו, יש יסוד של ממש לדאגה מפני משמעויותיה של הפגיעה המסתמנת באחדות הפיקוד בצה”ל ומפני התהוותם של מוקדי כוח מתחרים בתוך מערכות הביטחון.
כל אלה אינן גזרות גורל. נדרש ניהול נכון, ברמה של מעקב רצוף על ידי הקבינט המדיני והנחיית גורמי השטח, כדי לצמצם סיכונים מיותרים, להתמקד באתגר העיקרי, ולהותיר סוגיות “נפיצות” לדיון והכרעה בטווח של שנתיים מהקמת הממשלה. לנושא ארה”ב דרוש אולי קבינט ייעודי בפני עצמו. זאת כאשר המציאות האזורית והגלובלית, כולל המצב הפוליטי בארה”ב, עשויה לעבור שינויים ניכרים.
לסיכום, המיקוד בסוגיה האיראנית ונגזרותיה מחייב את הממשלה הנכנסת לגבש סדר עדיפויות ברור בפעולותיה בזירה הבינלאומית – וגם מבית.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / APAimages / Israeli Prime Minister Office
- בניית אתרים