מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

העברת מסר תקיף של ישראל, מבלי למצמץ, היא שיכולה למנוע את העימות הבא בצפון ולהניא את הסורים  מלאפשר לאיראן להביא להסלמת המצב המתוח באזור.

מי שטוען כי על ישראל לשמור על לשונה ולהזהר במעשיה, לבל תעליב או תרגיז את המשטר האיראני, נופל קורבן לכשל לוגי מוכר וידוע: הפיכת הסדר בין סיבה לתוצאה, ובמימד הערכי – בלבול בין מי שחותר לעימות, לבין מי שעיקר עניינו הוא להמנע ממנו.

עמדת איראן ופעולותיה הן הסיבה, לא התגובה, להסלמה המסתמנת. משטרו הברוטלי של "המנהיג העליון", ח'מנה'אי, רתם זה מכבר את משאביה של הכלכלה האיראנית המקרטעת לתכלית שמניעיה אידיאולוגיים מובהקים: להמחיש שהמהפכה השיעית האסלאמיסטית באיראן יכולה לחדש את המאבק להשמדת ישראל, שאותו נטשו המשטרים הסוניים החילוניים. מיליארדים כבר הושקעו ביצירת התשתית לכך. אין זה צעד הגנתי, כי לישראל אין מניעים תוקפניים. לכן, נסיונות לפייס את טהראן – "לעשות קולות של שטיח", כלשון משוררינו העממיים – רק יחמירו את המצב.

נהפוך הוא: הסיכוי למניעת הדרדרות נוספת טמון ביכולתה של ישראל להציב איום צבאי אמין, במילים נוקשות שיש להן גיבוי במעשים. יש לכך שלוש סיבות – ושלוש כתובות:

מול לבנון, מסרי האזהרה מכוונים להמחיש הן לאיראן והן לציבור הלבנוני – ובעיקר לחיזבאללה – שאת המחיר על הרפתקנות, בשליחותו של המנהיג ובשירות האינטרס האיראני, ישלמו העם הלבנוני, ממשלתו, ותשתיותיה הרעועות של המדינה. יתכן שלקחי 2006 הולכים ונשחקים, ויש למצוא דרך "לרענן" אותם גם מבלי להגרר מראש לעימות בהיקף מלא.

הכתובת השנייה צריכה ויכולה להיות העם האיראני עצמו. רבים באיראן מגיבים אמנם בזעם על אזהרות ישראל, מתוך עמדה לאומית זקופת קומה: אך רבים אחרים היו בין אלו שהניפו בהפגנות האחרונות כרזות בגנות ההוצאות העצומות של המשטר על מאבק שאינו משרת כהוא זה את האינטרסים של העם האיראני. המסר הישראלי צריך להיות מכוון – ואכן כך היה – לחדד הבחנה זאת בין צרכי המשטר ורעיונותיו לבין מה שחשוב לציבור הרחב.

הכתובת השלישית, ומבחינות רבות החשובה ביותר, היא רוסיה. בסופו של דבר, אפיקי השיח עם פוטין והממסד הרוסי – המתקיימים גם בזכות מרכיבים "רכים", כמו הזכרון ההיסטורי המשותף לגבי "המלחמה הפטריוטית הגדולה", 1945-1941 – לא יעזרו הרבה אם לא יעמוד במרכזם מסר "קשה", מגובה במעשים. הרוסים באו לסוריה להציל את משטר אסד מזעמם של בני עמו (או ליתר דיוק, מזעמו של הרוב הסוני). בזה הם בהחלט שותפים מלאים עם איראן. הם ביצעו לשם כך מעשי זוועה לא מעטים, חיפו על אחרים, והשתמשו לרעה בזכות הווטו שלהם במועצת הבטחון ובמוסדות בינלאומיים נוספים. כל זה כדי להציל את המשטר הרצחני הזה, ולהוכיח שהפעם (לא כמו בלוב) הקליינט שלהם הוא שישרוד.

לעומת זאת, הרוסים אינם שותפים לכוונתם של קאסם סוליימאני וה-"משמרות" האיראניים להפוך את סוריה לנקודת מוצא לערעור המשטר בירדן, ולעימות ההיסטורי עם ישראל. יש יסוד להניח שלא אהבו את שיגור המל"ט האיראני ואת כל מה שאירע בעקבותיו. יש להם כבוד רב לכוחה הצבאי של ישראל, שטבוע עוד בוותיקי העידן הסובייטי והתעצם מאז. חשוב לשמר בתודעתם שישראל נחושה לפעול בעוצמה כדי להגן על עצמה, ושהסתבכות סורית עלולה להציב בסכנה את השקעתם שם (החשובה להם לכשעצמה, וגם כקלף מיקוח מול ארה"ב). לכן גם חשוב היה לפרסם את תוצאות תחקיר חיל האוויר – כדי לסמן לרוסים (ולסורים) שטעות בשיקול דעת – התמקדות יתר במילוי המשימה, על חשבון תמרון ההתחמקות – היא שהביאה לאבדן המטוס, ולא חלילה עליונות של מערכות ההגנ"א (הרוסיות) על פני יכולתו של חיל האוויר. עצם ההחלטה בשני הצדדים, הישראלי והרוסי, לשמר אפיקי דיאלוג פתוחים בעיצומו של האירוע היא מסר לסורים שמוסקבה מבינה שישראל תמשיך לפעול מעת לעת. חשוב היה לגבות זאת גם באמירה ישראלית  פומבית וחד משמעית.

העברת מסר תקיף של ישראל, מבלי למצמץ, היא שיכולה למנוע את העימות הבא בצפון ולהניא את הסורים  מלאפשר לאיראן להביא להסלמת המצב המתוח באזור.


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Kremlin.ru [CC BY 3.0 or CC BY 4.0 ], via Wikimedia Commons

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *