ניסיון העיכוב של המימון לכיפת ברזל חשף דווקא את מגבלות כוחו של השמאל הרדיקלי. באו לקלל ונמצאו מוכיחים את עומק האהדה לישראל. עם זאת יש לטפח אהדה זו לקראת האתגרים הבאים.
בניסיון להציב רף חדש של התנגדות לסיוע הביטחוני האמריקני לישראל כשלו מובילות המחנה ה”פרוגרסיבי” במפלגה הדמוקרטית, ולאחר שהשיגו עיכוב קצר נחלו תבוסה נחרצת (420, מחציתם בדיוק דמוקרטים, מול 9) בהצבעה על אישור המימון הנוסף ל”כיפת ברזל” כחוק נפרד. באו להוקיע את התמיכה בישראל, ויצרו בפועל דווקא המחשה דרמטית של עומק התמיכה הדו-מפלגתית בסיוע הביטחוני, בניגוד לחלק מדברי הפרשנות שהציפו את התקשורת בישראל לאחר ההצבעה הראשונה. בפועל, סיכויי “חוק כיפת ברזל” לעבור בסנאט טובים יותר כעת מאשר אילו היה עדיין חלק מחבילת התקציב הכללית.
מדובר אומנם באות אזהרה, אך התנהלות נכונה, הן מול הממשל והן מול ההנהגה הדמוקרטית בשני הבתים, הוכיחה את ערכה, ויכולה, במהלכי ההמשך הנדרשים כעת, לסייע בהעמקת בידודה הפוליטי של קבוצה זו. יש יסוד להזהיר דמוקרטים מתונים מפני הנזק ההרסני שהיא גורמת למפלגה. כל זאת כשברקע יוזמות שיהיה קשה יותר, אבל הכרחי, להדוף, בדגש על ניסיונות לשבש את מכירתו של נשק התקפי; חקיקת תמיכה בפתרון “שתי המדינות” על בסיס קווי 67′, שבה תומכים גם בשמאל הציוני (J Street), והיא מזינה ציפיות פלסטיניות שלא ניתן בפועל לממשן; ומעל לכול השאלה הרת הגורל של עמדת הקונגרס בכל הקשור למדיניות מול איראן.
מה גרם למהלך המהיר לאישור המימון למיירטים?
דמעותיה של חברת הקונגרס הצעירה והכריזמטית, אלכסנדריה אוקאסיו-קורטז (AOC), לאחר ההצבעה בבית הנבחרים על אישור המימון למיירטים של כיפת ברזל, לא נבעו רק ממבוכתה על טעותה (היא שגתה, ונמנעה במקום להצביע נגד). הם שיקפו גם תבוסה גורפת של העמדה האנטי-ישראלית המובהקת שנקטה קבוצת השמאל הרדיקלי, רובן נשים, שזכו לכינוי “החוליה” (the squad): מבין 435 חברי הבית, 9 בלבד התנגדו לאישור “חוק אספקת החירום לכיפת ברזל, 2021” כחקיקה העומדת בפני עצמה. סייעה בהשגת תוצאה זו התגובה החריפה של תומכי ישראל, הפעילות המדינית הישראלית, וגם ההכרה מצד רבים במחנה הדמוקרטי בכך שמדובר במערכת הגנתית מובהקת החוסכת חיי אדם משני הצדדים, שהרי בלעדיה ייתכן שלא היה מנוס מלחימה קרקעית נרחבת.
מה הוביל, אפוא, להשמטת סעיף זה מחבילת התקציב, למעשה מה שמכונה בקונגרס “החלטת המשך” (Resolution, CR Continuing) המאפשרת את המשך תפקודו של הממשל גם בהעדר תקציב, בהצבעה שהתקיימה ב-21 בספטמבר? פרשנים בארה”ב וגם בישראל, משני קטביו של הדיון בין ימין ושמאל, מיהרו לפרש השמטה זו כעדות לכוחו המתעצם של המחנה הפרוגרסיבי, בעידן של מודעות פוליטית רדיקלית שמאלית (woke), תמיכה צולבת של כל המדוכאים (intersectionality) והחתירה להשתקת השיח ה”הגמוני”, לכאורה (cancel culture), שכולם מתכנסים לכדי אהדה למאבק האנט-ציוני.
בשמאל הישראלי היה מי שמיהר להתריע כי מדובר בהמחשת הנזק שגורמת מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים; ובחוגי ימין מסוימים היו מי שראו בכך הוכחה ניצחת לעוינות המושרשת של הדמוקרטים, וביידן בראשם. אלא שבפועל, השתלשלות המאורעות מעידה על כך שהערכות אלה, לפחות לעת הזאת, היו בגדר פרשנות-יתר של אירוע טקטי:
- עוצמתו של הקו העוין, בקמפוסים ובחלקים מן המרחב הציבורי, היא אכן סיבה לדאגה חמורה. נדרש מאמץ מתמשך, עקבי ומשולב של ממשלת ישראל ושל הארגונים היהודיים בארה”ב כדי להציב לה מענה אפקטיבי. יחד עם זאת, הנוכחות בשיח התקשורתי והתודעתי אינה מתורגמת בהכרח לעוצמה פוליטית. ה-squad הן אומנם אלמנט גדול ומלוכד יותר מאשר כוחות עוינים בקונגרס בעבר (דוגמת הסנאטור צ’רלס פרסי, וחברי בית הנבחרים פול פינדלי, ניק רייהול [רחאל] וסינת’יה מק’קיני), וזיקתן לסנאטור היהודי ברני סאנדרס מקנה להן לגיטימיות ומעמד. אך בחשבון אחרון, כוחן המספרי המוגבל הומחש בהצבעה ב-23 ספטמבר. גם תוצאת הבחירות המוקדמות למועמדות המפלגה הדמוקרטית לבית הנבחרים במחוז ה-11 של אוהיו (3 באוגוסט 2021), שבהן גברה שונטל בראון על נינה טרנר, המחישו שכוחו של הממסד המסורתי של המפלגה עדיין גובר על האטרקטיביות של המסר הרדיקלי. מדובר במחוז (ששורטט – בכוונת מכוון – בשכונות של קליבלנד ועקרון) שבו מעט למעלה ממחצית המצביעים הם אפריקנים-אמריקניים, ויש בו גם אוכלוסייה יהודית ניכרת. שתי המועמדות הן אפריקניות-אמריקניות: בראון, המועמדת שהצהירה על זיקתה לביידן, נתמכה על ידי הארגונים היהודיים, בעוד שטרנר הייתה מפעילות מחנה סאנדרס.
- הזרם הראשי במפלגה הדמוקרטית, שעמדתו באה לידי ביטוי במהלכיהם של הנשיא, של מנהיג הרוב בבית הנבחרים, סטאני הויר, ידיד ישראל ותיק, ושל יושבת ראש ועדת ההקצבות בבית הנבחרים, רוזה דה-לאורו, נותר מחויב לישראל, לסיוע הביטחוני ולקשרי שיתוף הפעולה, שחלקם אף התהדקו בעת האחרונה. גם יושבת ראש בית הנבחרים, ננסי פלוסי, חיכתה אומנם עד לאחר ההצבעה, אך נתנה ביטוי ברור לתמיכתה בישראל. המספרים אכן מרשימים: בחישוב מהיר הסתבר כי האלמנט האנטי-ישראלי המובהק במחנה הפרוגרסיבי מונה פחות מ-5% מכלל חברי בית הנבחרים הדמוקרטים. רבים מקרב ה-210 שהצביעו, יחד עם מספר זהה של רפובליקנים, בעד המימון ל”כיפת ברזל” ליוו את הצבעתם באמירות תקיפות על המחויבות לישראל ובגינוי, לעיתים בוטה, של עמדת ה-squad כנגד עצם קיומה של ישראל וכנגד זכותה להגן על עצמה.
- התוצאה ב-21 בספטמבר לא שיקפה, אם כך, מגמה משמעותית של התעצמות השמאל הרדיקלי בקונגרס, אלא צירוף מזדמן בין עמדת הקבוצה הפרוגרסיבית הקטנה לבין הקיטוב הפוליטי החריף שבעטיו סירבו הרפובליקנים כאיש אחד לתמוך בחבילת התקציב הכוללת. סביר להניח שההנהגה הרפובליקנית גם קיוותה להפיק רווח תודעתי מהוקעת הדמוקרטים כמי שבגדו בישראל. זו גם הסיבה למהירות היתר שבה אורגנה, הוגשה ועברה החקיקה המשלימה. יש להניח ש-AOC תנחל מפלה דומה גם בניסיונה להביא להפסקת המכירה של ערכות JDAM שעל הפרק לחיל האוויר.
לקחים ופעילות נדרשת במבט לעתיד
ההתגייסות המהירה של הממשל וההנהגה הדמוקרטית, ותוצאתה המרשימה, הן בגדר הישג מדיני שיש לראות בו נקודת מוצא למהלכים ישראליים נוספים המגלמים את לקחי האירוע:
- העמקת השיח השוטף עם ההנהגה הדמוקרטית בשני הבתים, במקביל לדיאלוג עם הממשל, תוך הדגשת המסר העיקרי: עמדות השמאל האנטי-ישראלי הרדיקלי פוגעות במעמדה של המפלגה הדמוקרטית, ובסיכוייה, הבעייתיים גם כך, לשמור על הרוב הדחוק בשני הבתים בבחירות לקונגרס בנובמבר 2022. האינטרס המשותף הוא לנטרל “מטעני צד” מסוג זה מבעוד מועד, ולהעמיק את בידודן הפוליטי של מובילות ה-squad.
- מהלכים מתואמים עם הארגונים היהודיים המובילים, שראש הממשלה פוגש את הנהגתם בניו יורק, ומשרד התפוצות כמו גם הקונסוליות בשטח מקיימים עימם קשר רצוף, להטמעת מסרים אלה “בדרגי השדה” של הדמוקרטים, כמו גם בשיח התקשורתי והציבורי ובמסגרת המאבק בקמפוסים. בתרבות האמריקנית, המקדשת את ההצלחה, הכישלון הגורף של המהלך שניסו ה”פרוגרסיביות” להוביל הוא נקודת מוצא נוחה לדיון על עצם הלגיטימיות של עמדתן.
- במקביל, הומחשה גם התועלת שבהעמקת הקשר הקרוב עם הממסד הביטחוני האמריקני, המשמש גם כאלמנט של רציפות בעיצומן של תהפוכות פוליטיות. שיתוף הפעולה עם המערכת האמריקנית בנושא ההגנה נגד טילים נמשך כבר כמעט ארבעה עשורים, מאז שהזמין שר ההגנה דאז קספר ווינברגר, בשם ממשל רייגן, את ישראל להצטרף ליוזמת ה-SDI (“מלחמות הכוכבים”) ב-1983. פריצות הדרך הטכנולוגיות שהושגו מאז משרתות היטב את האינטרסים של שני הצבאות. קבוצה של חברי קונגרס מקדמת כעת חקיקה שנועדה להביא להקמת פורום משותף ליישום פתרונות טכנולוגיים לבעיות מבצעיות בשדה הקרב. במקביל מתהדקים הקשרים ברמת השטח, מאז שסופחה ישראל בפועל לתחום האחריות של CENTCOM, כולל פטרול מבצעי משותף של חיל הים והצי החמישי בים האדום. גם מרכיב זה ביחסים תורם ליכולתה של ישראל לבקש גיבוי אמריקני בשעת הצורך.
מאמצים אלה נדרשים לקראת האתגרים הבאים. ראשית, מאמץ צפוי של קבוצה גדולה יותר בקונגרס, שחלקה מזוהה עם השמאל הציוני ולא עם תנועת החרם, להעביר חקיקה ש”תציל” את “פתרון שתי המדינות” ותחייב את הממשל לתמוך בנסיגת ישראל לקווי 1967, כולל בירושלים, ולהקפיד על ההבחנה בין “ישראל עצמה” לבין שטחי “כיבוש”. חשוב לחדד להנהגה הדמוקרטית בלשון פוליטית מרוסנת שגם אם ארגון Street -J רואה את עצמו כמי שפועל למען האינטרס הישראלי ארוך הטווח, הרי שתוצאות המהלך תהיינה הרסניות. ייפגעו הן יציבותה של המערכת הפוליטית הישראלית, והן הסיכוי להגיע ביום מו הימים להסדר מדיני (ביידן כבר הבהיר שהוא מבין שזה אינו עומד אחר הכותל…) כל עוד השמאל האמריקני והאירופי מטפח בצד הפלסטיני ציפיות סרק שאינן ניתנות למימוש. מנגד, חברי קונגרס רפובליקניים פועלים להעביר חקיקה שתמנע מן הממשל לשוב ולהבחין בין מוצרים שיוצרו “מעבר לקו הירוק” לבין אלה שיוצרו “בישראל”.
שנית, בסוגיה האיראנית, אם יסתמן, וכך הם פני הדברים כעת, שרק פעולות כוחניות תמנענה מאיראן להגיע למעמד של מדינת סף גרעינית, ובתוך כך למוטט באזור כולו ומעבר לו את מה שנותר מן האמנה למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני, חשוב לבסס תמיכה בישראל ובשיקול דעתה. גם במערכה זו יש חשיבות מכרעת לגיוס תמיכתה של יהדות ארצות הברית, לשינוי המגמה בשיח הציבורי והתקשורתי ולתמיכה פוליטית של הזרם המרכזי בשתי המפלגות.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
- בניית אתרים