עתיד עזה בהקשרה האזורי: תרומתה של ישראל לאינטרסים של “מחנה היציבות” במזרח הים התיכון

המהלכים באשר לעתידה של עזה אינם מנותקים מן ההקשר הרחב יותר של המאבק על עתיד האזור כולו. מדובר אומנם במחוות שיינתנו למשטר החמא”ס, המזוהה עם האחים המוסלמים ונתמך על ידי תורכיה וקטר. במבט ראשון זוהי תוצאה בעייתית של האירועים האלימים מאז מרס 2018, אולם בפועל, מי שנקלע לעמדת נחיתות הוא דווקא הנהגת חמא”ס. זו מוכנה כעת לשעבד את עקרון היסוד של התנועה – המאבק הג’יהאדי, שממילא הגיע למבוי סתום עקב אובדן האפקטיביות של כליו העיקריים, ועוצמת ההרתעה הישראלית – כדי להשיג הקלות כלכליות עבור אוכלוסיית הרצועה. העמקת התלות של עזה במצרים, ואולי (בכפוף לבקרה ביטחונית מחמירה) גם בקפריסין, היא בגדר אינטרס משותף של מחנה היציבות במזרח הים התיכון. ההסדר המסתמן יש בו כדי להצר את רגליהן של תורכיה ושל איראן. ראוי אפוא למצות מאמץ זה, גם במחיר עקיפה של המכשולים שמציב אבו מאזן.

בפתח ספרו על האסטרטגיה העקיפה בחר לידל הארט לצטט מדברי המצביא הביזנטי בליסאריוס, שבמאה השישית הביא את האימפריה לשיא כוחה: “הניצחון השלם ורב-האושר ביותר הוא זה: לאלץ את אויבך לחדול מתכליתו, בעוד אתה עצמך אינך ניזוק”. אם תכליתם של הארגונים המכונים ג’יהאדיים – כמו תנועת החמא”ס, הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני וחיזבאללה בלבנון – היא לנהל מערכה נגד הפרויקט הציוני עד להכרעתו, הרי שמהלכים המביאים אותם לחדול מכך, ולו רק לתקופות ממושכות, הם ניצחון ישראלי. מצב ממושך שבו אין לוחמה, ומאזן ההרתעה בא לידי ביטוי, מכרסם בלגיטימיות של כוחות אלה וממחיש את עמידותה ויתרון כוחה של ישראל. תוצאה זו גם משרתת לאורך זמן את האינטרסים של כוחות נוספים במזרח הים התיכון, כולל מצרים, קפריסין ויוון, המעוניינים ביציבות מדינית ובבלימת השפעתם של הכוחות האסלאמיסטיים הנשענים על איראן ו/או על תורכיה.

דווקא דברי הרהב הריקים של יחיא סנוואר, המזכירים נשכחות משנות השישים (שהרי חמא”ס לא תזכה להמטיר טילים לא שישה חודשים וגם לא שישה שבועות) יש בהם כדי להעיד על צורך דוחק לחפות על מהלך בכיוון ההפוך: נסיגה מעימות, ומאמץ שיטתי, בחסות מצרים, להגיע להבנות ארוכות טווח. ביסוד הדברים – ההבנה שרק השבת השקט תאפשר הקלה מסוימת במצוקותיה של אוכלוסיית הרצועה, שחמא”ס נטלה אחריות על גורלה, מתוקף יומרתה להיות בבוא העת הכוח השולט בציבור הפלסטיני.

במבט ראשון, כל הקלה שתינתן לחמא”ס בנסיבות אלה – ובייחוד מתווה הכולל נתיב ימי בעתיד, שניתן להציגו כ”הסרת המצור” – יכולה להצטייר כהישג למדיניותה האלימה מאז מרס 2018. כך, בוודאי, תנסה ההנהגה בעזה לטעון. עם זאת, נכונותן של מצרים, של ממשלת ישראל (למרות מחלוקות לגבי דרכי פעולה ספציפיות) ואולי גם של קפריסין ויוון, שהעלו רעיונות דומים כבר לפני שנים בעקבות משבר ה”מאוי מרמרה”, לשקול אופציות מסוג זה אינן השתקפות של חולשה אל מול הטרור – גם אם כך זה מצטייר – אלא דווקא של חישוב אסטרטגי נבון לטווח הארוך.

מתחזק הרושם, למרות הרטוריקה המתלהמת, כי החמא”ס מוכנה, במסגרת המהלך המוצע, לשים קץ גם להסתערויות על הגדר ו”טרור העפיפונים”, ולהשכין שקט כדי להשיג שיפור מסוים במצב הכלכלי של העזתים. לא מדובר ב”תוכנית מרשל” גרנדיוזית, אלא בפתרונות נקודתיים לשאלות התעסוקה, אספקת החשמל והמים, וייצוא מסוים של סחורות. חשוב להמשיך להמחיש לאוכלוסייה בעזה, ולאזור כולו, שיש מחיר לשלטון חמא”ס. בה בעת, ניתן לגלות גמישות גוברת ככל שיימשך השקט, ולהידרש, בהמשך, גם לסוגיית הנתיב הימי. חמא”ס, במתווה זה, מוותרת על תכלית מהותית ואסטרטגית – קדושת המאבק הג’האדי – ואילו ישראל נדרשת רק להתאמות טקטיות. הטענה שהדבר “קונה לחמא”ס זמן להתעצמות” מתעלמת מכך שנתיבי האספקה לחמא”ס יהיו נתונים לפיקוח הדוק, ובמקביל, צה”ל במשאביו הנרחבים מתעצם, ומאיץ את העיסוק בכלל מרכיבי המענה (גם בבניית היכולת לתמרון קרקעי מהיר ואפקטיבי, בניגוד למצב ששרר ב-2006 ואף ב-2014).

מעבר לכך, נכון להעריך את המחיר והתועלת של המהלכים מול עזה גם בהקשר האזורי. אילו היה הדבר בידיו, היה המשטר המצרי – המתעב את תנועת “האחים המוסלמים” (שרבים מראשיה נדונו באחרונה למוות, אם כי ספק אם אכן יוצאו להורג) – שם קץ גם לשלטון חמא”ס בעזה, שהרי התנועה, למרות ניסיונותיה להתנער מכך, היא בשר מבשרם של האחים המוסלמים. יחד עם זאת, בחמש השנים שחלפו מאז הדחתו של מורסי התבססה בקרב הצמרת המצרית התובנה שלפיה עדיף להכיל ו”להזחיל” את הנהגת חמא”ס, ולשחוק קמעא קמעא את הלגיטימיות שלה, מאשר לנסות ולהיפטר ממנה במהלך כוחני – שממילא אינו מעשי (הרי ישראל לא תשלים עם נוכחות צבאית גדולה של מצרים קרוב ללב הארץ; וללא נוכחות כזו, כוח חיצוני לא יוכל לשלוט ברצועה).

החלופה המועדפת – העמקת תלותו של המשטר ברצועה בשכניו המצרים – משרתת היטב גם היא את האינטרסים של “מחנה היציבות” במזה”ת, הניצב במשותף (למרות מתחים פנימיים מסוימים) מול כוחות האסלאמיזם הטוטליטרי לגווניהם. רמת התיאום ושיתוף הפעולה בין ירושלים לקהיר מאפשרת שמירה על האינטרס הביטחוני הישראלי. בכפוף לבקרה ביטחונית קפדנית ביותר, ניתן לבחון גם תרחיש שבו תיכנס קפריסין לתמונה, בגיבוי הצי היווני, לאבטחת נתיב השיט המוצע; בממד המדיני-אסטרטגי יהיה בכך כדי להצר את צעדיה של תורכיה ולגרוע מיומרותיו של ארדואן למנהיגות אזורית – ובכך יש לישראל עניין רב בראייה ארוכת הטווח.

שלושה גורמים מעיקים על המהלך המוצע, ומחייבים טיפול זהיר ומושכל. הראשון הוא הצורך להשיב את גופות שני החיילים – גולדין ושאול – ואת שני האזרחים שעברו (ביוזמתם) את הגבול ומוחזקים בידי חמא”ס. חשוב לעקור מתודעת החמא”ס את הציפייה שישראל תשוב ותיסחט כמו בפרשת שליט. חשוב גם שסוגיה זו, על כל עוצמתה הרגשית, לא תהיה שיקול יחיד במהלך שיש לו משמעויות אסטרטגיות.

האיום השני עשוי לבוא מצד גורמים “סוררים” בעזה, ובמיוחד מצד הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא”פ), שיש לו זרוע צבאית בעזה ועלול לפנות לפרובוקציות אלימות בעוצמה ניכרת, אם כך ירצו פטרוניו בטהראן. המצרים הם אלה שיצטרכו להבהיר חד משמעית לחמא”ס כי כינון רגיעה מחייב אכיפה תקיפה של ההסדר מול גא”פ וגורמים סוררים נוספים.

הקושי השלישי, והעיקרי בשלב זה, נובע מן השימוש האכזרי שעושה אבו מאזן בסמכויות משפטיות – שריד למציאות ששררה לפני 2007 – כדי לסכל הקלות כלכליות לאוכלוסייה כל עוד לא השיבו הרשות הפלסטינית ותנועת פת”ח לידיהן את השליטה ברצועה. אותו “ד”ר ג’קיל/הנשיא עבאס” המפגין שיתוף פעולה, מתינות וגדלות רוח מול אורחיו מן השמאל הישראלי, נוהג כ”מר הייד/איש פת”ח אבו מאזן” כאשר הוא מחזיק את כלל אוכלוסיית הרצועה בת ערובה עד להשגת יעדיו. במידת מה, צעדי העונשין שממשל טראמפ נוקט כלפיו כעת הם תגובה להתנהלותו, בסוגיה זו ובאחרות. בנסיבות אלה, ייתכן שלא תהיה ברירה אלא למצוא מנגנוני עקיפה שיאפשרו את מימוש ההקלות, גם אם “שיחות הפיוס” בקהיר תישארנה תקועות (כצפוי).

ראוי לציין כי ההתגברות על מכשול זה, וכן על ההשלכות בטווח הקצר של קיצוץ הסיוע האמריקני לאונר”א, מחייבת מהלך אחד שיש בו כדי לסדוק את העמידה המשותפת כנגד מחנה האחים המוסלמים: הישענות כספית, לתקופת מעבר (ארוכה?) על קטר כגורם מממן. זאת בתנאי שמצרים – השותפה האסטרטגית של ישראל במהלך כולו – תהיה מוכנה לכך. זה אינו מצב אידיאלי, נוכח המתח בין סעודיה ושאר מדינות המפרץ החברות במחנה היציבות לבין קטר. יתרה מזאת, הן מצרים והן ישראל היו שוב ושוב יעדי ההסתה של “אל-ג’זירה”, בחסות המשטר בדוחא. עם זאת, כל עוד מצרים שומרת על מעמד “המנכ”ל” במהלכים אלה, וקטר (הלהוטה להוכיח את נוכחותה כשחקן מדיני) מסתפקת במעמד של “מנהל הכספים”, מידה של גמישות טקטית היא במקומה. עדיף שלא לפתוח בפני חמא”ס אפשרות למניפולציות בדבר “משבר הומניטרי”, שיגררו לחץ בינלאומי ויסכנו את המתווה כולו.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: Bigstock