חשוב לגלות אהדה, אבל מסוכן להישען על ערעור המשטר מבפנים בטווח הקצר כתחליף לצעדי הסיכול המגוונים הנדרשים נגד תוכנית הגרעין של איראן.
מאז אמצע יולי 2021 התעצמו גילויי המחאה מבית נגד המשטר האיראני. אלו בלטו תחילה בח’וזיסטאן שבדרום מערב המדינה, שבה אוכלוסייה דוברת ערבית, על רקע כלכלי ואתני גם יחד. אך גילויי המחאה התפשטו למוקדים נוספים ואף לטהראן, שבה נשמעו קריאות נגד “הדיקטטור” ונגד עלויות התמיכה בחיזבאללה ובחמאס. לישראל יש אינטרס אסטרטגי, בכמה רבדים, בגילוי אהדה לסבלו של העם האיראני. עוינותה של איראן כלפי קיומה של ישראל אינה נובעת מניגוד אינטרסים לאומי כלשהו, אלא מצביונו האידאולוגי והדתי של המשטר הנוכחי. נפילתו צפויה להסיר את האיום. בטווח הקצר יותר, התסיסה מכבידה על מימוש מדיניות החתרנות של המשטר במערכת האזורית. הן המאבק והן צעדי הדיכוי הברוטליים הננקטים נגדו מקשים על מדינות המערב להיעתר לדרישות המשטר סביב שולחן המו”מ בווינה.
חשוב אפוא לתת ביטוי לאחריותו של המשטר למצוקתה של האוכלוסייה. ביקורה בישראל של משלחת ראשונה מסוגה של גולים איראניים היה צעד בכיוון הנכון. בה בעת, יהיה זה מסוכן להישען על ערעור המשטר מבפנים בטווח הקצר, שאין כל ודאות כי אכן יתממש, כתחליף לצעדי הסיכול המגוונים, ובמידת הצורך גם “קינטיים”, הנדרשים בדחיפות גוברת, נגד תוכנית הגרעין של איראן, ההולכת ומואצת לקראת צבירה של חומר בקיע באיכות צבאית.
התסיסה בח’וזיסטאן ורקעה
הגל הנוכחי של גילויי המחאה בחבל ח’וזיסטאן בדרום מערב איראן פרץ על פני השטח ב-15 ביולי 2021 בהובלת התנועה הלאומית הערבית המקומית, המשתמשת בשם העיר הראשית, אחואז. גילויי הזעם התרחבו תוך זמן לא רב לאזורים נוספים באיראן. הרקע המיידי להפגנות היו בעיות חמורות של מחסור במים עקב שילוב של הזנחה רבת שנים, מצוקה תקציבית ותנאי האקלים, שעוררו גל מחאה גם במאי 2020. נלווים לכך קשיים כלכליים נוספים, שחלקם משקפים שחיתות שלטונית וניהול לקוי וחלקם נובעים מהשפעת הסנקציות האמריקניות, בייחוד על ייצוא הנפט.
ברקע ניצבת היסטוריה ארוכה של תסיסה על רקע אתני/לאומי במחוז, שחלק ניכר מאוכלוסייתו דובר ערבית, ומעלה תביעות לזהות תרבותית נפרדת, לאוטונומיה פוליטית או אף לעצמאות. המשטר הואשם על ידי פעילים אחואזיים גולים בניהול מדיניות של עקירה כפויה ו”השמדת” הזהות הלאומית הערבית (ethnocide). בספטמבר 2018 בוצע פיגוע נרחב נגד מצעד צבאי באחואז; בפיגוע נהרגו 25 חיילים וכן חמשת התוקפים, ובעקבותיו החל דיכוי אלים מצד המשטר שלווה במאות מעצרים, עינויים וגזרי דין מוות. בראשית 2021 החלו שלושה מן האסירים בשביתת רעב, וזו זכתה לתהודה מעבר לגבולות איראן ולוותה על ידי אמנסטי כחלק ממעקב רחב יותר אחר הדיכוי בח’וזיסטאן.
גם באירועים האחרונים הגיבו כוחות המשטר בירי חי שגבה קורבנות בנפש. הם מיהרו להאשים את ישראל, ונאחזו לצורך זה בביטויי אהדה למאבק האחואזי שפרסם החוקר והעיתונאי העצמאי אדי כהן כמייצג כביכול של עמדת המוסד וממשלת ישראל. בפועל אין להוציא מכלל אפשרות שלמדינות הערביות השכנות, ואף לגורמים במערב שיש להם זיקה היסטורית לאזור, יש אכן יד בעידוד התסיסה במחוז.
ההפגנות מגיעות לטהראן
על אף המאפיינים המקומיים של המחאה באחואז, השפעתה חרגה במהירות מגבולות המחוז. ניהול לקוי של משק המים, הפסקות חשמל ובעיות תשתית המוכרות גם בערי איראן האחרות, ובכללן טהראן, גרמו להתפשטות המחאה. מעבר לכך, התסכול גובר נוכח המצוקה הכלכלית המתמשכת, בעוד המשטר משקיע משאבים בחתרנות ברחבי המזרח התיכון, ובכלל זה בתמיכה בחיזבאללה בלבנון ובארגוני הטרור בעזה. עבור אלו שתמכו בעבר במחנה הרפורמיסטי מתלווה לשיקולים אלה גם מורת הרוח מדחיקת מחנה זה לשוליים הפוליטיים ומניצחונו של “השוחט מטהראן”, ראיסי, בבחירות לנשיאות איראן.
בהפגנות בטהראן, וביתר שאת ברשתות החברתיות, נשמעו אפוא קריאות נגד מדיניות החוץ של המשטר, אך גם נגד “הדיקטטור”, המנהיג העליון עלי ח’מנהאי, שהנאמנות לו (“ציות לפוסק ההלכה”, וילאית פקיה) היא עקרון יסוד של המשטר. מוקדם עדיין לקבוע אם מדובר באירוע חולף או בתחילתו של גל נרחב בסדר הגודל של אירועי סוף 2019. מכל מקום, ניסיון השנים האחרונות מלמד שאירועים מהפכניים ומערערי שלטון אינם “לינאריים” והדרגתיים אלא עשויים להתפתח בהיקף דרמטי ובמהירות, ואם יתהוו גם סדקים פנימיים במשטר הם עשויים להביא לתוצאות מרחיקות לכת.
תגובות המערכת הבינלאומית
המערכת הבינלאומית הגיבה באהדה לתופעות המחאה. כאמור, “אמנסטי” עוקבת אחר צעדי הדיכוי של המשטר. נציבת האו”ם לזכויות האדם, מישל באצ’לט (נשיאת צ’ילה לשעבר), שבה וגינתה את פעולותיו, בדגש על ח’וזיסטאן, כפי שעשתה גם בדצמבר 2019 לאחר מה שנראה כבר אז כרציחתם של שלושה סטודנטים ממובילי המחאה באחואז. ממשל ביידן, בהודעה רשמית של משרד החוץ, תמך בזכותו של העם האיראני “לתת ביטוי חופשי לתסכולו ולתבוע דין וחשבון מממשלתו”, ולממש את זכותו לחופש הדיבור וחופש ההתאגדות.
יחד עם זאת, נראה כי הנושא עדיין אינו זוכה לתשומת הלב הראויה לו בתקשורת המערבית. ייתכן כי הממשל האמריקני הנוכחי, אף שלא יכול היה להימנע מגילוי אהדה למחאה, מעדיף להימנע מהבלטת יתר של המתרחש באיראן בעיצומו של ניסיון, שגם האירופים שותפים לו, לזרז את איראן לשוב לשולחן המשא ומתן, ויש לו השפעה על התנהלותה של העיתונות הליברלית בארה”ב.
האינטרס הישראלי בערעור המשטר בטהראן
לישראל יש אינטרס מובהק, הן בראייה ארוכת טווח והן במושגים מיידיים, במתן עידוד לתופעות המחאה והתסיסה, ובטווח הארוך יותר בערעור יציבותו של המשטר ואף בהפלתו.
- ברמת האינטרס הלאומי העליון, העוינות לעצם קיומה של מדינת ישראל, כפי שהיא מגולמת בתמציתיות ב”ציוץ” של המנהיג העליון מנובמבר 2014 שעדיין זמין ברשת, איננה נובעת מניגוד ממשי כלשהו בין שתי המדינות או העמים, למרות הדימוי המקובל של “אויב מושבע”. שורשיה נעוצים באידאולוגיה של המשטר ובדרך שבה הוא מפרש את זהותו האסלאמית-שיעית כסדר יום מהפכני. במסגרתו, החתירה לחורבן ישראל, ובניית מערך השליחים (proxy) לתכלית זו, היא ההמחשה המובהקת לכך שהמהפכה האסלאמית מניפה את הדגל שאותו הניחו מידם המשטרים הסוניים. לפיכך, קריסתו של “משטר האייתולות” יכולה לבשר בסבירות גבוהה את הסרתו של האיום הקיומי המובהק היחיד שעדיין מאיים על ישראל, וליצור תנאים לשינוי מהותי במאזן האזורי כולו.
- ברובד האסטרטגי, התעצמות המחאה על רקע כלכלי מכבידה על יכולתו של המשטר לגייס את המשאבים הנחוצים כדי להמשיך ולממן מדיניות שאפתנית של תמיכה ב”שליחים” במדינות שונות במזרח התיכון. המדובר במיוחד בחיזבאללה, המנסה לבצר שליטה בלבנון בעיצומה של קריסה כלכלית, אך גם בג’יהאד האסלאמי ובחמאס ברצועת עזה, במיליציות השיעיות בסוריה וביתר שאת בעיראק, ובמורדים החות’ים בתימן.
- ברמה הטקטית, כאשר שלב ההכרעה בציר המדיני הולך ומתקרב, גילויי התסיסה נגד המשטר, ועוד יותר מכך צעדי הדיכוי שהמשטר נוקט וצפויים להחריף בנשיאותו של ראיסי, שאינו בוחל במעשי טבח, יכולים להקשות על מדינות המערב “לסגור עסקה” הכרוכה בהסרה גורפת של הסנקציות על המשטר הרומס זכויות אדם. התמיכה הבלתי נמנעת של ארה”ב, מתוקף עקרונות היסוד שלה, בגילויי המחאה, צפויה לזכות לתהודה בציבור ובקונגרס, ולישראל יש עניין להעצים היבט זה של המדיניות האמריקנית.
בהקשר זה, ביקורה בישראל במהלך יולי 2021 של קבוצת גולים איראניים, הפעילים במסגרת ארגונית חדשה הנקראת “המכון לקולות למען החירות” (Institute of Voices for Liberty), שבמהלכו נפגשו גם עם גורמי ממשלה, היה בגדר צעד חשוב בכיוון הנכון. למשלחת נלוותה, בין היתר, גם סגנית היועץ לביטחון לאומי לשעבר, ויקטוריה קואטס, המסייעת לתת תהודה תקשורתית ופוליטית למסרים בדבר צביונו של המשטר בטהראן, ולחזק בכך את ההסתייגות בציבור האמריקני מפני כניעה לדרישותיו.
ישראל אומנם אינה יכולה להתערב באופן פעיל במהלכיה של האופוזיציה האיראנית, הרוויה במאבקים פנימיים ומתקשה להשפיע על הנעשה בתוך איראן, אך היא יכולה לתת ביטוי להבחנה החדה בין העם האיראני, שסבלו נגרם בשל מדיניות המשטר, לבין המנהיג ועושי דברו. זאת, בין היתר, תוך בניית יכולות ייעודיות בתווך של הרשתות החברתיות.
אזהרה: תמיכה בשינוי המשטר איננה חלופה לפעולות סיכול
בה בעת חשוב להדגיש, ואין סתירה בין הדברים, כי מחויבות אסטרטגית לגילויי תמיכה ואהדה, ואף השקעת משאבים במישרין או בעקיפין על ידי ישראל או על ידי ידידיה במערב, בהעצמת ההתנגדות למשטר הנוכחי בטהראן, איננה כשלעצמה בגדר חלופה להתמודדות עם אתגר הגרעין האיראני בכל דרך אפשרית אחרת.
מכיוון שמדובר באיום קיומי, כל משק המשאבים הנדרש צריך להיות מושקע באפיקי סיכול ישירים, ולו משום שאין כל ודאות שהמאמצים לחילופי משטר אכן יצליחו. נפילת המשטר באיראן היא אולי הפתרון הטוב ביותר, הן לישראל ולעולם והן לעם האיראני, אך דא עקא שמהפכות ומהפכות-שכנגד, גם אם הן זוכות לעידוד חיצוני, נמנות עם התופעות המדיניות הקשות ביותר למימוש ולחיזוי. בנסיבות שבהן איראן, להערכת גורמי מודיעין בישראל ומחוצה לה, מאיצה את דהרתה לעבר נקודת הפריצה בצבירת חומר בקיע באיכות צבאית, לא ניתן להסתמך על התקווה לטלטלה פנימית. יש להכין את כלל המערכים הרלוונטיים בישראל הן לפעולות המיידיות הנדרשות לעיכוב וקניית זמן והן, כאופציה שחייבת להישאר “על השולחן”, לסיכול גורף של פרויקט הגרעין הצבאי האיראני.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
- בניית אתרים