היו סיבות מהותיות להחלטה הישראלית לנקוט עמדה נדיבה במשא ומתן עם לבנון. חשוב לישראל להבהיר כי הפקת הגז במזרח הים התיכון אינה “משחק סכום אפס”, וכי היא אינה רואה בעם הלבנוני אויב. ההסכם מצביע שאין הצדקה להמשך קיומו של חיזבאללה כזרוע חמושה של איראן על אדמת לבנון.
סוגיות המחלוקת המהותיות בין תומכי ההסכם ומתנגדיו
לצד הפולמוס הפוליטי הסוער, בעיצומה של מערכת הבחירות, והסוגיות המשפטיות והחוקתיות שנכרכו בו, כמו גם שאלת סמכותם המקצועית של גורמי מערכת הביטחון בסוגיות מדיניות, שמתנגדי ההסדרה בחרו להטיל בה ספק, יש שלוש שאלות מהותיות העומדות על הפרק בדיון על הסדרת קו המים הכלכליים (EEZ delineation) בין ישראל ללבנון; וראוי לחדד כי הסדרה זו איננה הסכם בין שתי המדינות אלא הסכמה של כל אחת מהן בנפרד למסמך שנוסח על ידי המתווך האמריקני.
ראשית, מה היא המשמעות המעשית עבור ישראל של הוויתור, בפועל, על ההפרש שבין הצעות פשרה קודמות, כמו “קו הוף”, לבין “קו 23”, שלבנון דרשה בעבר וחזרה אליו לאחר מהלך שקוף של דרישת שווא לקו דרומי עוד יותר? עד כמה מדובר בפגיעה באינטרס כלכלי ואנרגטי?
שנית, מה משמעות ההסדרה לגבי עתיד היחסים עם לבנון כמדינה? האם יש יסוד, כטענת חלק מתומכיה, לראות בהסדרה צעד נוסף לקראת הרחבתו של מעגל היציבות, וביום מן הימים גם השלום במזרח התיכון? ועד כמה היא יכולה להשפיע, לאורך זמן, על מאזני הכוחות בלבנון פנימה?
שלישית – וחשובה מכולן, בהיבט האסטרטגי – האם אכן נפגעה ההרתעה הישראלית, ספציפית מול חיזבאללה ובראייה אזורית כוללת, בשל הרושם שנוצר של ויתור שנסחט מישראל באיומים לאחר שיגור המל”טים לעבר אסדת “כריש” ביולי, והרתעה הרי היא במהותה מצב תודעתי-פסיכולוגי ולא נתון אובייקטיבי; או שמא הייתה התנהלותו של חיזבאללה רק בגדר ניסיון לנכס לעצמו תוצאה שבפועל הייתה לבנון יכולה להשיג גם ללא “עזרתו”? מן התשובה לשאלה זו נגזרת הן כדאיותה של העסקה בראייה ארוכת טווח והן האסטרטגיה התודעתית שעל ישראל לנקוט בעקבות ההסדרה.
השאלה הכלכלית והמעשית: על מה ויתרה ישראל, ומה תוכל להרוויח?
במבט ראשון, הגמשת העמדה וההסכמה לקו “23” הלבנוני, כך שכחמש שישיות משטחו המשוער של שדה “קאנא” יישארו במים הכלכליים הלבנוניים, מצטיירות כפגיעה עמוקה באינטרס האנרגטי והכלכלי של ישראל, והעברת נכסים ששוויים הפוטנציאלי יכול להגיע למיליארדים רבים לידי מדינה עוינת, או אף לידי חיזבאללה עצמו, במישרין או בעקיפין. הטענה, גם אם נלווים לה טונים פוליטיים חריפים, ראויה לבירור ענייני.
עם זאת, ספק אם יש לה על מה להסתמך. הפקת הגז במזרח הים התיכון אינה מתבצעת על ידי גופים ממלכתיים (ישראליים או לבנוניים) אלא על ידי חברות כלכליות בינלאומיות שאין כל סיכוי שתשקענה את המשאבים (הניכרים) בהפקה באזור שנוי במחלוקת. אין גם ודאות בכך שאנרג’יאן, מחזיקת הזיכיון בשדה “כריש”, הייתה מאפשרת לאסדה, שהיא למעשה ספינה היכולה לעקור ממקומה בלי קושי, לפעול לאורך זמן בתנאי סכסוך ותוך סיכון אנשי הצוות. בהיבט זה, כל הסדרה – כמעט – עדיפה כלכלית על פני המשך המתיחות והמחלוקת.
ראוי גם להזכיר שכבר בעשור הקודם הביעה ישראל נכונות להתפשר ולהסכים על פחות ממחצית ההפרש בין הקווים – 1 מול 23. הוויתור הנוכחי הוא אפוא על פלח של 400 קמ”ר או פחות, שכאמור ממילא לא היו מניבים תפוקות כלשהן ללא הסכמה לבנונית.
ייתכן שעמידה ישראלית עיקשת הייתה יכולה, לאורך זמן, ואולי מול מציאות אחרת בלבנון המשוועת למקורות הכנסה ולעצמאות אנרגטית, להכתיב קו צפוני יותר מזה שסוכם בפועל. אולם בהיבט הכלכלי המובהק, שנלווים לו גם שיקולים מדיניים, מול ארה”ב, צרפת ואירופה באופן כללי, המצב שנוצר בשוקי האנרגיה העולמיים מקנה משמעות יתרה להסדרה בהקדם האפשרי, שתבטיח את ההפקה בשדה “כריש” ואת המשך ההשקעה בשדות פוטנציאליים נוספים של ישראל. היתרונות הנובעים מכך חשובים יותר מאשר ההתעקשות על התביעה לעוד פלח של מי ים.
ההשפעה על מדיניות לבנון
בתוך כך, מתעוררת השאלה של השפעת ההסדרה על יחסי ישראל עם לבנון. לאופטימיזם של חלק מתומכי המהלך, ושל כמה משקיפים אמריקניים ואחרים, הרואים בו עוד צעד במגמה של “הסכמי אברהם”, אין בשלב זה כל יסוד במציאות. לבנון מסרבת באופן עיקש לתת להסדרה צביון “הסכמי” כלשהו שתשתמע ממנו הכרה דה פאקטו – קל וחומר, דה יורה – בקיומה של ישראל. כל סוגיית הגבול הטריטוריאלי, הימי והיבשתי, נותרה פתוחה ולא מוסדרת, אם כי יש במסמך ההסדרה משום נכונות להניח למצב הקיים להימשך. ביבשה קיבל אומנם “הקו הכחול”, המבוסס על הגבול ששרטטו בריטניה וצרפת בימי המנדט, את ברכת האו”ם, אך לבנון, בשל עמדת חיזבאללה, נמנעת מלתת לו גושפנקא רשמית.
יתרה מזאת: כל הערכה באשר לעתידה של לבנון כמדינה היא בגדר ניחוש בעלמא, אם המונח “מדינה” כשלעצמו תקף למערכת כאוטית-למחצה של אינטרסים עדתיים, אזוריים, מקומיים, משפחתיים ואישיים כפי שהיא בלבנון. לא שיקולים רציונליים של “הגיון המדינה” יעצבו את ההתנהלות הלבנונית אלא צירופים אקראיים של נסיבות, אינטרסים מתנגשים של גורמי הכוח, ולפחות בנסיבות הקיימות, יכולתו של חיזבאללה, למרות תוצאות הבחירות הפרלמנטריות השנה, להטיל אימה על יריביו ומתנגדי דרכו. חשוב שלא לשגות באשליות.
בה בעת, יש מקום לתובנה הבסיסית, המשתלבת בשיקול הכלכלי דלעיל, שלפיה הפקת הגז במזרח הים התיכון היא אינטרס משותף לישראל וללבנון, ואין זה “משחק סכום אפס”. לישראל אין גם עניין, כעת או בעתיד, לראות בקריסתה המוחלטת של הכלכלה הלבנונית והידרדרות לכאוס חברתי ושלטוני על גבולנו. מכאן הנכונות לגלות מידה רבה של גמישות, ואף נדיבות, במשא ומתן.
אולי נכון להזכיר את הסיסמה המרובעת המלווה את ששת הכרכים של ווינסטון צ’רצ’יל על מלחמת העולם השנייה: “במלחמה: עוז החלטה. במפלה: רוח תגר (defiance). בניצחון: גודל לב (magnanimity). בשלום: רצון טוב”. ישראל לא נחלה מפלה, ואינה זקוקה להפגנת “רוח תגר” בנסיבות שנוצרו. היא אומנם לא הגיעה לשלום, וגם לא ניצחה את לבנון – נכון יותר לומר שלבנון הביסה את עצמה עד קרוב לחורבן גמור, כפי שהמחישה ההתפוצצות בנמל ביירות לפני שנתיים – אבל שיקול הדעת האסטרטגי, הגלום במושג “גודל לב”, לאור יחסי הכוחות בין הצדדים, תקף גם לדיון על המאזן מול לבנון.
שאלת הפגיעה בהרתעה
למרבה הצער, עמדה של נדיבות אסטרטגית אינה מובנת ואינה מקובלת בחלקים רחבים של הציבור הישראלי, קל וחומר בעת בחירות. לפיכך, ראש הממשלה בחר לנמק את החלטתו להסכים למתווה האמריקני בין היתר בקביעה כי ההסדרה הרחיקה את סכנת המלחמה. בכך הקנה משקל לטענתם החמורה של מתנגדי ההסדרה כי ישראל הסכימה לוויתור מרחיק לכת תחת איומי נשק, היינו, מתוך כניעה לדרישות “חיזבאללה”, שגובו באיתות של שיגור מל”טים (לא חמושים) לעבר אסדת “כריש” ביולי 2022. כפי שנטען שוב ושוב, כולל בפרסומי מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, יש ותהיינה בעתיד השלכות מסוכנות להתנהלות היכולה להתפרש בעיני אויב כמעידה על רתיעה ופחד, ולו לכאורה, מפני עימות צבאי.
להשתלשלות המאורעות, עם זאת, יש גם פירוש אפשרי אחר, שיש לו עוגן בנתונים, בניסיון להבין “מה הוביל למה”. זמן מה לפני ההצהרות המתגרות של חסן נצראללה, ושיגור המל”טים לעבר אסדת “כריש”, כבר היו סימנים לכך שפער העמדות הצטמצם מאוד, והמתווך האמריקני עמוס הוכשטיין, לאחר כשנה של מאמצים שטורפדו על ידי עמדות לבנוניות מופרכות, גילה אופטימיות זהירה. בשם לבנון, הבהיר הנשיא עון (שכהונתו מסתיימת כעת) כי ארצו לא תתעקש על “קו 29” המופרך; ואילו ישראל אותתה על גמישות ועל נכונות לבוא לקראת העמדה הלבנונית. המודעות הגוברת למצוקת האנרגיה העולמית, ובייחוד האירופית, היא שהמריצה ככל הנראה הן את ישראל והן את לבנון, משום שהיא פותחת סיכוי למכור גז במחירים גבוהים בהרבה מאלו שניתן היה לצפות להם לפני פרוץ המלחמה באוקראינה.
ראוי להביא בחשבון כי עבור חיזבאללה טמונה במגמה זו של העדפת האינטרס הכלכלי גם סכנה ארוכת טווח לעצם קיומו, כמיליציה שאינה כפופה למרות המדינה הלבנונית, וכזרוע חמושה של איראן על אדמת לבנון. אם ישראל איננה אויב, אין לה שאיפות טריטוריאליות, והיא חותרת להסדרה ארוכת טווח על בסיס של win-win – מה ההצדקה להמשך האחיזה בנשק, על אדמת לבנון, של כוח המתיימר להגן על המדינה אך בפועל מסכן אותה ומשעבד אותה לאינטרס האיראני?
למול איום תודעתי זה, נחלץ חסן נצראללה “לטפס על העגלה” ברגע האחרון, ליצור את הרושם כאילו איומיו הם שהובילו לוויתורים הישראליים שממילא עמדו על הפרק, ולנסות להשיב לעצמו את יומרתו להיות הכוח היחיד שביכולתו לשמור על לבנון מפני “מזימות” ישראל והמערב. גם אם בפועל לא זה מה שקרה, התבטאויות לא-שקולות בישראל רק סייעו למנגנון התעמולה של חיזבאללה לבנות את ה”נרטיב” ברוח זו.
כיצד צריכה ישראל לנצל את הנסיבות שנוצרו?
כאמור, הייתה זו טעות לתת משקל לטענת חיזבאללה כי לאיומיו היה חלק בהחלטה להסכים להסדרה. יש סיבות טובות, אם כי מורכבות ומתוחכמות יותר, לגלות גמישות מול לבנון במצבה הנוכחי. בהנחה שההסדרה אכן תיכנס לתוקף יש לנצל את המצב שנוצר כדי לחדד שלושה מסרים מרכזיים:
- הפקת גז במזרח הים התיכון, שחשיבותה עולה בתלילות נוכח המלחמה באוקראינה וספיחיה, היא אינטרס משותף של כלל מדינות האזור, ולבנון בכללן. בבוא העת, מקומה יכירנה גם בפורום הגז של מזרח הים התיכון (EMGF).
- לממשלות ישראל, ללא הבדל פוליטי של ממש, היה, יש ויהיה אינטרס במניעת קריסה כלכלית של לבנון. ישראל איננה רואה בעם הלבנוני אויב. ההגמשה בעמדתה הייתה מהלך של נדיבות, לא של חולשה וכניעה ללחץ או לאיומים.
- לכן, אחיזת חיזבאללה בלבנון הייתה ונותרה מבוססת על שקר. גם במאי 2000, כאשר נסוג צה”ל מלבנון, לא היה זה “בזכות” חיזבאללה. נהפוך הוא, אילולא נוכחותו המסוכנת של הארגון בדרום לבנון היה צה”ל ככל הנראה נסוג “עד המטר האחרון” כבר עשור או יותר לפני כן. גם כעת, לא איומי חיזבאללה הניבו את ההסכם; נהפוך הוא, הם סיכנו אותו בנקודה קריטית, ואיתו גם אינטרסים חיוניים של המדינה הלבנונית. הם היו ונותרו סוכנים זרים.
המערכה התודעתית איננה חלופה למלחמה שעלולה עדיין לפרוץ, אך בשל משבר הגרעין האיראני, ולא בשל פלח של מי ים. אבל היא גורם משלים ומועיל בנסיבות שעשויות להיווצר בלבנון בכל עת.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / ZUMA Wire
- בניית אתרים