האם העיצומים על האוליגרכים מועילים?

בעוד שההחלטה של המערב לפגוע באוליגרכים הרוסיים כחלק  מהמערכה מול פוטין היא נכונה, הרי שאופן המימוש שלה שגוי ביסודו ודוחף את האוליגרכים עוד יותר לזרועותיו של השליט הרוסי. מן הראוי שהמערב וישראל יציעו מדיניות שתעמיד את האוליגרכים בפני הברירה להתרחק מפוטין ולהישאר במערב.

אחד האמצעים המרכזיים בארגז הכלים של מדינות המערב במערכה מול רוסיה הוא עיצומים כלכליים על שורה רחבה של אוליגרכים רוסיים. ההיגיון מאחורי המעשה הוא שהאוליגרכים הרוסיים מהווים את השדרה הניהולית המרכזית בשלטונו של הנשיא פוטין, וגם מקור להונו האישי. הציפייה היא, אם כן, שפגיעה קשה בהם תיצור מוקד לחץ משמעותי על פוטין, ואולי אף תביא להדחתו. אין חולק על העובדה כי האוליגרכים הרוסיים הם אכן מוקד הכוח המרכזי בכלכלה הרוסית ובשלטונו של הנשיא פוטין. חלקם חבים לו את עושרם, ואחרים חבים לו את האפשרות להמשיך להחזיק בהונם, והנשיא פוטין מצידו רואה את הונם של האוליגרכים כהונו שלו, כמו גם את כלכלת רוסיה. הוא אף השתמש בקבוצה מצומצמת מקרב האוליגרכים כדי שתשמש “מסתור” להונו האישי, המוערך בעשרות רבות של מיליארדים.

עם זאת יש אפשרות כי בניגוד למצופה, העיצומים גורמים בסופו של דבר לתהליך הפוך שבו האוליגרכים נדחפים עוד יותר לזרועותיו של פוטין, וזאת משום שהמהלכים של ארה”ב והמערב אינם משאירים בידיהם שום אופציה אחרת למעט “החיבוק” של הנשיא פוטין.

יש לציין כי העיצומים אכן משפיעים מאוד על שכבת האוליגרכים הרוסיים. לראשונה מאז פירוק ברית המועצות הם חשים איום על רכושם, וגם איום פיזי על משפחותיהם. רובם המכריע, אלה שבשנים האחרונות עברו להתגורר במערב, נאלצים כיום לנטוש את בתיהם ולעבור להתגורר במקומות חלופיים ובטוחים יותר עבורם  חלק מהאוליגרכים עברו בתקופה האחרונה לאיחוד האמירויות, או לתורכיה. חלקם באו לישראל, אבל הרוב חזר לרוסיה ונמצא שם בעמדת המתנה תחת עינו הפקוחה של פוטין. זו לא רק שאלה של אובדן הרכוש, אלא גם של אובדן הביטחון האישי והמשפחתי. אומנם מצד אוליגרכים אחדים נשמעים קולות מחאה נגד הפלישה לאוקראינה ונגד מדיניותו של הנשיא פוטין, אבל לאחר 60 ימים של מלחמה, ולאחר שהוקפאו עשרות מיליארדי דולרים, היה מקום לצפות לקול מחאה גדול הרבה יותר, ולפחות לניצניה של אופוזיציה מצידם של האוליגרכים.

זה לא קרה. הסיבה לכך נעוצה בראש ובראשונה בעובדה שרוב עושרם של האוליגרכים נובע משליטה על תשתיות בתוך רוסיה. חלק גדול מהם העביר במשך שנים את עושרו למקלטי מס או למדינות המערב, אבל מקור העושר היה ונשאר רוסיה, שהיא עדיין בשליטת פוטין. ההחרמה של הנכסים שלהם במערב היא אומנם פגיעה קשה בהם, אבל הפגיעה תהיה קשה הרבה יותר אם פוטין יחליט להלאים את נכסיהם שברוסיה.

בעוד שמדינות המערב חוסמות בפני האוליגרכים את חשבונות הבנק והנכסים, ולמעשה דוחפות אותם לעזוב את מדינותיהם, רוסיה מעודדת אותם לחזור ולהחזיר את הכסף הביתה. כיוון שמעטות המדינות שמאפשרות להם לנייד כספים (לדוגמה איחוד האמירויות ותורכיה), חלקם מחזירים נכסים לרוסיה ובכך מחזקים את כלכלת רוסיה, ואת האחיזה של פוטין בהם. האיום על ביטחון משפחותיהם מאלץ חלק ניכר מהם, בלית ברירה, לחזור עם המשפחות לרוסיה ולהפוך בדיעבד בני ערובה של פוטין. באופן פרדוקסלי, המדיניות הנוכחית של המערב מחזקת את פוטין ולא את האופוזיציה שאמורה לפעול נגדו. יתר על כן, פוטין מחזק מגמה זו בכך שהבהיר לאוליגרכים שמי שלא יחזור לרוסיה יכול להיתפס כ”בוגד באינטרס הרוסי”, כולל רמיזות שהם מסכנים את נכסיהם, ובעיקר את חייהם שלהם ושל בני משפחותיהם.

מן הראוי שהמערב, ובראשו ארה”ב, יאמץ מדיניות חלופית מול האוליגרכים, מדיניות שבמקום לדחוף אותם לידיו של פוטין תיתן בידם ברירה אמיתית בין חזרה לרוסיה לבין אופק ותקווה להם ולמשפחותיהם במערב. מומלץ למערב לשנות את המדיניות ממלחמת חורמה באוליגרכים הרוסיים למדיניות של “הפרד ומשול”. יש לנסות ליצור טריז בין האוליגרכים לבין הנשיא פוטין, וזה יכול להיעשות באמצעות העמדתם בפני האפשרות להתנתק לחלוטין מפוטין, כולל הכרזה פורמלית על התנגדותם הנחרצת לפלישה לאוקראינה, ובתמורה יוסרו מרשימות העיצומים, כל נכסיהם יוחזרו לידיהם, ומשפחותיהם תקבלנה אזרחות במדינות המערב שבהן יתחילו את חייהן מחדש.

אפשרות זו קשה מאוד לבחירה, אבל אולי תיצור בקרב האוליגרכים אופציה להתנגד לפוטין. משפחותיהם, שהתרגלו לחיים טובים מאוד במערב, עשויות לשקול בחיוב את ההצעה, שכן מעטים מעוניינים לחיות תחת שלטון האימים של פוטין ברוסיה, במיוחד ברוסיה הסובלת מעיצומים כלכליים. האוליגרכים יבינו שבחירה בחיים במערב היא ויתור על נכסיהם ברוסיה, כולל סיכון מסוים לחייהם מאנשיו של פוטין, אבל נותנת להם תקווה להתחיל את חייהם עם הון עצמי לא מבוטל.

מדינת ישראל צריכה ליזום את המהלך מול ארה”ב והמערב, אבל לא להוביל אותו. המדיניות הנוכחית של ממשלת ישראל, שמתעלמת מהעיצומים הבינלאומיים, עלולה להפוך לחרב פיפיות. מדינה שדרשה במשך שנים מכל מדינות העולם לאמץ עיצומים על איראן ועל ארגוני הטרור אינה יכולה להרשות לעצמה שלא לכבד את העיצומים הבינלאומיים שהוטלו על רוסיה. הצטרפות ישראלית רשמית למשטר העיצומים אין לה בפועל שום משמעות. גם היום שום בנק ישראלי לא יסכים לבצע העברה כלשהי או לפתוח חשבון למי מהאוליגרכים, שכן האיום האמריקאי בעיצומים נגד בנקים ישראליים יש לו משקל גדול יותר ללא שיעור מהחלטה של ממשלת ישראל. כלומר, המדיניות הישראלית הרשמית אינה הולמת את מה שעושים גופים פיננסיים ישראליים אשר מקפידים בפועל על העיצומים.

רצוי שמדינת ישראל תציע לארה”ב ולמדינות המערב לאמץ את מדיניות ה”הפרד ומשול” מול האוליגרכים ולהיות בין הראשונות ליישם אותה, בעיקר מול אוליגרכים יהודיים. על פי הערכות שונות כ-15% מהאוליגרכים הם יהודים, רובם המכריע ברמות הגבוהות ביותר, ובסביבתו הקרובה של הנשיא פוטין. אימוץ המדיניות המוצעת יכול להביא לכך שחלק ניכר מהאוליגרכים, שכבר כעת מתדפקים על דלתותיה של ישראל, יעלו וישתקעו בישראל. איתם אמור להגיע הון של עשרות רבות מאוד של מיליארדי דולרים, דולרים שיהיו נקיים מעיצומים ויופנו לטובת הכלכלה הישראלית.

האם יש סיכוי שהאוליגרכים יסכימו להצעה שמשמעותה אובדן נכסיהם ברוסיה? הם ככל הנראה יאבדו את הנכסים האלה בכל מקרה. פוטין פועל בהדרגה להלאים את כל הנכסים שהופרטו, והעיצומים נגד רוסיה רק יאיצו את התהליך. נכון שבחירה בחלופה המוצע כאן משמעותה אובדן נכסים, אבל יש בה תקווה גדולה לעתיד טוב יותר.

חלק מהאוליגרכים מבינים שהכלכלה הרוסית תקרוס, וימים קשים מאוד יגיעו. יתר על כן, מתפשטת התובנה שקיימת אפשרות לחזרת “המלחמה הקרה” ול”ירידת מסך הברזל”; מצב זה ימנע הוצאת כסף מהמדינה, וגם יאבד חופש התנועה. חלק יבינו שכדי להקדים תרופה למכה מן הראוי לאבד נכסים רבים ברוסיה ולבחון את המצב מחוץ למדינה, לפחות עד יעבור זעם.

המדיניות המוצעת עלולה להכעיס את הרוסים והם יפנו את הכעס כלפי מדינת ישראל. לכן, ישראל תיזום את המהלך ולא תוביל אותו. ישראל צריכה להימנע מהצהרות בנושא כדי לשמר את היחסים עם רוסיה.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / Mikhail Klimentyev/Kremlin Pool