המערכה על עתיד היחסים המיוחדים בין ישראל לארה”ב

רק אם ייבנה מחדש מסד איתן של תמיכה, הן בקרב יהדות אמריקה והן משני עברי התהום המפלגתית המשסעת כיום את ארה”ב, תוכל הממשלה לנהל על בסיס ענייני את השיחה המורכבת בנושא האיראני.

אל”מ (מיל’) ד”ר ערן לרמן

הגם שהתקיימה בצל הדרמה בקאבול, סיפקה פגישתו של ראש הממשלה נפתלי בנט עם הנשיא ג’ו ביידן הזדמנות ל”שיפוץ” ועיצוב מחדש של מרכיבי יסוד ביחסי ישראל-ארה”ב. לקשר שבין שתי המדינות אין אח ורע בזירה הבינלאומית. מאז הקמתה, וביתר שאת מאז סוף שנות השישים, הוא אחד מאושיות הביטחון הלאומי של ישראל. הוא מושתת על ערכים ומטענים היסטוריים משותפים, אינטרסים לאומיים ודינמיקות פוליטיות משני עברי האוקיינוס, כולל תפקידה הייחודי של יהדות אמריקה. לצד נקודות השיא של השנים האחרונות, ובראשן העברת השגרירות לירושלים, ניתן לזהות כי בכל אחד מן השלושה נִבעו סדקים, שסכנתם גברה לאור חילופי הממשל בארה”ב. מכאן חשיבותו של הביקור, ושל צעדי ההמשך הנדרשים בעקבותיו, לביצור הזיקה ההדדית בין מערכות הביטחון ולאפשרות של “אתחול” ביחסים בעידן ביידן.

בראשית תקופת כהונתה כשרת החוץ בממשל אובמה ביקשה הילרי קלינטון להביא לתפנית חיובית ביחסי ארה”ב עם רוסיה של פוטין. כמחווה הביאה לעמיתה הרוסי, סרגיי לברוב, בפגישתם הראשונה בג’נבה ב-6 במרס 2009, חפץ בדמות “כפתור אתחול” של מקלדת מחשב שנועד לסמן את רצונה של ארה”ב בשינוי ושיפור ביחסים בהשוואה לשלהי עידן בוש. כזכור, שנת 2008 עמדה בסימנה של המלחמה בגאורגיה. המחווה השתבשה: התרגום לרוסית היה לקוי (פרגרוזקה, “עומס יתר”, במקום פרזאגרוזקה, reset באנגלית), ובחלוף הזמן גם הניסיון לשקם את קשרי וושינגטון עם מוסקבה עלה על שרטון.

התבנית שביסוד המחווה, עם זאת, נותרה תקפה. הממשלה החדשה בישראל אכן ביקשה, בביקורו של נפתלי בנט בוושינגטון, “ללחוץ על כפתור האתחול” ולשנות מגמות בעייתיות שאיימו להסתמן בעקבות חילופי הממשל, שליטת הדמוקרטים בקונגרס, אף שלא ברור אם תישאר על כנה ב-2022, והתחזקותן של מגמות עוינות בשיח הציבורי. על רקע הקיטוב הפוליטי בארה”ב התעוררו סימני שאלה בדבר שותפות הערכים בין שתי המדינות; התבלטו ניגודי אינטרסים, במיוחד בשאלה האיראנית; ובזירה הפוליטית נשמעו קולות צורמים, בעוד שיהדות ארה”ב מתקשה ללכד את שורותיה. כל זה מחייב “חריש עמוק”, ככינויה של אחת מן התוכניות לשיתוף פעולה בעת חירום. אין די בממד הנראה לעין של הביקור עצמו, ויש צורך במאמצים רבים ברמת השטח, ובעבודת מטה מתואמת היטב ויעילה מול וושינגטון והזירה האמריקנית כולה משני עברי המתרס המפלגתי, בממשל, בקונגרס ובמרחב הציבורי. תוצאותיהם חיוניות לעתיד המדינה.

חשיבותם של הממד האישי ושל שפת הסמלים

אין להקל ראש בחשיבותו של הממד האישי בהכרעות ההיסטוריות שעיצבו את יחסי ישראל עם ארה”ב במרוצת שלושת הדורות האחרונים. לנשיא טרומן, הגם שסלד מן המנהיגות הציונית בארה”ב, היה יחס בסיסי אוהד כלפי מצוקות העם היהודי ותקומתו בארצו, שהיה מעוגן גם באמונתו הדתית. לנשיא אייזנהאואר לא היו רגשות כאלה, אם כי גם הוא בסופו של דבר עמד על כך שטעה כשנרתם לסייע לנאצר ב-1956. בין קנדי לבן גוריון לא נוצרה “כימיה”, ויחסיהם הגיעו לסף משבר בסוגיית דימונה. מנגד, בין ג’ונסון לאשכול נרקמה ידידות, שהיה לה חלק בהכרעה לתמוך בישראל, צבאית ומדינית, לאחר מלחמת ששת הימים. גולדה מאיר כוננה עם ניקסון הסדרים ארוכי טווח בסוגיות קריטיות לביטחון ישראל; היחסים בין רבין לשר החוץ הדומיננטי דאז, הנרי קיסינג’ר, למרות נקודת המשבר של “ההערכה מחדש” ב-1975, עמדו בסימנה של הוקרה הדדית עמוקה.

קרוב יותר לזמננו, היה הבדל מהותי בין יחסו של ממשל קלינטון כלפי רבין, פרס וברק, מחד גיסא, וכלפי נתניהו, מאידך גיסא. בין בוש “הבן” לבין שרון ואחר כך אולמרט שררו הבנה והסכמה, מה שלא ניתן לומר על היחסים בין ממשל אובמה לנתניהו. אשר לביידן, על אף היכרותו רבת השנים עם נתניהו (בנאומו בפני שני בתי הקונגרס בשנת 2011 יצא ראש הממשלה מגדרו כדי להפגין קשר אישי עם ביידן, שנכח מתוקף תפקידו הפורמלי כנשיא הסנאט), יחסיו עם ראש הממשלה לשעבר עוצבו על ידי העימות בין ישראל לממשל אובמה, וחשדו של האחרון, שהתעצם לאחר הנאום בקונגרס ב-2015, כי עמדות ישראל נובעות מאהדה גלויה לרפובליקנים. בארבע שנות כהונתו של ממשל טראמפ נסדקה ביתר שאת התפיסה המסורתית שלפיה המחויבות לישראל היא עמדה “דו-מפלגתית”, חוצת גבולות סיעתיים; וזאת בעידן של קיטוב בין דמוקרטים לרפובליקנים כמעט בכל נושא, החל בקורונה וכלה בהתחממות כדור הארץ.

על רקע זה נוצרה הזדמנות לראש ממשלה חדש בירושלים, על אף זיהויו הפוליטי כאיש הימין וכמזוהה עם ההתיישבות ביהודה ושומרון, להתנער ממטען זה, מה שמכונה בעגה הפוליטית האמריקנית baggage, ולפתוח דף חדש תוך טיפוח יחסי גומלין אישיים ידידותיים עם הנשיא. לא במקרה בחר ראש הממשלה להדגיש, בדבריו הארוכים מן המקובל בתום הפגישה, עד כמה תרם ביידן בעשרות השנים של פעילותו הפוליטית לביסוס המפעל הציוני – התגשמות חזון הנביאים – וליחסים המיוחדים בין שתי המדינות.

נראה כי היעד של בניית אקלים אישי נוח יותר אכן הושג במידה רבה, על פי מה שניתן לשפוט מכלל הידוע עד כה. ברמה האישית, נימת ההתייחסות הייתה לבבית. למרות רקעו האידאולוגי נתפס ראש הממשלה על ידי הנשיא ואנשי צוותו כמי שאינו נושא עימו את המטען הבעייתי של קודמו, בכל הנוגע לזיהוי-יתר עם צד אחד בנוף הפוליטי האמריקני שהתבטא בציפייה לניצחונו של רומני ב-2012 ובגילויי הקרבה המובהקים כלפי טראמפ. גם אם היה מותש מן המשבר האפגני והשלכותיו, ביידן ניהל שיחה על קשת רחבה של נושאים הקרובים לליבו, ומצא בראש הממשלה בן שיח קשוב.

גם לשפת הסמלים יש משקל. בעקבות המפגש תִדרך הממשל את בכירי הארגונים היהודיים בארה”ב, תוך התייחסות ליחסים במושגים של “שותפות”, .partnership יש מי יפרש זאת כמדרגה שמתחת ל”בעלת ברית”, אבל בפועל דווקא “חוק השותפות המיוחדת” ( (S.P.A.משנת 2013 הוא שמקנה כיום לישראל את מעמדה הפורמלי הייחודי בוושינגטון, ולא ההגדרה הישנה יותר משנות השבעים של המאה הקודמת, “בעלת ברית שאינה בנאט”ו” ((MNNA.

כפי שחוק זה קובע, ומנחה את הממשל לפעול, יש מגוון תחומים, החל בסייבר, עבור בתחום האנרגיות המתחדשות ובמאבק נגד התחממות כדור הארץ, ועד (כיום) להפקת לקחים מן המערכה נגד המגפה, שבהם שתי המדינות מזהות מרחב להעמקת שיתוף הפעולה. על רקע זה יש גם מקום לבחינה מחדש של מדיניות הוויזות באשר לכניסת ישראלים לארה”ב. אולם כל אלה, בסופו של דבר, הם בגדר נושאי משנה אל מול שתי השאלות המרכזיות שעל הפרק: האם יש עדיין שותפות אינטרסים איתנה בין וושינגטון לירושלים, ועד כמה ניתן לבלום את מגמות השחיקה בממד הערכי והפוליטי, בסיועה של יהדות ארצות הברית.

הממד האסטרטגי: איראן בראש סדר העדיפויות

ללא המטענים הפוליטיים והאישיים שהכבידו על יחסיה של ממשלת ישראל הקודמת עם ממשל ביידן, מתאפשר, לפחות להלכה, דיון ענייני, נקי מן החשד של “בחישה” בענייניה הפנימיים של ארה”ב, בין הנשיא ובכירי הממשל לבין ראש הממשלה בנט ואנשי צוותו, בדגש על ראש המל”ל אייל חולתא, שרקעו המקצועי מאפשר לו להתמקד בהיבטים המודיעיניים והמבצעיים של ההתמודדות עם מיזם הגרעין האיראני. אלא שלפתחו של דיון זה ניצבת שאלה רחבה יותר: האם יעדיהן האסטרטגיים של שתי המדינות עדיין משותפים?

בעידן טראמפ נראה היה שהתשובה על כך ברורה: ארה”ב התייצבה לימין בעלות בריתה המסורתיות באזור – ישראל, סעודיה, מצרים – ונקטה קו תקיף ביותר כלפי המשטר באיראן, ששיאיו התבטאו בנטישת הסכם הגרעין, מדיניות “הלחץ המקסימלי”, וחיסול קאסם סולימאני. ממשל ביידן, לעומת זאת, הפנה עורף לסעודים בכל הנוגע למלחמה בתימן; אותת (בעת מסע הבחירות) שאינו שבע רצון מן הדרכים שבהן משטר סיסי מבסס את שלטונו בקהיר, ונכונותו, אולי אף להיטותו בראשית הדרך, לשוב להסכם הגרעין עם איראן יצרה מתח עם ישראל בשאלה האסטרטגית הראשונה במעלה.

בה בעת, יש עדיין בסיס לדיון תכליתי. למרות הרושם הקשה שהנסיגה מאפגניסטן מותירה, ממשל ביידן איננו בדלני בגישתו, כפי שמובהר היטב במסמך ההנחיות הראשוני למדיניות הביטחון הלאומי (מרס 2021). הוא עדיין רואה את ארה”ב, בשילוב עם בעלות בריתה הדמוקרטיות – ומכאן חשיבותו של הממד הערכי, כמפורט להלן – כגורם מוביל ומעצב במערכת הבינלאומית, בתחרות מחריפה והולכת עם סין ועם רוסיה, ועל רקע זה מודע לחשיבותה של שאלת מניעת התפוצה של נשק אטומי ובלימת פרויקט הגרעין האיראני, ולערכה של השיחה עם ישראל. מטבע הדברים, נקודות המוצא לשיחה זו נותרו שונות: ממשל ביידן מאמין בדיפלומטיה, אפילו מול הטאליבאן, בעוד שלישראל יש, בלשון המעטה, אמון קלוש מאוד בסיכויים לשכנע את איראן בדרכי נועם. עם זאת, ניכר היה במהלך הביקור שיש בוושינגטון אוזן קשבת, יותר מאשר בראשית דרכו של הממשל, להנחות שביסוד העמדה הישראלית, ולרעיונות האופרטיביים הנגזרים מהנחות אלה. זאת, בשל התסכול הגובר במדינות המערב נוכח עמדותיה של ההנהגה בטהראן.

ממשל ביידן למד, בדרך הקשה, שהמשטר האיראני, בוודאי בנשיאותו של ראיסי, המגלם בנאמנות את עמדותיו של המנהיג, אינו רואה כל צורך להתפשר, וממשיך לדהור לצבירת חומר בקיע לנשק גרעיני. הוא כבר אינו טורח להסתיר שזו מטרתו: להעשרה לרמה של 60% אורניום 235 אין כל תכלית אחרת מאשר להתקרב ל-94%, מה שמוגדר רמת העשרה “צבאית”. בנסיבות אלה, יש טעם להקשיב לנקודת המבט המודיעינית ולרעיונותיה המבצעיים של בעלת ברית שמחויבותה אינה מוטלת בספק, ושבכוחה, כפי שהבהיר ראש הממשלה היטב, להגן על עצמה בכוחות עצמה, מבלי לבקש מחיילי ארה”ב לסכן את עצמם בעבורה.

האם הניב הביקור תמורה בעמדות הממשל? ייתכן שמדויק יותר לומר שהדיון עם ישראל, שהחל הרבה לפני הביקור ונמשך גם לאחריו, חיזק מגמות שכבר החלו להסתמן ממילא. גם לארה”ב יש דרישות יסוד: אילו היה ביידן מוכן לחזור להסכם “בכל מחיר” כבר הייתה מושגת הבנה עם איראן על הסרת הסנקציות, אך לא זה מה שאירע במהלך החודשים האחרונים. ככל שניתן לשפוט, בשורות הממשל מתעצמת ההכרה, שאולי התחזקה בעקבות הביקור, כי כניעה לתכתיבי טהראן תהיה מהלך חסר אחריות שעלולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת על עתיד המערכת הבינלאומית כולה.

שלוש התבטאויות ספציפיות עשויות להעיד על כך, אם כי עומדת בעינה האפשרות שגילויי גמישות מזעריים מצד איראן ישובו ויפתו את הממשל למצות את האופציה הדיפלומטית:

• בעת המפגש, האוהד לא פחות, עם הנשיא ריבלין לקראת תום כהונתו של האחרון (29 יוני 2021) דיבר ביידן על כך שלא יהיה לאיראן נשק גרעיני “במשמרת שלי” (כלומר בשנים הקרובות). הפעם, לעומת זאת, היה המסר חד יותר: לא יהיה לאיראנים נשק גרעיני, נקודה. גם אם מדובר בניואנס, יש לו משמעות באשר למועד התפוגה של סעיפי ההסכם עם איראן (“”sunset clauses) וכוונתו העקרונית של ביידן להגיע להסכם “ארוך יותר וחזק יותר”.
• חשוב יותר היה האזכור המפורש, בדברי הנשיא לאחר הפגישה, של “אפשרויות אחרות” לפעולה אם המו”מ ייכשל, איום שכבר הוציא את האיראנים משלוותם וזכה לתגובה של ראש המועצה לביטחון לאומי של המשטר, שמחאני, שהזהיר כי איראן תראה לעצמה זכות להגיב בצורה דומה. בהקשר שבו נאמר, ניסוח זה מקבל משמעות קונקרטית: היינו, נכונות להאזין לרעיונותיהם של ראש הממשלה ואנשיו כיצד לממש “אפשרויות” אלה. כדי לתרגם זאת ללשון המעשה נדרשת עבודת מטה מקיפה של הדרגים המקצועיים בשתי המדינות, אך לפחות להלכה, התבטאותו של הנשיא פותחת פתח לדיון ברוח זו.
• בהמשך להתבטאויות אלה הזהיר שר החוץ טוני בלינקן, בנאום בבסיס חיל האוויר האמריקני ברמשטיין, גרמניה (8 בספטמבר), כי מתקרב הרגע שבו לא יהיה עוד טעם בשיבה להסכם הגרעין, מבלי להתייחס במפורש לצעדים שתצטרך ארה”ב לנקוט אם כך יקרה.

האפקט המצטבר של התבטאויות אלה, ושל הקושי הגובר נוכח ההתנהלות האיראנית, גם אם ביקורו של יו”ר סבא”א, גרוסי, בטהראן מסמן אולי ניסיון איראני לאפשר שיבה למשא ומתן, מאפשר לגורמי המערכת בישראל לחדד מול עמיתיהם האמריקנים את הצורך להציב, ואולי אף להוציא לפועל, אופציות של בלימת הפרויקט האיראני שלא באמצעות השיחות בווינה. בכל מקרה, ספק אם תיתכן שיבה מהירה ל-JCPOA, הן משום שממשל ביידן מתקשה לבטל את כל הסנקציות כדרישת איראן, ולא יוכל במגבלות החוקה האמריקנית ליצר מנגנון שיבטיח לאיראנים שארה”ב מחויבת להסכם, והן משום שאיראן מתקרבת למעמד של מדינת סף גרעינית ואינה להוטה להשיב את הגלגל לאחור.

בתוך כך, נדחקו למעמד משני נושאים מדיניים-אסטרטגיים אחרים שבעבר עמדו במוקד ההידברות עם ארה”ב. ייתכן, אומנם, חיכוך בסוגיית כינונה מחדש של קונסוליה אמריקנית (נפרדת מן השגרירות) בירושלים, אך בשאלות הרחבות יותר ניכר כי הממשל האמריקני הפנים את המסר בדבר חוסר רצונה וחוסר יכולתה של ממשלת בנט להיכנס למו”מ או לעסוק בפתרון הסכסוך.

גם באשר ליחסים עם סין – נושא טעון, הניצב בראש סדר העדיפויות של הממשל – תידרש עבודת מטה מסודרת להגדיר את גבולות האפשרי. ישראל אומנם נזהרת מעימות חזיתי עם בייג’ינג מסוג זה שאוסטרליה נקלעה אליו, אך אין ספק במי תבחר אם תיאלץ להחליט על ריסון המעורבות הסינית במשק הישראלי. זיקתה של ישראל לארה”ב היא אסטרטגית, דמוגרפית (מתוקף היותה הפזורה העיקרית של עם ישראל בתפוצות) אך גם ערכית. ראש הממשלה רמז לכך בעקיפין כאשר התייחס בדבריו בבית הלבן בהרחבה לטקסט המקראי, שברוב המקרים אינו מוכר לסינים אך אמריקנים רבים גדלו לאורו, ורואים בו מסד ליחסים המיוחדים.

הממד הערכי והשלכותיו הפוליטיות

למרות חשיבותן של הסוגיות האסטרטגיות שעל הפרק, היו מי שהעריכו כי המשבר הדרמטי בקאבול, שהטיל צל על הביקור בוושינגטון, הן מסיבות טכניות של חלוקת הקשב בממשל והן בשל הפגיעה במעמד ארה”ב באזור ובעולם, יגרע מחשיבותן של הפגישות עם הנשיא ובכירי הממשל. יש בכך מן האמת; מקובל לומר שוושינגטון (ולא רק היא) פועלת כ”עיר של נושא אחד”, הנשאבת רובה ככולה לעיסוק בו עד שבא אחר ותופס את מקומו. האירוע גם הציב סימני שאלה באשר לסמכותו של הנשיא ולשיקול הדעת של צמרת הממשל.

אולם מנגד ניתן גם לטעון שבעיתוי רגיש זה סייע ביקור ראש הממשלה להזכיר לציבור, לדרג המקצועי והפוליטי ולמקבלי ההחלטות בארה”ב את ערכיותה של ישראל כבעלת ברית דמוקרטית, מהימנה, חזקה, שאינה מבקשת מחיילים אמריקנים להקיז את דמם להגנתה – נקודה שבנט הדגיש בדבריו, ובמילים אחרות, כל מה שאפגניסטן לא הייתה מעולם ואף לא הייתה יכולה להיות. בכך טמונה חשיבותם של “היחסים המיוחדים” דווקא עכשיו.

ראוי לציין את בחירתו של ראש הממשלה להתמקד בביקור זה בנשיא ובאנשי צוותו הבכירים. לא התקיימו מפגשים עם גורמי המפתח בקונגרס, ולא עם הנהגת המפלגה הרפובליקנית. המסר לביידן היה שממשלת ישראל הנוכחית רואה בו את מקור הסמכות, ואין בכוונתה להיקלע שוב למצב של תמרוּן בזירה הפוליטית הפנימית בארה”ב.

בזהירות הראויה יש גם מקום להזכיר, כפי שעשה הנשיא ביידן, את צביונה הייחודי של ממשלת ישראל החדשה כמגלמת ספקטרום פוליטי רחב, כולל מפלגה ערבית, ימין, שמאל ומרכז, מספר שיא של נשים וייצוג לקבוצות חברתיות. גיוון זה מקשה על גורמים עוינים לתייג את ישראל כאויב מובהק בעידן של “שיח הזכויות” והתפיסות של “intersectionality” (שותפות המאבק בין שחורים, נשים ושאר קורבנות של דיכוי, כמו הפלסטינים). אלו מובילות לא אחת להשתקה, לעיתים ברוטלית, של “לבנים פריווילגיים” בקמפוס ובמרחב הציבורי.

סכנותיו של תיוג זה הומחשו היטב בתעמולה העוינת ובגילויי האנטישמיות הבוטים במהלך מבצע “שומר החומות”. זאת, לצד גילויים של אהדה מופגנת לישראל. מבלי להקל ראש בחשיבותו של האגף הימני-אוונגליסטי במסגרת בסיס התמיכה של ישראל בארה”ב, חזית המאבק העיקרית בטווח הנראה לעין תהיה מול עמדות השמאל הרדיקלי בקמפוסים, ברשתות החברתיות ובקונגרס. בעיקר הדברים אמורים בנטרול השפעתן של חברות הקונגרס הנמנות עם ה-Squad , כמו רשידה טלאיב (ממוצא פלסטיני), אילהאן עומר ואלכסנדריה אוקאסיו-קורטס, המשלבות סדר יום חברתי המעוגן בתפיסות מרקסיסטיות עם עוינות בוטה לישראל ולעמדותיה.

תפקידה של יהדות ארה”ב

אתגר חשוב, בעקבות הביקור, הוא לתרגם את רוח השינוי גם למאמץ אינטנסיבי ועקבי לשיקום משמעותי של היחסים בין ישראל ליהדות ארצות הברית, שהגיעו לסף מסוכן של שחיקה, או לפחות לטיפול במגמות הנתונות להשפעתם של מקבלי ההחלטות. בביקור עצמו לא התפנה ראש הממשלה למפגשים מסודרים עם הנהגת הארגונים היהודיים (וגם לא התעכב בניו יורק, כדרכו של קודמו). עם זאת, לשיפור ביחסי הגומלין עם ממשל דמוקרטי יש השלכות גם על אווירת היחסים עם הקהילה היהודית, שרבים בשורותיה לא ראו בעין יפה, בלשון המעטה, את ההזדהות היתרה של ממשלת ישראל הקודמת עם הנשיא טראמפ והשקפת עולמו.

למהלך זה צריך להירתם הדרג המדיני העליון, שלא ממש התפנה לכך עדיין, לצד שרים רלוונטיים וגורמים נוספים בדרג המקצועי, ממשרדי החוץ והתפוצות ועד משרדי החינוך והדתות. הוא חייב להשתקף גם במדיניות הממשלה בסוגיות רגישות מבית, שראש הממשלה מודע להן היטב, בדגש על מתווה הכותל ועל היחס לזרמים הלא-אורתודוקסיים ביהדות.

רק אם ייבנה מחדש מסד איתן של תמיכה, הן בקרב יהדות אמריקה והן משני עברי התהום המפלגתית המשסעת כיום את ארה”ב, תוכל הממשלה לנהל על בסיס ענייני את השיחה המורכבת, שרק החלה, בנושא האיראני, שעמד במוקד הביקור וימשיך לעמוד בלב הדיון בין שתי המדינות.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר