JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

ד"ר יוסי מנשרוף

ד"ר יוסי מנשרוף

איראן המהפכנית, האסלאם השיעי הפוליטי, רשתות שיעיות טרנס-לאומיות.

המחאה באיראן התחדשה על רקע החלטת השלטונות להעלות במידה ניכרת את מחירי הדלק. המשטר נוקט יד קשה נגד המפגינים בניסיון לדכא את המחאה בהקדם. על הממשל האמריקאי לספק למפגינים גישה לאינטרנט כדי לסייע להתפשטות המחאה ולליבויה.

באמצע נובמבר 2019 התחדשה המחאה באיראן, בעקבות החלטת הממשלה להעלות בשיעור של 50 אחוז את מחירי הדלק ולהנהיג הקצבה של השימוש בו. לנהגים הונהג קיצוב של 60 ליטר לחודש במחיר של 15,000 ריאל (כ-13 סנט), כאשר כל ליטר דלק נוסף יעלה 30,000 ריאל. קודם לכן הנהיגו שלטונות איראן קיצוב של 250 ליטר במחיר של 10,000 ריאל.

המחאה התפשטה בתוך יומיים לערים המרכזיות באיראן, והיא כוללת בין היתר את טהראן, אספהאן, שיראז, תבריז, ח'רמשהר וערים רבות אחרות. בחלק מהערים התפשטה המחאה אל חלק מחוגי הבאזאר, שהינו העורק הכלכלי של המשטר ואחת הערובות החשובות להמשך קיומו. העלאת מחירי הדלק הייתה רק הזרז שהביא לחידוש ההפגנות, והמחאה הנוכחית היא המשמעותית ביותר מאז המחאות שפקדו את איראן בדצמבר 2017 – ינואר 2018. המפגינים קוראים סיסמאות נגד הגות היסוד של המשטר, שלטון חכם ההלכה, ונגד ח'אמנאי אישית, ומביעים את מאיסתם במדיניותו הכלכלית. המדיניות הזו של ח'אמנאי מעמידה את מתן החסות לטרור בראש סדר העדיפויות, בעוד האזרחים נאנקים תחת עול הסנקציות. חלק מהמפגינים חסמו כבישים במחאה על עליית מחירי הדלק, ותקפו סניפים של הבנקים שמזוהים עם הסיוע האיראני לשליחים השונים של משמרות המהפכה.

המשטר נקט עד כה כמה אמצעים, הרתעתיים בעיקרם. ראשית, הוא הגיב בגל מעצרים, שכלל עד כה לפי התקשורת המקורבת למשמרות המהפכה כאלף איש. בנוסף, כלקח מהפגנות המיליונים שאירעו לאחר זיוף הבחירות ב-2009, הגביל המשטר באופן משמעותי ביותר את הגישה לאינטרנט, בניסיון למנוע מהמפגינים לתאם את פעולותיהם ולהרחיב את שורותיהם. גם סיקור המחאה בתקשורת האיראנית מלווה בצנזורה קפדנית, במטרה להכילן ולסיימן בהקדם. אזרחים איראנים דיווחו על קבלת מסרונים מאיימים למכשיריהם הניידים שבהם הוזהרו מעונשים כבדים אם ישתתפו בהפגנות. לצד זאת, הרשות השופטת קראה לאזרחים להסגיר לידיה את שמותיהם של המפגינים, וחוגי ח'אמנאי קוראים להודיע שהמפגינים צפויים להיענש בהוצאה להורג ע"י בית המשפט. עד כה דיווח לא רשמי מצביע על כמאתיים הרוגים, בעוד שלפי אמנסטי ישנם 106 הרוגים, מה שעשוי ללמד על כך שבניגוד לסבבי מחאה קודמים באיראן (הגל המשמעותי האחרון של המחאה בדצמבר 2017 – ינואר 2018 הסתכם בכ-21 הרוגים) המשטר חושש יותר וממהר להשתמש בירי חי כדי לדכא את המחאה.

ח'אמנאי עצמו גינה את המחאות, ובמיוחד את המתקפות על הבנקים. בהתעלמו מהחתרנות האיראנית הגואה באזור, שמערערת את הביטחון במדינות רבות במזה"ת ובהן בחריין, תימן, אפגניסטן, סעודיה, לבנון, עיראק וישראל, הסביר ח'אמנאי שערעור הביטחון הוא "האסון הגדול ביותר עבור כל חברה". בניסיון להכפיש את המפגינים תיאר אותם ח'אמנאי כמשרתי רצונה של מפלגת האופוזיציה מוג'אהדין ח'לק. המפלגה הזו אינה אהודה בציבוריות האיראנית, בין היתר כיוון שביצעה בעבר פיגועים באיראן שבהם נהרגו גם אזרחים איראנים, וכיוון שלחמה לצד צבאו של סדאם נגד כוחותיה של איראן. נראה שבהנחייתו לאנשי המשטר לבצע בנחרצות את חובתם לנוכח ההפגנות העניק ח'אמנאי בפומבי אור ירוק לפזרן באלימות ובאמצעים כוחניים כמו המשך חסימת האינטרנט וצעדים אחרים כפי שיידרשו.

מבין האיתאללות האיראנים הבכירים, רק האיתאללות צאפי-גולפיגאני ועלאווי-גורגאני מתחו ביקורת על החלטת השלטונות להעלות במידה ניכרת את מחירי הדלק וקראו לשלטונות לבטל את צעדם. בשתיקתם לנוכח העלאת המחירים הוכיחו יתר האיתאללות הבכירים, שוב, שהמשטר האסלאמי שלל מהם את תפקידם ההיסטורי – לייצג את תלונות הציבור מול השלטונות ולדרוש מהם שיבואו לקראתם. נראה שהפיקוח הישיר שמטילה לשכת ח'אמנאי על לשכותיהם של האיתאללות הבכירים ממלא תפקיד ראשי בהשתקת המעוז האופוזיציוני האפשרי הזה, שהוכיח את יעילותו בכמה צמתים מרכזיים בהיסטוריה האיראנית-השיעית, ובהם מרד הטבק (1891) והמהפכה האסלאמית עצמה. הניכור בין העילית השלטת לציבור באיראן התבטא גם בשימוש של החוגים הרדיקליים במשטר, ובהם משמרות המהפכה, בפריצתה של המחאה, כדי לנגח את רוחאני, במטרה להחלישו לקראת הבחירות לפרלמנט שייערכו בפברואר 2020. אף שהפרלמנט הוא חסר סמכויות ממשיות במשטר, תוצאות הבחירות עשויות לשקף את מאזן הכוח במשטר לקראת ירושתו האפשרית של המנהיג ח'אמנאי. לאור חששו של ח'אמנאי שההתכתשות בין חוגי המשטר תחמיר את מצבו, קרא המנהיג לחוגי המשטר להפסיק את ההאשמות ההדדיות ולזכור שההחלטה על העלאת המחירים אינה של הממשלה בלבד אלא של שלוש רשויות השלטון – המחוקקת, המבצעת והשופטת.

המשטר האיראני חשש שמחאות המיליונים בעיראק ובלבנון יקרינו על המחאה באיראן (שדעכה בהדרגה מאז 2018), ומודע לכך שחלקים גדולים בציבור מתנגדים לסדר העדיפויות הכלכלי שלו, ולכן צפה את פרוץ המהומות ונערך אליהן. כך קרא ח'אמנאי בנאומו בפורום ביטחוני בשלהי אוקטובר 2019 לכוחות הביטחון לעמוד על המשמר, בציינו שהמחאות בעיראק ובלבנון הן פרי מזימה מערבית. לצד זאת, בטקס המרכזי לציון יום השנה ה-40 לכיבוש השגרירות האמריקאית בטהראן, ב-4 בנובמבר, הזהיר הרמטכ"ל האיראני, עבד אל-רחים מוסאווי, כי "ללא ספק פתנות [מלחמת אחים, שם הקוד של המשטר האיראני למחאות נגדו] בדרך".

פריצתה של המחאה הינה עדות נוספת לחשיבות קמפיין הלחץ המקסימלי של ממשל טראמפ. אף שנראה כי לדעת ח'אמנאי הוא עדיין יוכל להמתין לממשל האמריקאי הבא, בתקווה שטראמפ יפסיד בבחירות בשנה הבאה, אותות המצוקה של כלכלת איראן ניכרות היטב, למשל בהצהרות הנשיא רוחאני. זה הודה שכתוצאה מהסנקציות בתחום הנפט איראן מפסידה בממוצע 60 מיליארד דולר בשנה, והוסיף שהמשטר חווה כיום את אחד משעותיו הקשות מאז כינונו. נראה שהצהרותיו הפומביות האלו של רוחאני נועדו לאותת על רצונו לקיים הידברות עם וושינגטון. ואולם, לבד מסמכויותיו המוגבלות של הנשיא (כפי שנקבעו בחוקת המשטר), מעמדו במשטר נחלש ואין הוא מסוגל לשכנע את ח'אמנאי להתיר לו לעשות זאת.

דווקא משום פריצת גל המחאה, סבב הסנקציות האחרון של הממשל האמריקאי היה צעד בכיוון הנכון. בין היתר, משום שנחשף בו שח'אמנאי העביר חלק מסמכויותיו למוג'תבא בנו, ומינה אותו לעבוד בשת"פ עם מפקד כוחות קודס, קאסם סולימאני, כדי לקדם את שאיפות ההתפשטות האיראניות באזור, וכן עם מפקד הבסיג', רולאם-רזא סולימאני, כדי להבטיח את המשך שרידות המשטר באמצעות מדיניות הדיכוי. בכך חשפו האמריקאים את כספי המדינה הרבים המועברים לתחום אחריותו של מוג'תבא הבן, אף שהוא איננו נבחר ציבור. על הממשל לחשוף בפני הציבור האיראני עוד מקרים דומים לאלו, כדי לחדד בפניו את היותו שבוי במסגרת שלטונית שבה דווקא הגופים הבלתי נבחרים (כדוגמת משה"מ והבסיג'), ולא הגופים הנבחרים (הנשיא והפרלמנט), מחזיקים בסמכויות הממשיות במדינה, ובכך לעודדו לפרוץ את המסגרת השלטונית ולהדיח את המשטר.

על הממשל האמריקאי לסגור עוד פרצות בקמפיין הלחץ המקסימלי. במסגרת זאת, חובה מוסרית היא להטיל סנקציות על רשות השידור האיראנית (IRIB), שמשדרת הודאות שנגבו בכפייה ממפגינים וממסתייגי המשטר האיראני. ב-2013 הטילה וושינגטון סנקציות על רשות השידור, אך מסיבות לא ברורות העניקו ממשלי אובמה וטראמפ פטור מיישום הסנקציות הללו (אם כי ב-2018 הטילו סנקציות על מנכ"ל הרשות, עבדאללה עלי עסגרי). בנוסף, עמידה ממשית מצד ממשל טראמפ לצד המפגינים חשובה יותר מתמיכה הצהרתית בהם. רצוי לפיכך שוושינגטון תספק להם את שירותי האינטרנט, שהינם חיוניים למדי להמשך קיום המחאה והתפשטותה. בזמן ממשל אובמה דווח על פיתוח אמצעי טכנולוגי בדמות מזוודת אינטרנט, שמיועדת לאספקת אינטרנט לטובת אזרחים במדינות שבהם שליטיהם הרודניים מגבילים או חוסמים את הגלישה בתגובה למחאות המוניות. לפי המדווח, אמצעי כזה ניתן להעברה בקלות בגבולות, ואם אכן הושלם פיתוחו, כמדווח, עשויה החדרתו לאיראן לשמש זרז להתפשטות המחאה וליבויה.

המשטר באיראן עודנו חזק, ובידיו אמצעים רבים לדיכוי ההפגנות. עם זאת, פרוץ המחאה מעיד על חולשתו הכלכלית הגוברת ומסמל ציון דרך נוסף בשחיקת הלגיטימיות שלו מבית. התחדשות המחאה, לצד המחאות בעיראק ולבנון, עשויות לשחק כבר כעת לידי ישראל כיוון שהן עשויות להעסיק את הצמרת האיראנית ולמנוע ממנה להתרכז בהפניית הקמפיין האגרסיבי באזור נגד ישראל. רצוי שהממשל האמריקאי יסייע טכנולוגית למפגינים כדי להחליש את המשטר.


סדרת הפרסומים "ניירות עמדה" מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: [GTVM92 [CC BY-SA 4.0

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *