מבצע “עלות השחר” יצר מרחב להסדרה מול חמאס
בתנאי שיכונן מונופול על השימוש בכוח ברצועה

הימנעות חמאס מלהצטרף לסבב האחרון בעזה, ובמקביל המאמץ הישראלי לא לפגוע במטרות הארגון, יוצרים מרחב לדיון על הסדרה ארוכת טווח.

לסבב הלחימה המהיר והמוצלח מול הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני בעזה נלוותה הבנה הדדית שעל פיה לא נגרר חמאס ללחימה, ובמקביל היה מאמץ ישראלי להימנע מהסלמה. יש יסוד להניח שפעולות צה”ל תרמו גם לביצור ההרתעה מול חמאס, כשבמקביל ישראל עושה שימוש גם ב”גזרים” כלכליים. בנסיבות אלה נוצר מרחב לדיון על הסדרה ארוכת טווח. הפוטנציאל הטמון בה עבור תושבי עזה ועבור הנהגת חמאס מאפשר לישראל להציב דרישות תקיפות להשבת השבויים והנעדרים, ולהבטיח מניעת שימוש בכוח על ידי ארגונים אחרים, גם אם איראן תחתור לשוב ולהצית עימות ברצועה. אם תנועת חמאס מבקשת להיתפס כ”ממשלה בפועל” ברצועה, היא חייבת לכונן מונופול על השימוש בכוח. ישראל, מצידה, תצטרך לוותר על האפשרות לפעולת מנע נרחבת מול התבססות כוחו של חמאס, אך לאור האתגרים המיידיים מצפון ומצד איראן ייתכן שזו דרך הפעולה העדיפה.

מול מציאות מדינתית-למחצה

תנועת חמאס תפסה את השלטון בעזה בכוח הזרוע ביולי 2007. במהלך 15 השנים מאז ניהלה מול ישראל ארבעה סבבי לחימה נרחבים, שאת חלקם יזמה ישראל בתגובה לפעילות הטרור מן הרצועה – ירי רקטות, חפירת מנהרות התקפיות, בלוני תבערה ופרובוקציות נוספות ומגוונות. יודגש כי לא מסתמנת, למרות פרשנויות אופטימיות שנתלו במסמך המדיניות של חמאס משנת 2017, כל נכונות של התנועה להתנער מעקרונות היסוד הג’יהאדיים שלה, השוללים את זכות קיומה של ישראל ומהדהדים עד עצם היום הזה את התעמולה הנאצית בערבית משנות מלחמת העולם השנייה. “שלושת תנאי הקוורטט” – הכרה בהסכמים הקיימים קרי אוסלו, הכרה בזכות קיומה של מדינת ישראל, והתנערות מן הטרור – לא מולאו מעולם, וחברות הקוורטט – להוציא רוסיה, שיש לה אפיק הידברות עם חמאס – לא ויתרו במרוצת השנים על דרישות אלה ולא הכירו בלגיטימיות של שלטון חמאס בעזה.

כל דיון על הסדרה ארוכת טווח חייב אפוא להביא בחשבון את העוינות התהומית, ואין מקום לאשליות לגבי “שלום” או פיוס היסטורי. בה בעת, הנהגת חמאס בעזה, מכורח המציאות, לבשה בהדרגה, כפי שהטיחו בה גורמי תקשורת ערביים בעקבות המבצע, דמות של ממשלה בפועל. בלשון דיווחי האו”מ על המצב ברצועה חמאס מוגדר כ-De Facto Government שיש לה אינטרסים שלטוניים משל עצמה, ויש לה ובוודאי לאוכלוסייה הסרה למרותה חישובים המובילים להטמעה של המסר ההרתעתי הישראלי, ולרצון לקיים מידה של רגיעה.

עלות המאבק הג’יהאדי התבררה שוב ושוב כגבוהה בהרבה, בנסיבות הצבאיות והמדיניות הנוכחיות, מ”תועלתו” במובן של פגיעה כואבת בישראל. ההחלטה שלא להתערב בלחימה לצד הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא”פ) – לא בעת מבצע “חגורה שחורה” בנובמבר 2019, ושוב לא באוגוסט 2022, למרות מאמציה של הנהגת הגא”פ לגרור את חמאס לעימות – משקפת במובהק את ההפנמה של מאזן ההרתעה. זו התקבעה בתודעת חמאס, לפחות לטווח הזמן הקרוב, בעקבות מהלומות כואבות בעת מבצע “שומר החומות” במאי 2021. לכך יש להוסיף את המשקל הגובר של שיקולים כלכליים-חברתיים ולכן גם פוליטיים, נוכח סימני התסכול והתסיסה בקרב האוכלוסייה בעזה העשויים לערער את האחיזה בשלטון, הדוחפים את הנהגת חמאס לכיוון של הסדרה.

ההרתעה, במהותה, היא נכס פסיכולוגי מתכלה, כפי ששוב התברר במאי 2021 לאחר תקופה של כמעט שבע שנים שבהן נמנעה הנהגת חמאס מהתגרויות החוצות את הסף. עם זאת, כעת הומחשו ביתר שאת היכולות המודיעיניות והמבצעיות של צה”ל, בהתקפה ובהגנה, שהניבו באירועי “עלות השחר” תוצאה חד-צדדית מובהקת. ניתן אפוא למנף זאת להעברת מסרים להנהגת חמאס באשר לאינטרס המשותף, לעת עתה, בהסדרה ארוכת טווח. ניתן לעשות זאת באפיק המצרי ובאמצעים נוספים, כולל מסרים תקשורתיים, בהמשך לדברי ראש הממשלה בסיום המבצע.

מנגנוני ההידברות – “מצרים פלוס”

בכל מהלכי הסיום מול חמאס מאז 2009 הייתה מצרים הגורם המרכזי, אם כי לא היחיד; כאשר יש עלויות פיננסיות הנלוות להרגעה, קטר ולא מצרים היא אכן “הגזבר”, אך חשוב לדאוג שהדבר לא יקנה מעמד מדיני לתמיכתה הרעיונית בחמאס. בעשור האחרון, בצל הטלטלה האזורית, ראתה ישראל לנכון לעמוד על מרכזיותה של מצרים, בשל מעמדו של משטר אל-סיסי כשחקן אסטרטגי מרכזי וכמוביל בין המדינות המתונות באזור, לצד סעודיה והאמירויות. הטיפול המצרי מתבצע באמצעות שירותי המודיעין, שכן משרד החוץ המצרי מסרב להעניק לגיטימציה לחמאס, קל וחומר לגא”פ, כגורם מדיני.

על אף האיבה הכבושה בין המשטר המצרי לבין חמאס, ארגון המזוהה במובהק עם “האחים המוסלמים”, הרי שהאינטרס המצרי בשימור הרגיעה, והתלות העזתית במצרים בשל שליטתה במעברי הגבול, מכתיבים מציאות שבה שר המודיעין עבאס כאמל ואנשיו יכולים להגיע לעזה, או לזמן לקהיר את “נציגי הפלגים”, ולהפעיל מכבש לחצים במאמץ להביא להפסקת האש, וכנגזר מכך למלא תפקיד גם במהלכי ההסדרה, אם יבשילו.

מעורבות זו “צוברת נקודות” עבור מצרים, הנאבקת למשוך השקעות מן המערב, להמשיך ולהישען על סיוע אמריקני ולמקם את עצמה כבימי זוהרה במרכז המערכת הערבית. יש לישראל אינטרס ישיר בכך. חשוב שמצרים תשמור על בכורתה; כבר בעת מבצע “צוק איתן” ב-2014 התארכה הלחימה בכמה שבועות בשל עמידתה של ישראל על כך שמצרים, ולא תורכיה של ארדואן ושותפתה קטר, היא שתנהל את המגעים לסיום הלחימה, ובסופו של דבר חמאס הוא זה שנאלץ להשלים עם המציאות שנכפתה עליו.

בה בעת יש מקום לבחון כיצד גורמים אזוריים נוספים, ולאו דוקא קטר, שעמדות היסוד שלה בעייתיות, יכולים לתרום את חלקם ולסייע בהעברת המסרים להנהגת חמאס באשר לנדרש ממנה. לשותפותיה של ישראל בהסכמי אברהם יש עניין מיוחד לקצץ בכנפיה של טהראן, וייתכן שניתן למנף זאת על מנת לשכנע את חמאס שהפסדה, אם יתערערו יחסיה עם איראן בשל צעדים שתנקוט מול הגא”פ, יצא בשכרה, בייחוד בכל הנוגע למצב הכלכלי ברצועה. לנוכח חומרת האתגר, גם מסרים באפיק התורכי עשויים להועיל כל עוד הם מתואמים עם אלו של המצרים, ומועברים על דעתה של ישראל.

מה על הפרק?

כאמור, אין מקום לאשליות וציפיות-סרק באשר לשינוי יסודי בעמדות חמאס. אולם לקחי האירועים האחרונים מצביעים – לפחות להלכה – על האפשרות של רגיעה מתמשכת (במושגים ערביים: “הודנא”) בתמורה להקלות של ממש, בייחוד לגבי תעסוקה בישראל והסדרים לתנועת סחורות. כדי לאפשר זאת, בוודאי באקלים הפוליטי בישראל, יידרשו מספר צעדים ממשיים מצד חמאס:

1. בטווח המיידי – לנוכח הלכי הרוח בציבור הישראלי, רצוי שההסדרה תכלול את השבת גופותיהם של חללי צה”ל ושחרור שני האזרחים הישראלים המוחזקים בעזה. גם אם הדבר יהיה במסגרת עסקה שתכלול שחרור של מספר אסירים, חשוב להבהיר באפיקי המגע הקיימים כי תקדים שליט לא יחזור על עצמו. חמאס יצטרך להתאים את ציפיותיו.
2. עם זאת, חשובה יותר במישור האסטרטגי, גם אם התודעה הציבורית בישראל ממוקדת בהשבת גופות הנופלים, תהיה הדרישה מתנועת חמאס, המתיימרת להיות ממשלה בעזה, לנהוג כמתחייב ממושג זה וליטול לידיה את המונופול על האחיזה בנשק. במילים אחרות: לרסן את הגא”פ, הפועל בשליחות מעצמה זרה, גם בכוח אם יגיעו הדברים לידי כך, וכן את הארגונים הקטנים, כמו “החזיתות” (ה”עממית” וה”דמוקרטית”), שבחרו להצטרף לירי לעבר ישראל, ושאר “סוררים”. כל הסדרה שתותיר נושא זה פרוץ לא תהיה שווה את הנייר שממילא לא תיכתב עליו.
3. קשה להניח שהסדרה מול חמאס בעזה, קרי מול יחיא סנוואר, תכלול גם התחייבות כלשהי של הארגון לגבי הגבלת פעילותו באיו”ש. אולם בהמשך למסר שהיה גלום בפעולת צה”ל מול הגא”פ, חשוב יהיה לקבע מראש את העיקרון שישראל לא תשלים עם ניסיונות “לחבר בין הגזרות” ולהגיב מעזה על פעולות סיכול ביהודה ושומרון או על אירועים בירושלים. בה בעת, גם ישראל לא תגיב בעזה על פעילות חמאס באיו”ש. כך היה עד כה, גם ב-2014, גם אם רבים טועים וסבורים שמבצע “צוק איתן” היה תגובה לחטיפה ולרצח של שלושת הנערים על ידי תשתית חמאס בהר חברון.

בהקשר זה נודעת חשיבות מכרעת, בממד ההרתעתי, לכך שההבטחה המצרית “לפעול לשחרורם” של אסירי גא”פ, ובראשם בסאם אל-סעדי, שמעצרו היה אחד הגורמים להתגלגלות הסבב האחרון, תישאר על הנייר בלבד, כמחווה מילולית שנועדה לאפשר להנהגת הגא”פ בחו”ל “לרדת מהעץ”. כל טיפול ממשי באפשרות של שחרורם יקעקע במידה רבה את האפקט התודעתי שהושג במבצע.

בשורה התחתונה, מטרת המהלכים הישראליים, בגיבוי ובמעורבות המודיעין המצרי, תהיה להשיג רגיעה (“תהדיאה”) מתמשכת, גם אם אין תנאים מדיניים ורעיוניים לכינון “הודנא”, שהיא מעין שביתת נשק מחייבת. במישור האסטרטגי, התכלית היא למנוע הצטרפות של חמאס ושאר גורמי הטרור ברצועה ללחימה, גם בנסיבות של עימות מול חיזבאללה (בשל אסדת “כריש”) או של פעולה ישראלית נגד איראן. לשם כך יש להמחיש לחמאס כי אין לתנועה, ולאוכלוסייה, אינטרס להכפיף את עתידם לצרכיו של המשטר האיראני.

המחיר, עבור ישראל, גלום בוויתור מוסכם מראש על האופציה של פעולת מנע נרחבת לסיכול התבססותו הצבאית של חמאס. אך כיום, נוכח המתיחות מול חיזבאללה, ועוד יותר מכך האצת תוכנית הגרעין האיראנית, נראה כי עדיף לבחור בכך, אם אפשר לנטרל בדרך זו את האפשרות של התלקחות מקבילה בדרום.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / ZUMA Wire