ישראל יכולה לנצל את המצב לטובתה.
במהלך מבצע “צוק איתן” נדרשו שבעה שבועות ארוכים וקשים עד שמצרים הביאה לגיבוש ההסכמות שאיפשרו את הפסקת האש. הפעם חלפו פחות משבועיים. גם אז ראתה ישראל בקהיר את הכתובת המדינית היחידה – והדפה (לעיתים בלשון בוטה) ניסיונות של מזכיר המדינה האמריקני, ג’ון קרי, לקדם תיווך טורקי וקטרי שעלול היה לדחוק את מצרים הצידה. עם זאת, עומק השנאה ששררה בשנת 2014 בין חמאס (כזרוע של האחים המוסלמים) לבין משטרו של עבד אל-פתאח א-סיסי, שהדיח את ה-“אח’ואן” מהשלטון ביולי 2013, וטבח בהם בכיכר ראבעה אל-עדוויה חודש לאחר מכן, היה מכשול משמעותי בדרך להפסקת האש. רק לחץ צבאי אינטנסיבי מאוד של ישראל אילץ את חמאס להתגבר על הטינה ולהגיע לקהיר.
פני הדברים שונים כעת, לפחות על פני השטח. המצרים עדיין מתעבים את חמאס, ומנהלים את המגעים באפיקי מודיעין ולא בכלים דיפלומטיים שיקנו ל”פלגי ההתנגדות” לגיטימציה. יחד עם זאת, הם התרגלו לראות בשלטון הנוכחי בעזה עובדה מוגמרת. אפסה (לעת עתה) התקווה להתקוממות מבפנים נגד חמאס, במתכונת תנועת “תמארוד” במצרים ב-2013. גם בהנהגת חמאס התקבעה התובנה שסיסי מחזיק בעמדת המפתח. כדי לוודא שמצרים (ולא, חלילה, תורכיה של ארדואן, בה הוא רואה אויב) תנהל את המהלכים שלאחר סבב הלחימה, הבטיח א-סיסי – מתוך משאביה הדלים של ארצו – חצי מיליארד דולר לשיקום הרצועה.
בדיונים עם הממשלה האמריקני – “הקרח נשבר”, ולאחר המתנה ארוכה שוחח הנשיא ביידן פעמיים עם סיסי – מסמנים המצרים מתווה של גיוס משאבים לשיקום הרצועה, שאמור לכאורה לעקוף את חמאס ולהעצים את הרשות הפלסטינית. סיכויי ההצלחה רחוקים מלהיות ברורים: אבל המהלך מבסס מחדש את מצרים בעמדת מנהיגות אזורית. לאותה תכלית, זימנו המצרים את הנהגות חמאס והרשות הפלסטינית, וגם את ישראל, לשיחות בקהיר. אלו אמורות לקדם (אולי) את תהליך ההסדרים, צעד אחר צעד; ובכל מקרה – להמחיש את שובה של ההנהגה המצרית לעמדת ההובלה, שאליה איימו להאפיל “הסכמי אברהם” בשנת 2020.
לישראל יש סיבות טובות לברך על המהלך המצרי, וגם על מה שמסתמן כשיקום היחסים בין קהיר לוושינגטון. בין ישראל למצרים התבססו בשנים האחרונות קשרים ביטחוניים ומודיעיניים החשובים לשתיהן. לכך יש להוסיף עסקאות כלכליות – ואת השותפות בכינון “פורום הגז של מזרח הים התיכון (EMGF) וכן את הזיקה המדינית-אסטרטגית ההולכת ומתהדקת של שתיהן עם יוון, קפריסין, איחוד האמירויות וצרפת, למול מדיניותו השאפתנית והמסוכנת של ארדואן.
בה בעת, חשוב שבמערך המגעים עם מצרים תעמוד ישראל על שלושה עקרונות: לשתי המדינות, ולרבים אחרים באזור, יש אינטרס מובנה שלא לתת לחמאס דריסת רגל כלשהי בסוגיות ירושלים. ישראל יכולה ואולי גם צריכה – משיקוליה היא ומתוך מתן הדעת ליחסים עם ירדן – לשמר את הסטטוס קוו, אך לא לתת פיתחון פה לטענה של חמאס שירי הרקטות הוא שהשיג תוצאות מדיניות עבור העם הפלסטיני, והמוסלמים באשר הם.
כל מעבר להסדרה ארוכת טווח מול עזה חייב לכלול פתרון מהיר לסוגיית השבויים והנעדרים.
מצרים עצמה צריכה להיגמל מן ההרגל של הידברות מדינית-אסטרטגית עם ישראל, מחד גיסא, והסתה ארסית בכלי התקשורת הממלכתיים, מאידך גיסא. לאורך זמן, מדיניות דו-ראשית זו רק פוגעת באינטרס המצרי ובחופש התמרון של המשטר.
ערן לרמן על מהלך היוזמה המצרית לתיווך בין ישראל והחמאס.
פורסם ב-12N 29.05.2021
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: Big Stock
- בניית אתרים