JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

לא יהיה זה נכון או נחוץ להיענות לאיתותים מאנקרה

לכאורה, ההצעה שהועברה לישראל – להיכנס למו”מ עם אנקרה על הסדרת השימוש במים הכלכליים של תורכיה בים התיכון, לצורך ייצוא הגז הישראלי – היא מחווה ידידותית. אך בפועל, זו “מלכודת דבש”. הכרה, גם אם במשתמע, בתביעות של ארדואן בים התיכון תעניק לו ניצחון מדיני, תבסס יחסי תלות של ישראל בתורכיה, ותטיל קרע בין ישראל למצרים, קפריסין ויוון. מנגד, למאבק מדיני נחוש יש סיכוי טוב לקעקע את “מתווה הגבול” הימי המופרך ששורטט בין תורכיה למשטר בטריפולי, והמשך הלחימה בלוב עלול להוביל לקריסת האחרון וניצחון המתנגדים להגמוניה התורכית.

****

על פי דיווחים בתקשורת הועברה לישראל באחרונה – באפיקים בלתי-רשמיים, הממשיכים להתקיים בסקטור העסקי למרות המתח המדיני המתמשך – הצעה תורכית לבוא בדברים לגבי זכות השימוש במים כלכליים תורכיים לצורך ייצוא האנרגיה של ישראל. לצד האופציה המוכרת של ייצוא דרך מרכז האנרגיה התורכי, יש להניח, בשל העיתוי, כי הכוונה גם לטענה התורכית למים כלכליים הגובלים עם אלו של לוב (שבחלק ממנה, בטריפולי וסביבתה, שולטת ממשלה פרו-תורכית). לשיטתם של התורכים כל נתיב גז שיעבור ממזרח הים התיכון (ישראל, מצרים, קפריסין) מערבה חייב יהיה לעבור “בשטח” תורכי ולקבל את אישור אנקרה.

במבט ראשון, זו מצטיירת כמחווה ידידותית המפגינה פתיחות אל מול ישראל, למרות המתח המתמשך בין אנקרה וירושלים בעידן ארדואן. גם בתקופות קשות מאוד של עימות מדיני ועוינות אידאולוגית הקשר הכלכלי נשמר, והצעה זו עולה בקנה אחד עם דפוס זה ביחסים הדו-צדדיים. היא גם משקפת מודעות לכך שיש רבים בישראל הממשיכים לייחל למצב שבו תורכיה היא שתהיה הציר העיקרי של ייצוא האנרגיה ממזרח הים התיכון. אלא שבמבט שני, ההצעה מסתמנת כמלכודת משוכללת, ואף כסוג של סחיטה סמויה באיומים (שכן במשתמע, ללא הידברות עם תורכיה לא יתאפשר ייצוא ישראלי, מצרי וקל וחומר קפריסאי ליעדים באירופה כלל). נלוותה לכך, לצורך ההמחשה, התקרית שבה מנעו ספינות של הצי התורכי את פעילותה של אוניית המחקר הישראלית “בת גלים” במים הכלכליים הקפריסאיים, שתורכיה אינה מכירה בהם.

אם תיענה ישראל לאיתות התורכי, ישיג ארדואן כמה יעדים:

  1. חילוץ הכרה ישראלית דה-פקטו בתביעה התורכית המטילה חיץ אלכסוני לרוחב הים התיכון. מתעלמים מן התוואי של המים הכלכליים היווניים הנובע מקיומו של האי כרתים, ונראה כי יש בה מרכיבים נוספים (אם כי המפות שסוכמו בביקור פאיז סראג’ באנקרה טרם פורסמו) הנראים מופרכים מבחינה משפטית וגאוגרפית גם יחד.
  2. יצירת תלות בהעברת מוצר אסטרטגי ישראלי בתורכיה. לא אחת, במתארים של הקמת צינור, דווקא הספקים הם שמוצאים את עצמם בעמדת תלות מול מדינת היעד (או המעבר) הקובעת את קצב הצריכה ותנאיה.
  3. תקיעת טריז בין ישראל לחלק משותפותיה בפורום הגז של מזרח הים התיכון (EMGF) – איטליה, יוון, קפריסין, מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית – המועיל לישראל אך נתפס באנקרה כאתגר אסטרטגי. מצרים וקפריסין, במיוחד, ניצבות בפני איום על אינטרסים חיוניים שלהן אם תזכה התביעה הטריטוריאלית התורכית להכרה; וגם יוון ואיטליה – ובעקבותיהן מדינות האיחוד האירופי בכללותן – רואות בחומרה את המהלך התורכי-“לובי”. (המירכאות באות להזכיר שממשלת סראג’, גם אם היא מוכרת בזירה הבינלאומית, שולטת בפועל רק על חלק מצומצם משטח לוב).

בפועל, אין סיבה הדוחקת בישראל להיענות למסר התורכי (שבכל מקרה, אין בו כדי להבטיח הסכמה עתידית על הסדרי ייצוא ממשיים). יש כמה מרכיבי מענה אפשריים למהלך התורכי-לובי שאינם כרוכים בהיענות להצעתו של ארדואן:

  1. מהלך משפטי ודיפלומטי של המדינות הנוגעות בדבר – בהובלת מצרים ויוון – יכול להביא לקעקוע הלגיטימיות של המהלך התורכי כולו.
  2. הפעלת לחצי נגד בוושינגטון, שבה מעמדם של התורכים מעורער ממילא (כפי שמעידה החקיקה בשני בתי הקונגרס בשאלת ההכרה ברצח העם הארמני, שעמדה על הפרק זה שנים אך כעת עברה כמעט ללא מתנגדים), תחייב את אנקרה לבחון מחדש את עמדותיה. ניסוחיו הבוטים של הנשיא טראמפ בדבר האפשרות של “הרס” הכלכלה התורכית, שבהם השתמש כבר פעמים מספר, מעידים על כך שבראיית ארה”ב יש בידה מנוף השפעה יעיל על המדיניות התורכית, בעידן שבו ארדואן מתמודד עם קשיים כלכליים מבית.
  3. מצרים, בסיוע רוסי פעיל, ממשיכה לתת גיבוי למהלכיו של “הצבא הלאומי הלובי” (LNA) בהנהגתו של “פילדמרשל” ח’ליפה חפתר, השולט בחלקה המזרחי של לוב (קירנאיקה) ובאזורי הפקת הנפט, וחותר לכיבוש טריפולי ואיחודה של לוב תחת הנהגתו. ההסכם בין ארדואן לסראג’ הופך, בפועל, את חפתר לבעל ברית אסטרטגי גם של ישראל, יוון ואיטליה, שכן אם ישיג את יעדיו יאבד ארדואן את אחיזתו בלוב.
  4. במקביל, יש מקום לבחון פתרונות נוספים שישחררו את ישראל ושכנותיה מאיום הלפיתה התורכית. הסדרים לניזול הגז בקנה מידה גדול – במצרים, בקפריסין, או בפלטפורמות ימיות (אפשרות שנבחנה ברצינות בעבר, אך קשיי רגולציה ומיסוי בישראל הבריחו את המשקיעים) – יאפשרו ייצוא שלו ללא צורך באישור תורכי: שכן במים כלכליים, בשונה ממים טריטוריאליים, אין כל הגבלה על זכות השיט, גם אם יש למדינה הריבונית במים אלה זכות בלעדית על הנחת תשתיות ועל ניצול משאבים תת-ימיים.

למרות השיתוק הפוליטי בישראל, ההתפתחויות האחרונות מחייבות מיקוד תשומת לב במהלך התורכי והשלכותיו; לקיום פסגה משולשת עם מנהיגי יוון וקפריסין, ראש הממשלה קיריאקוס מיצוטאקיס (לראשונה מאז נכנס לתפקידו, בעקבות ניצחון הימין-מרכז בבחירות יולי 2019) והנשיא ניקוס אנסטאסיאדס, יש חשיבות גוברת והולכת; כך גם להתייצבות משותפת של מדינות ה-EMGF בבריסל ובוושינגטון.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *