JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

מדוע חדלו גורמי הממשל האמריקני לדבר על "מדינה פלסטינית"? הסיבה העיקרית היא העמדה הפלסטינית שאין כלל טעם לדבר על מדינה אלא אם היא תוקם על שטח השווה בדיוק לממדי הגדה ורצועת עזה כפי שהיו לפני 1967. יש לקוות שיוזמת טראמפ תשבור ציפייה בלתי מציאותיות זו.

מדוע נמנע הצוות של ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלאט מלדבר במפורש על מדינה פלסטינית, או על "פתרון שתי המדינות", או על "שתי מדינות לשני עמים"? זו שפת המושגים שראש הממשלה נתניהו עצמו השתמש בה בנאום בר-אילן. הוא שב ונדרש לה הרבה לאחר מכן, כולל בדברים שאמר מייד לאחר ניצחונו בבחירות 2015, בפגישתו עם שרת החוץ האירופית. מדוע אין היא נשמעת עוד? בניגוד לסברה המקובלת, הסיבה לכך נעוצה בעמדה הפלסטינית, לא במהלכיה של ישראל.

קל להיתלות בהתפתחויות, שאכן היו דרמטיות, בעמדותיו של הצד הישראלי. ניתן לטעון כי מהלכיו הפוליטיים של ראש הממשלה הניבו מסרים דו-משמעיים בנושא "שתי המדינות"; שכוחם הפוליטי המרשים של המתנחלים, הרבה מעבר למשקלם באוכלוסייה, נותן את אותותיו בעמדה המדינית הישראלית; וכללית יותר, שחלה "תזוזת ספקטרום" ימינה של כמעט כל האלקטורט הישראלי, על רקע כישלון אוסלו ומאורעות גל הטרור של ראשית העשור הקודם. כל אלה הם גורמים הראויים לעיון; אבל לא בהם נעוץ ההסבר.

מה שהפך את הדיון באפשרות של מדינה פלסטינית לבעייתי מאוד, כך שיש צורך בשפת מושגים אחרת, הוא התחפרותה של ההנהגה הפלסטינית (אבו מאזן, סאאב עריקאת) בדרישותיה הקטגוריות. לשיטתם, אין מה לדבר על מדינה פלסטינית אלא אם יוסכם מראש (במסגרת כללי היסוד, מה שמכונה ה- terms of reference, למשא ומתן) שהיא תשתרע על מלוא "השטחים הפלסטיניים הכבושים", OPT, מונח הכולל לשיטתם גם את מזרח ירושלים. שטחה חייב אפוא להיות לא פחות מ-6,205 קמ"ר, כגודלם של כל חלקי ארץ ישראל המערבית (יהודה ושומרון, מזרח ירושלים ורצועת עזה) שלא היו בידי ישראל ב-4 ביוני 1967, ולהתבסס על קווי שביתת הנשק של 1949, שהצד הערבי מעדיף לכנותם "קווי 4 ביוני", עם חילופי שטחים זעירים ושווי ערך בדיוק זה לזה בהיבט האיכותי והכמותי גם יחד.

לשיטתם של הפלסטינים, ואלו המקבלים את צדקת טיעוניהם, כך מתחייב מן "הלגיטימיות הבינלאומית", הנתפסת בעיניהם כמושג אובייקטיבי שאין עליו עוררין. כל הסדר שיציע להם פחות מזה יהיה איפוא, בראייתם, בגדר השתקפות של כוח הזרוע, יתרון כוחה של ישראל, ולא של הצדק שהם ראויים לו על פי דין. יש המהדרים ומוסיפים שבכך כבר ויתרו הפלסטינים על כ-78% ממולדתם ההיסטורית, ולא יוותרו עוד על שעל אדמה נוסף. לכן, הם מזהירים מראש, אין פלסטיני שיסכים לפשרות שמעבר לכך.

ישראל מתמודדת עם מצב שבו יש לגישתם תהודה רחבה בממסד מדיניות החוץ באירופה; בקרב חוגים פרוגרסיביים בארה"ב (כפי שמעיד, בין היתר, נאומו המוקלט של ברני סאנדרס בפני הפורום הגלובלי של הועד היהודי האמריקני); ובקרב השמאל הציוני הישראלי, שיש בשורותיו מי שמקבל כעובדה מוגמרת את הפרשנות הערבית הנוכחית למושג "הלגיטימיות הבינלאומית".

בפועל, כל שרשרת הטענות היא מופרכת:

  • הדין הבינלאומי אינו מחייב נסיגה מלאה. כל גורם אמריקני שהיה מעורב במשא ומתן מאז 1967 – כולל הנשיא קלינטון, שהשקיע יותר מכל נשיא אחר במאמץ להגיע להסדרי הקבע – היה מודע לכך. בכמה מקרים אף ניתנו מכתבי ערבויות לישראל או הצהרות פומביות המאשרות זאת. הרי לא במקרה הושמטה ה"א הידיעה מנוסח החלטה 242, ונכללה בה התייחסות ל"גבולות בטוחים ומוכרים" (קווי 4 ביוני 1967 לא היו גבולות, לא היו בטוחים ובוודאי לא היו מוכרים, שכן מדינות ערב מעולם לא הכירו בישראל). ההסכם עם מצרים לא התבסס על קווי 4 ביוני 1967 אלא על הגבול הבינלאומי. מעולם לא התקיים "גבול" מוכר בין ישראל לשטחי איו"ש ועזה. אשר לסוריה, נכון הוא שישראל הייתה, להלכה, מוכנה למו"מ עם סוריה על בסיס קווי 4 ביוני 1967 (מה שכונה לימים "פיקדון רבין") – אך לאור הנסיבות, נכונות זו הוסרה מעל הפרק. אין אפוא לתביעת הפלסטינים במה להיאחז.
  • כל זאת, משום שמלחמת ששת הימים לא הייתה תוקפנות שיש למחות את תוצאתה. אילו התקבלה ההשקפה הערבית (והסובייטית) בעניין זה, הרי שהעולם היה חייב לפעול נגד ישראל על פי פרק 7 במגילת האו"מ ולכפות נסיגה ללא תנאי. לא כך קרה. פשרה טריטוריאלית סבירה לא תהיה אפוא בגדר פרס לבעל הכוח, אלא יישום מתבקש של "יישוב סכסוכים בדרכי שלום" על פי פרק 6 של אמנת האו"מ. סעיף 2 באמנה, האוסר על השגת שטחים בכוח הזרוע, אינו מכוון למלחמות מגן, ואינו פוסל את האפשרות של שינוי גבולות בהסכם. ידע זאת היטב הנשיא בוש האב כאשר דיבר בפתח ועידת מדריד באוקטובר 1991 על הצורך בפשרה טריטוריאלית (למורת רוחם הגלויה של הסורים והפלסטינים).
  • יתרה מזאת: בנקודות זמן שונות דווקא היו בצד הפלסטיני מי שהסכימו לבחון ברצינות הצעות של פחות מ-100%, ובכללם ערפאת בקמפ דיוויד (לא על זה התפוצץ המו"מ בינו לבין אהוד ברק, אלא על ירושלים והפליטים). רק כאשר חולשתו של אבו מאזן גררה את אולמרט, ואת קונדוליסה רייס באנאפוליס, לכיוון זה, התקבעה התביעה ל-100% (בחילופים זעירים ושווי ערך) והפכה לעיקרון שכל סטייה ממנו היא בגדר כניעה לתכתיב ישראלי. היבטים מסוימים של החלטת מועצת הביטחון 2334 – "מתנת הפרידה" של ג'ון קרי – שנועדה במובהק לכבול את ידי ממשל טראמפ, לאחר שכבר נבחר, רק החמירו את הבעיה.

כל זה עולה בקנה אחד עם האסטרטגיה הפלסטינית לבינאום הסכסוך וחתירה לפתרון כפוי. זו גלומה ב"מחקר מספר 15" של עריקאת ממרס 2014, ששרטט – בעיצומו של המאמץ האינטנסיבי של קרי להביא לפריצת דרך! – מתווה של עקיפת התיווך האמריקני. הוא מתמקד, לצד הפיוס הפנים-פלסטיני, בגיוס תמיכה בינלאומית בפתרון כפוי. כך יוכלו הפלסטינים לעמוד בסירובם לכל פשרה בסוגיות היסוד (וביניהן זכות השיבה; שאלת ההכרה ההדדית בין שתי התנועות הלאומיות; מעמד ירושלים; ההסכמה לסידורי ביטחון). דא עקא שפתרון כפוי אינו ניתן ליישום בשטח, ובכל מקרה אין בו מענה לקשת רחבה של סוגיות מעשיות הנובעות מן המגע השוטף בין שני העמים.

מכאן חשיבותה של יוזמת טראמפ, גם אם מהלכיה ישובשו עקב עמדה ערבית ופלסטינית סרבנית. יש בה כדי לקעקע את הלגיטימיות של הדרישה ל-100%, להחזיר את המיקוד לצורכיהם היום-יומיים של הפלסטינים, ולשנות את ה-terms of reference: לא עוד "כמו שכולם יודעים". החוכמה המקובלת אינה חייבת להיות מקובלת. כל עוד עמדת הפלסטינים נעולה בדרישות המקסימום, אכן אין טעם בדיון על "מדינה פלסטינית" שאת מאפייניה ידחו הם עצמם על הסף. רק עם הבשלת המהלך ומשמעויותיו יהיה מקום לבירור מחודש של שפת המושגים.


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *