JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

במרס 2019 פרסם המכון מחקר שהצביע על סדקים, שאפשר להעמיקם, בעוינות המושרשת של חוגים רחבים בעולם הערבי כלפי ישראל והיהודים. מאז שבו והצטברו ראיות לעוצמתה של עוינות זו, אך התרבו גם הסימנים המאששים את ההערכות האופטימיות יותר.

טענתם המוכרת של המשטרים הערביים היא כי שינוי עמוק כלפי ישראל לא יוכל להתממש בהעדר פריצת דרך לקראת הסדר ישראלי-פלסטיני. בפועל, בהמשך לממצאי המחקר שפרסם מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון במרס 2019,[1] יש סימנים מתרבים לתמורה בשיח הפנים-ערבי לגבי היחס לישראל וליהודים, לצד תופעות מתמשכות, ולעיתים אף מחמירות, של עוינות עמוקה ברמת השטח.

המעקב של MEMRI ושל גורמי מחקר נוספים אחר קולות אחרים בשיח הערבי – וגם עיון עצמאי במסרים המופצים ברשתות החברתיות – שבים ומעלים בעת האחרונה ביטויים של עיון מחדש, בחוגים מסוימים, בעמדה הערבית השוללת את הנורמליזציה ואת זכותה של ישראל להתקיים (ולצידם, לעיתים בנימה בוטה למדי, ביקורת חריפה ביותר על הפלסטינים, על עמדותיהם ועל הדרך שבה גררו את העולם הערבי לעימות עם ישראל).

לצד מסרים מעת לעת ברמה המדינית (כולל התבטאויות של דרגים בכירים בבחרין ובאיחוד האמירויות) בולטת במיוחד הנכונות של כותבים ופעילי רשת סעודיים להביע הערכה לפעילות ישראל נגד זרועות התמנון האיראני: כך, עבד אל-רחמן אל-ראשד, לשעבר מנהלו הראשון של ערוץ אל-ערביה וכיום ראש מועצת העורכים, כתב באוגוסט 2019 כי "הפעולות הללו הציבו את תל אביב כשחקן אזורי שאינו מקוטלג עוד במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי" (ממר"י, 28/8/2019). נלוו לכך התקפות חריפות (ממר"י, 5/9/2019) על ארגון חיזבאללה בשל נכונותו להביא להסלמה עם ישראל בשליחותה של איראן. התסיסה הנרחבת כנגד השליטה האיראנית בלבנון ובעיראק הניבה גם היא מסרים (ואפיקי מגע בלתי רשמיים) המשקפים הערכה לתפקידה האזורי של ישראל כמוקד כוח מול איראן.

ראויה לציון גם הוועידה שהתקיימה בלונדון, ב-20-19 בנובמבר 2019, שהובילה להקמתה של "המועצה הערבית לאינטגרציה אזורית" וזכתה לכיסוי ניכר ואוהד בתקשורת (כולל כתבה ארוכה בניו יורק טיימס).[2] נטלו בה חלק עיתונאים, אומנים, יוצרים, חכמי דת, אישים פוליטיים ודיפלומטים (לשעבר) – וביניהם בן אחיו של סאדאת, מחמד אנואר אל-סאדאת, לשעבר חבר הפרלמנט המצרי, שאומנם לא חשך את שבט לשונו מן המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים אך גם תקף את המדיניות העקרה של הדרה והחרמה, ואת ההתנגדות לנורמליזציה. במאמר שפרסם לאחר מכן ב-Foreign Policy Research Institute בפילדלפיה, שבו סיכם את עיקרי דבריו בוועידה, האשים סאדאת בין היתר את אמצעי התקשורת במצרים בטיפוח שנאה ליהודים, בפחדים ובפראנויה, וקרא לכינונה של מערכת פוליטית פתוחה יותר שבה יידחקו לשוליים הכוחות הריאקציוניים – הן הלאומנים הפאן-ערביים והן האסלאמיסטים – המתנגדים לשלום, וכוחות חברתיים התומכים בו יבואו לידי ביטוי.

משתתף נוסף של הוועידה, ג'אסם מחמד, המתגורר בגרמניה ועומד בראש המרכז האירופי למחקרי המלחמה בטרור והמודיעין בבון, פרסם ב"פורום פיכרה" (הגות, בערבית) של מכון וושינגטון, וכן באתר אל-ערביה, קריאה למערכות השלטון ולמנגנוני הביטחון בעולם הערבי, הפועלים בשיתוף פעולה זה עם זה ועם ישראל במאבק כנגד "מעשי הטבח הג'יהאדיסטיים ושאיפות ההתפשטות האיראניות", להרחיב את מאמציהם גם לתחום התודעה הציבורית. לדבריו חלקם הביעו, משך שנים, עמדות עוינות ואף אנטישמיות החורגות מגדר ביקורת על ישראל ומגיעות לכלל דמוניזציה – וישראל, הלהוטה לשתף פעולה בתחום הביטחוני, לא עמדה בתוקף על כך שדפוס הרסני זה חייב להשתנות, כי הוא עצמו תורם לרדיקליזציה ולאיום הביטחוני, הן על ישראל והן על המשטרים עצמם. הגיעה העת לדרוש מן הממסדים הביטחוניים, ששליטתם בסדר היום הפוליטי ברוב מדינות האזור עדיין איתנה, למלא את חלקם במאבק נגד ההסתה ומורשת השנאה.

עוד שניים ממשתתפי הוועידה, מצטפא אל-דסוקי ואגלאל ע'ייטה, פרסמו בוול סטריט ג'ורנל קריאה להפסקת החרם הערבי על ישראל והוקיעו את נזקיה של תנועת ה-BDS, קודם כול לערבים עצמם ובמיוחד לפלסטינים.[3] השתתף בדיונים גם אינטלקטואל פלסטיני – קול בודד, יש לומר, באקלים עוין – פרופסור מחמד אל-דג'אני, נצר למשפחה שהייתה בשעתה בין מתנגדי המופתי חג' אמין אל-חוסייני, אשר מוביל זה שנים קו של התנגדות לתופעות השנאה, ייסד תנועה הקוראת למתינות – "ווסטיה" – ואף ביקר עם תלמידיו במחנות ההשמדה באירופה.

תופעות ועמדות אלה נותרו אומנם נדירות, אך עצם קיומן הוא תופעה מעודדת. יש להן תהודה גם בדיאלוג המתנהל בין יהודים לקבוצות של מוסלמים בפזורה, הדוחים את המסר האסלאמיסטי ומוכנים להידברות עם יהודים, גם כאלה שאינם מסתירים את מחויבותם לרעיון הציוני. ב-2016 יזם AJC (הוועד היהודי האמריקני) את הקמתה של "מועצה מייעצת מוסלמית-יהודית" בארה"ב, בניהולו של הדיפלומט האמריקני לשעבר רוברט סילברמן, ששירת בין היתר בעיראק, בישראל, בסעודיה ובמצרים. בגלגול עדכני של יוזמה זו, אך מחוץ לשורות הארגון, מוביל כעת סילברמן ארגון לא-ממשלתי בשם IJMA המפגיש דמויות בולטות בפזורה המוסלמית ובקהילה היהודית. הארגון קיים בראשית דצמבר שני כנסים רצופים בברלין ובוושינגטון.

האם המסר נקלט במדינות המערב, שצריך להיות להן תפקיד בעידודן של ההנהגות בעולם הערבי לשנות כיוון? ההצבעה שהתקיימה לאחרונה באספה הלאומית בצרפת ובה נקבע כי אנטי-ציונות היא סוג של אנטישמיות (ברוח דברים שאמר הנשיא מאקרון כבר ב-2017, בנאומו ב"אצטדיון החורף" בפריז, במלאות 75 שנה לתחילת שילוחם של יהודי פריז משם להשמדה), הייתה בגדר קריאת כיוון חשובה הצריכה להישמע גם בעולם הערבי. בזירה האמריקנית, לצד מסרי התמיכה המובהקים של ממשל טראמפ (המעוררים, להפתעת הערביסטים לדורותיהם, הרבה פחות זעם וסערת רוחות מכפי שסברו), ממשיכים השידורים בערבית של רשת "אל-חורה" לתת גיבוי לרעיונות המתוארים כאן, כמו גם להתקוממויות העממיות נגד ההגמוניה האיראנית בעיראק ובלבנון. פעולות אלה נעשות בהובלתו של השגריר אלברטו פרננדז, דיפלומט דובר ערבית ששירת בחמש מדינות ערביות ומוסלמיות והוביל את מהלכי המחקר בשירות החוץ האמריקני לגבי אתגר האסלאמיזם הטוטליטרי ודרכי ההתמודדות עימו.

מה על ישראל לעשות? משרד החוץ ממלא תפקיד מרכזי במאמצים אלה, זאת לצד הניסיונות (אם כך נכון לתארם) בדרג המדיני העליון לקדם יוזמות להסכמי אי-לוחמה עם חלק ממדינות ערב (ולבסס, בממד הכלכלי, את היחסים הקיימים והחיוניים עם מצרים וירדן, למרות המתחים שהתגלעו באחרונה).

בין היתר, יש לפעול:

  • להרחיב את המאמץ במרחב המקוון, המכוון להוקיע את ההסתה; להדוף מבצעי תודעה של איראן, גרורותיה ואסלאמיסטים סוניים; להציג דימוי חיובי של ישראל.
  • לעודד ולמעשה לארגן, באופן דיסקרטי, בהמשך לפעילות שכבר מתבצעת, ביקורים בישראל של גורמים במדינות שאינן מקיימות יחסים עם ישראל או אף מוגדרות עדיין כמדינות אויב, תוך תיאום עם גורמי החברה האזרחית הרלוונטיים – אלה שהוזכרו כאן ואחרים העוסקים גם הם בעידוד הזיקה בין היהדות, האסלאם והנצרות.
  • להמעיט, מנגד, בהצהרות המבליטות מראש את העיסוק הישראלי בהידוק הקשרים הפורמליים, כולל הסכמי אי-התקפה – הצהרות שבדרך כלל, אם הן מקדימות את המאוחר, מקשות על הדרג המדיני במדינות ערב לקדם את המהלכים שבהם מדובר.
  • להמשיך ולדרבן את ארה"ב, מדינות המערב וגורמים רלוונטיים נוספים בזירה הבינלאומית להפעיל את השפעתם הן על המערכת הממסדית בעולם הערבי (ברוח מאמרו הנוקב של ג'אסם מחמד, המצוטט לעיל) והן על גורמי החברה האזרחית, עד כמה שהיא רלוונטית, ברוח מגמת השינוי הנדרשת.

[1] https://jiss.org.il/he/lerman-cultural-policy-for-arab-israeli-partnership

[2] David M. Halbfinger, "Arab Thinkers call to Abandon Boycotts and Engage with Israel", New York Times, 20 November 2019.

[3] Mostafa El-Dessouki and Eglal Gheita, "Arabs Against Boycotting Israel: it has harmed the region and the Palestinians", Wall Street Journal, 20 November 2019.


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *