עיון מחדש בשאלת ההרתעה: מה לימדו אותנו המאורעות האחרונים בעזה

יש צורך הן בשינויי תפיסה של הדרג המדיני והצבאי, והן בשיח גלוי ויעיל עם הציבור על משוואות ההרתעה בעידן הנוכחי. ונדרשת יכולת מובחנת ומדויקת יותר להטיל אימה על  החמאס בכל הדברים החשובים לו ביותר.

תקציר: ההרתעה היא מושג יסוד בתפיסת הביטחון של ישראל. אבל כאשר ארגון טרור דל-משאבים מדרגה ב’, האחראי גם לשלומם ועתידם של כשני מיליון תושבים בחבל ארץ צפוף ופגיע, הוא זה שמאיים להמטיר טילים על אזורי הליבה של מעצמה צבאית החזקה ממנו עשרות מונים אין מנוס מן המסקנה שעולם המושגים הקלסי של ההרתעה התהפך על ראשו. ביסוד הדברים הפרדוקס של עוצמת היתר, בעיות בסדרי העדיפויות, ושאלות הנוגעות למרכיב הלגיטימציה במשוואות ההרתעה. יש אפוא צורך בשינויי תפיסה של הדרג המדיני והצבאי וגם בשיח גלוי ויעיל עם הציבור והעולם על משוואות ההרתעה בעידן הנוכחי – שבו כוחם של סמלים ודימויים גובר לעיתים על ההיגיון הבריא. לא יהיה זה נכון להיגרר אחר הציפיות של חלק מן הציבור למספרים גדולים של אבדות בנפש בעזה. חיי אדם זולים בעיני חמא”ס, כפי שהמחישו “צעדות השיבה” מאז מרס 2018. אבל נדרשת יכולת מובחנת ומדויקת יותר להטיל אימה על הארגון בכל הדברים החשובים לו ביותר, ובראשם ההישרדות דרגי הפיקוד הבכירים, ועצם הלגיטימיות של שלטונו בעיני ציבור המזהה סיכוי לחיים “נורמליים” יותר אם תשתרר רגיעה.

ההרתעה – והפרדוקס

ההרתעה ניצבת בלב תפיסת הביטחון של ישראל מיומה הראשון.  נוהגים לייחס אותה לדברי בן גוריון בפני הקבינט, לקראת פרישתו מתפקידו באוקטובר 1953, גם אם מילות המפתח “הרתעה”, “התרעה” ו”הכרעה” אינן מופיעות במפורש בטקסט זה אלא משתמעות ממנו. אין ייעוד מובהק יותר לעוצמותיה הצבאיות של ישראל – אלו הגלויות לעין, ואלו שלגביהן נשמרת העמימות – מאשר לשכנע כל אויב או צירוף כוחות עוין כי אין טעם לנסות להכניע את ישראל בכוח הזרוע. סיכויי ההצלחה קלושים, והמחיר צפוי להיות בלתי-נסבל. בכל הנוגע למלחמות קונבנציונליות – יעד זה אכן הושג במידה רבה מזה קרוב לחמישים שנה. אומנם כניסת צבא מצרים לסיני במאי 1967, התלקחות מלחמת ההתשה לאחר התבוסה הערבית בששת הימים ומתקפת הפתע ביום כיפור מציינות כולן כישלונות משמעותיים של מנגנוני ההרתעה, אבל במצטבר עלה בידי ישראל ליצור מצב שבו מתקפה צבאית כוללת על ישראל היא רעיון שאבד עליו הכלח, ואפילו הפעלה של כוחות קרקעיים מאסיביים למטרה צבאית מוגבלת יותר, כפי שעשה סאדאת ב-1973, אינה אפשרות סבירה.

דא עקא שבכל הנוגע לפגיעה בישראל באמצעים אחרים, הגובים מחיר כואב גם אם אין בהם משום איום על עצם קיומה של המדינה, הדגם הקלסי של ההרתעה אינו פועל כראוי; אמצעים אלה כוללים את הטרור “המסורתי” לצורותיו השונות, את ירי הטילים מרחוק ומקרוב, ואת עפיפוני התבערה ובלוני הנפץ. זאת גם כאשר עוצמתה הצבאית של ישראל גלויה לעין כול: בכנס מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים (JISS) שהוקדש לאיום האיראני נקב שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, במספר 700,000 לתיאור היקפו המלא של צה”ל בעת גיוס מילואים כללי – נתון מרשים לכל הדעות, שיש בו כדי לתרום להבנה מדוע מדינות ערב, כמדינות, שוב אינן מנסות להפעיל את כוחן, וחלקן חתמו על הסכמי שלום. ראוי אומנם לציין שארגון חיזבאללה בלבנון שומר גם הוא על השקט בחזית שבשליטתו, אך לא רק בשל עוצמת ההרתעה הישראלית. לצד הפגיעה הקשה שספג, ושגרם ללבנון לספוג, במלחמת לבנון השנייה, משפיעות על שיקול דעתו גם ההסתבכות בסוריה, שעודנה רחוקה מסיומה, וכן כוונתה של איראן לשמר את מלוא כוחו ליום פקודה כמרתיע עיקרי נגד הפעלת כוח מצד ישראל או ארה”ב נגד מתקני הגרעין שלה.

התנהלותה של הנהגת חמא”ס מושפעת מיריבויות פנים-פלסטיניות ואף פנים-חמא”סיות, אך אין זה נכון לתאר אותה במושגים של דחפים לא רציונליים.היא מעידה על כך שהיא מזהה “סדק בסלע” של תפיסת ההרתעה הישראלית במתכונתה הנוכחית. היא מנצלת זאת היטב כדי לעשות שימוש באמצעים אלימים, במינון מבוקר ומחושב, על מנת לסחוט מישראל ויתורים בסוגיות מיידיות החשובות לחמא”ס, ובעיקר בממד הכלכלי, שיש לו גם משמעויות סמליות ומורליות (“הסרת המצור”). המדובר בשיטת פעולה שמחירה בחיי אדם בצד הפלסטיני גבוה למדי, לפחות בכל הנוגע ל”צעדות השיבה”, אך עדיין נתפס ככדאי, ונזקיה בצד הישראלי, ככל שמדובר בעפיפוני תבערה ובלוני נפץ, הם כולם בתחום החומרי והפסיכולוגי, כולל נזק נרחב לערכי טבע, אך ללא אבדות רבות בנפש. זו פעילות שנבחרה ביודעין כדי לעלות בקנה אחד עם הדילמות העדכניות של תפיסת ההרתעה הישראלית. אפילו ירי הרקטות בעקבות התקרית בח’אן יונס נוהל במאפיינים שנועדו להשאיר בידי חמא”ס, ולא בידי צה”ל, את השליטה במדרגות ההסלמה.

מה משבש את ההרתעה הישראלית?

כיצד נוצר מצב זה של ערעור משוואות ההרתעה? בשיח הציבורי הישראלי – שלא לדבר על הטוקבקים למיניהם – קנתה לה אחיזה הטענה על רפיון הרצון, חולשת דעת, “פחדנות” בדרג הבכיר, ולחילופין – “משפטיזציה” המשתקת לכאורה את הצבא ומשליטה זהירות יתר בקרב קציניו. גם אם יש מקום לדיון מקצועי בשאלת ההתקפיות והחתירה להכרעה, הפרשנות המייחסת מורך רוח לקצונה הנוכחית של צה”ל, בכל הדרגים, חוטאת לאמת, ואף תורמת לפגיעה בהרתעה, אם היא נקלטת בחושיו החדים של הצד השני. היא גם משבשת את הדיון הנדרש על מרכיבי המענה היעיל לאתגר המורכב, ואפילו המתוחכם, שהצליחה הנהגת חמא”ס להציב לישראל.

הבנה מעמיקה יותר באשר למשוואות ההרתעה העדכניות מצביעה על שילוב בין ארבעה גורמי יסוד. הראשון, והפרדוקסלי ביותר, נובע מן הפער העצום ביחסי הכוחות. לכאורה מדובר באבסורד גמור, שהרי משוואת ההרתעה הבסיסית אמורה לשקף את הנזק שביכולת צד אחד לגרום ליריבו בתגובה לנזק שייגרם לו. בהיבט זה, התנהגות חמא”ס אל מול יכולות האש של צה”ל בכלל, ושל חיל האוויר בפרט, יכולה להתפרש כבלתי רציונלית לחלוטין; לכאורה כמוה כילד שנכנס לכלוב האריה כדי לראות מה יקרה אם הוא יתקע בו מסרגה. בפועל, עם זאת, ההיסטוריה של ההתמודדות המעצמתית עם כוחות חלשים בהרבה ממחישה שוב ושוב שלא המתמטיקה של ההרס היחסי היא הקובעת, אלא שאלת המטרה האסטרטגית. אילו היה ממשל ג’ונסון מוכן לפלוש לצפון וייטנאם ולכבוש אותה, ייתכן שהיה יכול לייצר הרתעה ממשית כלפי המשטר בהאנוי; אך מכיוון שארה”ב, למודת לקחים ממלחמת קוריאה, פסלה מראש אפשרות כזו, הרי שכוח האש העצום שהפעילה, וההפצצות המסיביות על ערי הצפון, לא היה בהן כשלעצמן כדי לייצב “משוואת הרתעה” אפקטיבית. באופן דומה, ההבנה בצמרת חמא”ס שישראל אינה רוצה בכיבוש הרצועה, וזאת לא מחשש לאבדות בלחימה עצמה אלא מתוך שיקולים של שקיעה בבוץ ואובדן דרך “ביום שאחרי”, גורעת מאוד מן האפקטיביות של מסרי ההרתעה הישראליים. יתרה מזאת: דווקא משום שחמא”ס הוא יריב חלש כל כך באופן יחסי, אין תחושה במערכת הביטחונית הישראלית שלפיה חשוב ודחוף להכניע אותו ולשלול ממנו את יכולותיו. אפשר תמיד לדחות את חיסולו למועד אחר, נוח יותר. כמו כן, הפיצול בתנועה הלאומית הפלסטינית מחליש אותה ומאפשר לישראל לחדד את זהות חמא”ס כחלק ממחנה האיסלמסטי המאיים על יציבות האזור.

מרכיב חשוב זה משתלב בסוגיה הרחבה יותר של סדרי העדיפויות. נכון, יש ביכולתו של צה”ל לנהל מלחמה בעצימות גבוהה הן בדרום והן בצפון. אבל מדוע להיקלע למצב זה, או אף להסתכן בכך, אם הסתבכות בדרום תגרע מיכולת ההרתעה כלפי חיזבאללה ואיראן, אם אפשר להימנע מכך? ההיגיון, בנסיבות שבהן המתיחות עם איראן הולכת וגואה על רקע ההחרפה בסנקציות, נראה כמתבקש מאליו. אך מסרים מפורשים של הדרג המדיני, המציבים את האיום מצפון במוקד, נשמעים באוזני חמא”ס כצפירת הרגעה הבאה לסמן להם מה ישראל אינה מוכנה או מעוניינת לעשות בעת הזאת. אין תימה, אפוא, שמידת נכונותה של ההנהגה בעזה ליטול סיכונים עולה, בידיעה שישראל לא תזדרז לעלות במדרגות ההסלמה.

בשאלת סדר העדיפויות כרוכה גם הדילמה באשר להרחבת מעגל הלחימה, נקודה שחמא”ס נדרש לה במוצהר: “אם תמשיכו, נירה על באר שבע ואשדוד, ואחר כך על תל אביב”. השר הנגבי, שלא בטובתו, נגע גם הוא בדבריו על האינטרס הלאומי למנוע ירי על גוש דן, שבו מתבצע עיקר הפעילות הכלכלית של ישראל. מבחינה ערכית זו עמדה מקוממת ומעוררת זעם, שמשמעותה בפועל היא סחיטה באיומים. אך במישור המעשי אכן מדובר בנקודת תורפה בהיגיון הביטחוני הישראלי, שעדיף היה להימנע מלעסוק בה בפומבי אך קשה לחמוק ממנה בחדרים הסגורים של התייעצויות הדרג המדיני. בעולם שבו אינטרסים עסקיים גדולים נודדים במהירות ובלא הנד עפעף, ונרתעים מהשקעה במוקדי מתיחות, ישראל אינה יכולה להתעלם לחלוטין מן השיקול המעשי הקר.

סוגיה רביעית, גם היא טעונה ומורכבת מאוד, נוגעת לשאלת הלגיטימציה של ישראל ושל פעולותיה הצבאיות. פעולות עונשין ברצועה שתסבנה נפגעים בהיקף נרחב אמורות לכאורה לסייע בשיקום ההרתעה על ידי יצירת “מאזן אימה” חדש, אך בפועל, כיוון שהן עלולות לגרום נזק גורף למעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, הן דווקא מצטיירות בצד הפלסטיני כהישג ולא כאיום. ניתן אף לזהות מאמצים מכוונים לגרור את ישראל לסוג כזה של תגובה, ולשבש את מאמציה להימנע מפגיעה באזרחים. מול ארגוני טרור הסוחרים בדם בני עמם, פעולות כאלה לא בהכרח מעמיקות את ההרתעה. לא מדובר ב”משפטיזציה” או בחשש מפני העמדה לדין של קצין זה או אחר, או אפילו של בכירי הדרג המדיני, בפני ה-ICC בהאג, אם כי גם לכך עשויות להיות השלכות לא פשוטות, אלא באפשרות, שלמרבה הצער אינה מופרכת, של פגיעה באינטרסים לאומיים מן המעלה הראשונה. בין היתר עלולה לעמוד בסימן שאלה נגישותה של ישראל לחלק משוקי היצוא העיקריים שלה, במיוחד באירופה. למדינה שכלכלתה מכוונת יצוא, ותלויה בהישגיו המרשימים, אין זה שיקול זניח (היקף היצוא חצה ב-2017 את רף ה-100 מיליארד דולר). חמאס, וכמוהו גם חיזבאללה, מזהה היטב נקודת תורפה זאת ופועל להציב את ישראל, ביודעין, בפני הדילמות הכרוכות בלחימה בשטחים צפופי אוכלוסין. בנסיבות אלה, הזהירות היתרה מפני “נזק אגבי” בחיי אדם – כולל היישום מרחיק הלכת של נוהל “הקש בגג” – איננה סימן של פחד מפני תגובת חמא”ס, או העולם, אלא הוכחה למקצועיות של צה”ל וליכולתו לסגל את ארגז הכלים שלו למשימות ספציפיות ולנסיבות משתנות.

שיקום ההרתעה

אל מול מחוללי שחיקה אלה חשוב ונכון להציב מענה א-סימטרי מושכל שאינו “לוחם באויב בשיטותיו הוא” (צ’רצ’יל שאל פעם חבר פרלמנט שהמליץ לעשות זאת אם הוא אי פעם עקץ יתוש, או דרך על פיל…) מבלי להיגרר למאפייני המערכה שחמא”ס רוצה בה, ומבלי להפוך לנושאי כליו של מחמוד עבאס בחתירתו להיפטר מיריביו הפוליטיים. הנחת העבודה של צה”ל ב-2014 עדיין תקפה ביסודה: מטרת פעולות צה”ל בבוא העת צריכה להיות “חמא”ס מוחלש ומורתע”. רק גוף שעדיין יש לו ראש על כתפיו יכול להיות מורתע, שכן נחוצה לשם כך יכולת לקבל החלטות ולאכוף אותן. הנהגת חמא”ס הנוכחית כבר הוכיחה, במעשים ובמילים, את יכולתה לנווט בתבונה, במושגיה היא, את מהלכיה; כעת על ישראל לשרטט עבורה “מפת דרכים” שתסייע לה להשתכנע שהמאבק הפך להיות חסר-תכלית, ומחירו ישוב ויעלה בהתמדה אם תתחדש האלימות.

הנחת העבודה הסבירה, גם אם אינה ודאית, היא שיש, למרות הכול, סיכוי להמחיש להנהגת חמא”ס שיש פער עמוק בין דברי הרהב ולשון האיומים שלה לבין יחסי הכוחות הריאליים. אם יש בצמרת חמא”ס מי ששכנעו את עצמם כי “ניצחו” בסבב האחרון, יש דרכים להזין אותם במידע שייתפס בעיניהם כמהימן, גם מבלי לחשוף סוגיות רגישות, באשר לתכנונים של צה”ל שעמדו על הפרק, ובאשר להיגיון הפעולה הצה”לי. זאת כדי לשוב ולהוכיח, כאמור לעיל, שישראל אינה “מורתעת” אלא בחרה בריסון, ואין אלו מילים נרדפות. נוהלים כמו “הקש בגג” והזהירות מפני פגיעה מסיבית בחיי אדם אינם תוצאה של פחד מפני מדרגות ההסלמה שחמא”ס שולט בהן, אלא פרי החלטה מודעת, ומיושמת בקפידה מקצועית, באשר לסדרי העדיפויות בעת הזאת. אולם זו החלטה שלא בהכרח תתקבל גם בפעם הבאה שישראל תעמוד בה בפני פרובוקציה בקנה מידה דומה.

אפיקי המגע של מצרים עם חמא”ס יכולים למלא תפקיד מועיל בהנחלת מערכת מסרים ברוח זו. זו נשמעת אמינה יותר כשהיא מוצגת כניתוח אובייקטיבי, מצד שלישי, לגבי מה שישראל יכולה ומוכנה לעשות, מאשר במתכונת של איום ישיר שגם יכבול את ידי ישראל ויגרע ממרחב הגמישות ביישומו בבוא העת. חשוב אפוא שבהידברות עם המצרים יועברו מסרים אחידים וחדים ברוח זו. אין ודאות באשר לסיכויי ההצלחה של המהלכים לשיקום ההרתעה, שמטבע מהותה היא קשה להגדרה, לזיהוי וקל וחומר לכימות ולהערכה לגבי מידת האפקטיביות שלה. יחד עם זאת, בהיעדר מאמץ שיטתי לשיקום ההרתעה, פרקי הזמן בין סבבי העימות ישובו ויתקצרו, בניגוד מובהק לאינטרס הישראלי.

בטווח המיידי, על מערך “עיצוב התודעה” של צה”ל, המשוכלל למדי, להירתם לחידוד המסר, כפי שאכן נעשה, במידת מה, בליווי התקשורתי לתרגיל חטיבת הקומנדו. באורח פרדוקסלי, גם הדיו המתגלגלים עדיין של אירוע ההיתקלות בח’אן יונס יכולים לתרום להנחלת ההבנה בשורות חמא”ס כי ישראל יכולה להפעיל כוחות מיוחדים גם בעומק שטחו, לצד מרכיבי כוחה האווירי, ובעת הצורך גם הקרקעי, המוכרים לו; הבנה שישראל לא תהסס להפעילם במאפיינים שיגדירו, מול מדרגות ההסלמה של חמא”ס, סולם מחירים ישראלי ברור וכואב הכולל יעדים רגישים של הארגון, ושל הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני, כמו גם פגיעה בסמליו וערכיו.

לצד הפגיעה בנכסים חומריים משמעותיים, שהצד הפלסטיני כבר הורגל לה, חשוב להציף מולו את האפשרות של פגיעה אישית ממוקדת ומדויקת בדרגי הביניים של הזרוע הצבאית של שני הארגונים. המטרה היא לסמן לסיכול דרגים בכירים מספיק כדי לגבות מחיר יעיל, לשבש את השורות ולפגוע בתפקוד הכוח הלוחם, וליצור תחושת איום על הדרגים שמעליהם; כשבפועל, גם אם העמימות בנקודה זו צריכה להישמר, עדיף שלא להגיע עדיין למצב של “עריפה” ((decapitation בדרג העליון, העלול לשבש את היכולת לקבל החלטות ולאכוף את הרגיעה כאשר תושג.

מרכיב נוסף, שמטבע הדברים יישומו רלוונטי רק במצב של הידרדרות חמורה, צריך לכלול את האפשרות של לכידתם בחיים של לוחמים ומפקדים משורות חמא”ס, כולל פשיטות בהיקף מוגבל בתווך הקרקעי (והתת-קרקעי?). משמעותה המלאה של פעילות במאפיינים אלה נגזרת מן היומרה של הארגונים המכנים את עצמם “ג’יהאדיים” להעדיף – לכאורה – “מות קדושים”, בפעולות טרור או בקרב, על פני כניעה. מכאן האינטרס הראשון במעלה, בעולם רווי סמלים ודימויים, שיש לישראל בשימוש ב”נכס” מעין זה, למיקוח על השבת גופות חיילינו והאזרחים המוחזקים בידי חמא”ס, ובעיקר, כדי לערער את המיתוס של “ההתנגדות”. מודעות לאפשרות שכך יקרה יכולה גם היא למלא תפקיד בשכנוע הנהגת חמא”ס להיזהר מפני התגרויות שתספקנה לצה”ל עילה לדפוסי פעולה התקפיים ויצירתיים יותר.

מטבע הדברים, מסרי אזהרה מעין אלה צריכים אכן להיות מגובים בריענון דפוסי החשיבה והתכנונים המבצעיים, בדרגים הרלוונטיים בצבא ובקרב שאר גורמי המערכת הביטחונית. חילופי הגברי בצמרת צה”ל ופיקוד הדרום מספקים הזדמנות ראויה לכך, באיזון הנדרש שבין המשכיות לבין רעיונות חדשים המדגישים בעיקר מגמה התקפית.מרכיב משלים של משוואת הרתעה הנשענת על נכונות ולשימוש נרחב יותר בכוח בעימות הבא ולגיטימציה, מצוי דווקא במישור המדיני המובהק. ככל שישראל מבססת את נוכחותה המדינית והאסטרטגית בעולם, ובייחוד בעולם הערבי והמוסלמי, פוחתים סיכויי הצלחתה של אסטרטגיה פלסטינית המבוססת על העמקת הבידוד, הוקעת ישראל והחרמתה. מפגנים של פעילות מדינית, מעומאן עד צ’אד ומן הפיליפינים עד ארגנטינה, תורמים, ולו במרומז ובעקיפין, לערעור הגיון הפעולה של היריב, המהווה מרכיב מרכזי ודומיננטי במדיניות הרשות הפלסטינית, אך גם חמא”ס נתפס לו בשנים האחרונות, בייחוד בניסיונו לחזר אחר אירופה.