JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

ד"ר איימן מנצור

ד"ר איימן מנצור

מומחה לפוליטיקה בין-ערבית, הזירה הצפונית ואסטרטגיה אזורית.

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

אלוף משנה (מיל') ד"ר ערן לרמן

סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.

המצב הנוכחי בלבנון הוא הגרוע ביותר מבחינתה של ישראל: חופש פעולה מלא לחיזבאללה, במדינה שחדלה זה מכבר לתפקד. מכאן האינטרס להתייצב לצד המהלך, שבו החלה צרפת, לשינוי יסודי בסדר הפוליטי, הנשען מאז עצמאות לבנון על מבנה עדתי. החלופות – המשך הקריסה למצב תוהו ובוהו ו/או מעורבות תורכית גוברת – מסוכנות יותר לישראל, בראייה ארוכת הטווח.

עיקרי הטיעון

אסון ביירות – בהמשך לקריסה הכלכלית, החברתית והפוליטית שקדמה לו, ולאור גל הזעם שבעקבותיו – יצר סיכוי, ואולי הכרח, לשינוי מערכתי עמוק בלבנון, שסימניו הראשונים כבר ניכרים. היא נמצאת כיום על סף קריסה (צניחת תוצר, אבטלה, אינפלציה משתוללת, חדלות פירעון ואובדן כל אמון בסדר הפוליטי הקיים), ותלויה באופן מוחלט בסיוע חיצוני בשלב השיקום. במבט לעתיד, מסתמנות שלוש אפשרויות:

  1. המשך ההתרסקות הכלכלית והידרדרות לתוהו ובוהו חברתי ופוליטי, שבו כל דאלים גבר, ובמצב זה הגורם החמוש והאפקטיבי ביותר בלבנון יוסיף להיות חיזבאללה. זהו המתווה הקיים, שבראייה אסטרטגית הוא הבעייתי ביותר עבור ישראל: חופש פעולה מוחלט לחיזבאללה ושולחיו האיראניים, ללא כוחות מרסנים וללא “כתובת” מדינתית (אפילו את שאלת גבול ה-EEZ אין עם מי להסדיר).
  2. מעורבות גוברת של תורכיה, כחלק מחתירתה להגמוניה במזרח הים התיכון (שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי), וזאת תוך התבססות על הסונים (בעיקר בצפון) והאצתן של מגמות הבדלנות והשסעים העדתיים. גם מתווה זה, שכבר החל להסתמן, טומן בחובו סיכונים אסטרטגיים בראייה ארוכת הטווח, נוכח העוינות התורכית הגוברת כלפי ישראל, יוון ומצרים במערכה על עתיד הים התיכון.
  3. חומרת המשבר, והתלות המוחלטת בסיוע כלכלי חיצוני בשנים הקרובות, יוצרת סיכוי למהלך חילוץ ארוך טווח, מלווה בדרישה תקיפה ועקבית לרפורמה שלטונית עמוקה. על הפרק, ברוח הדרישות הנשמעות בהפגנות בשטח, ברשתות החברתיות ומצד גורמי הכוח הבינלאומיים, עומדת הדרישה לסדר פוליטי חדש ועל-עדתי. אפילו הנשיא עון – סמל מובהק של הסדר הישן – מתבטא כעת בשבח “המדינה האזרחית”. לישראל יש אינטרס מובהק בהצבתה של דרישה זו על סדר היום הבינלאומי.

בהעדר תפקיד אמריקני ברור, נטלה צרפת תפקיד מוביל בעיצוב המהלכים. טביעות אצבעותיה ניכרות במינוי מצטפא אדיב לראש הממשלה, ועל רקע זה גם הגיע הנשיא מאקרון לביקור שני בביירות והציג דרישה ל”פרק חדש”, דיבר על אמנה לאומית כתחליף להסכם אל-טאא’ף, ותמך בתפיסת “המדינה האזרחית” העל-עדתית.[1] בצירוף מוקדי כוח נוספים במערב (בייחוד אם תירתם ארה”ב לכך) יש לצרפת, הפועלת כנגד ההגמוניה התורכית במזרח הים התיכון, מנופי השפעה רבי עוצמה, ורצון להפעילם.

השאלה, שבעקיפין מופנית גם לישראל, היא מה נכון (וניתן) לעשות כדי לשים קץ למציאות שהובילה את לבנון אל התהום. התשובה הנכונה, ברמה האסטרטגית, היא מהלך הדרגתי אך עקבי שמטרתו תהיה ביטול המבנה הפוליטי הנוכחי, וייצוג שאינו עדתי בבסיסו. האינטרס הלבנוני, אך גם הישראלי (והאזורי), מחייב תרבות שלטונית חדשה המבוססת על האינטרס הלאומי הלבנוני, וכעת נוצר סיכוי מסוים לממשה. כך אפשר יהיה לרופף, עם הזמן, את אחיזת החנק המוחלטת שיש כיום בפועל לחיזבאללה (ולכן למשטר בטהראן) על עתידה של לבנון.

מזה 35 שנה ישראל אומנם אינה עוסקת בעיצוב המפה הפוליטית בלבנון (מעבר למאזן ההרתעה מול חיזבאללה, שישראל חייבת להמשיך ולקיימו בכל עוצמתו כל עוד המצב הקיים בלבנון מחייב זאת), אך בשיח המתפתח מול אירופה – ובהמשך גם (ובעיקר) מול וושינגטון – חשוב שישראל תתרום את חלקה לגיבושו של חזון באשר לעתיד לבנון, שישרת גם את האינטרסים שלה מול איראן ותורכיה.

משמעות המצב שנוצר

הפיצוץ שהתרחש בנמל ביירות ב-4 באוגוסט, והגילויים חסרי התקדים של זעם ציבורי בעקבותיו, שהופנו כלפי השיטה כולה – ההנהגה המושחתת, אך גם כלפי חסן נצראללה, חיזבאללה ואף המשטר האיראני כ”כוח כובש” בלבנון – שבו והציבו המחשה כואבת ומדממת של חומרת המצב. מאורע זה שיקף, באופן הרסני ודרמטי, את סך המאפיינים של ההתנהלות הפוליטית והביורוקרטית במדינה, דפוסים שכבר הביאו אותה לסף קריסה כלכלית וחברתית עוד קודם לאסון: חובבנות, חלמאות ושחיתות מערכתית, לצד חולשה בסיסית, עד כדי חדלון יכולת של מנגנוני השלטון.

ההסבר למה שאירע טמון ככל הנראה בטמטום ובחולשת מערכות, לא בזדון, אך ההאשמה מופנית לחיזבאללה בשל תפקידו המרכזי במערכת הפוליטית, וכן בשל החשד שידו הייתה במעל בכל הקשור להמשך אחסון של חנקת האמוניום בהאנגר 12 של הנמל. (לאור השימוש – המוכר לארגוני מודיעין במערב – בכמויות ניכרות של חומר זה על ידי תאי חיזבאללה בחו”ל, ייתכן שהיה לארגון אינטרס שלא לפנות מאדמת לבנון את המלאי העצום שנותר בביירות מאז שנתפסה האונייה “רוסוס” בדרכה מנמל מרסין שבתורכיה לאפריקה ב-2013). מנגד, יש לקחת בחשבון שלאורך המלחמה בסוריה נעשה שימוש רב בחומר זה גם על ידי הארגונים החמושים השונים אשר נלחמו במשטר הסורי, ובמיוחד בהתקפות שנעשו בתווך התת-קרקעי באזורי הלחימה הצפופים (חלב, ג’ובר, חמץ ועוד). מכל מקום, לצדדים רבים בזירה הפנים-לבנונית לא היה עניין בפינוי מלאי זה, תוך התעלמות מהסכנות הכרוכות בדבר.

הטיפול בפרשה חושף את הדפוס המקובע והמוכר בלבנון של חוסר תפקוד שלטוני אלמנטרי, ובמקרה זה מחלוקת בין הרשויות הלבנוניות השונות (הנהלת הנמל, המכס, משרד העבודה ועוד) מה לעשות במטען, כשברקע ניצבת שאלת התועלת שיוכלו להפיק ממנו המשתתפים השונים במאבק על מוקדי הכוח בלבנון. מכאן הצורך ברפורמה מרחיקת לכת – במהותה, מהפכנית – שבין היתר תפגע באורח מהותי בכוחו ובמעמדו של חסן נצראללה (ולכן גם באחיזתה של איראן בלבנון).

בעוד העיניים נשואות למחליפו של חסאן דיא, מצטפא אדיב, בתפקיד ראש הממשלה בלבנון, והיוזמה הצרפתית הממוקדת ברפורמות הכלכליות הנדרשות לביצוע על ידי הממשלה הלבנונית הבאה, בעיות היסוד שעל הפרק וההתרחשויות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות שעוברת לבנון אינן אישיות או אף סיעתיות, אלא נובעות מכשל מערכתי כולל. המדינה נמצאת בעיצומו של קיפאון מתמשך שבו הממשלה איננה מסוגלת למשול נוכח המחלוקות העמוקות שיש בין הגורמים הפוליטיים והכוחות העדתיים השונים ביחס לרפורמות הכלכליות הנדרשות (לדוגמה, האם לקבל את המלצות ה-IMF), עתיד משק האנרגיה והחשמל, מינויים בכירים, חוק הבחירות ועוד. מחלוקות אלו הופכות את הפוליטיקה הלבנונית למגרש של מאבקים וחיסולי חשבונות סקטוריאליים ועדתיים, שלעיתים קרובות מתנהלים כמשחק סכום אפס (כל הישג לגורם אחד נתפס כהפסד ליריביו).

הדבר מונע באופן עקבי את גיבושה של תפיסה לאומית מוסכמת, שעל בסיסה ניתן יהיה לאחד את המדינה. לפיכך, הכלכלה הלבנונית, הנמצאת מזה זמן במצב של פשיטת רגל, איננה צפויה להתאושש ללא סיוע חיצוני מסיבי (שנראה כי יהיה מותנה ברפורמות, שכאמור אינן מוסכמות על בעלי התפקידים השונים במסגרת כללי המשחק הפוליטיים הנוכחיים). כנגזר מכך, רק שינויים חברתיים ופוליטיים מרחיקי לכת יאפשרו שיקום ויציאה מן המצב הנוכחי. חשוב לזכור, ולהזכיר, כי השיטה הקיימת בלבנון בעשורים האחרונים מקנה כיום לחיזבאללה אחיזת חנק מוחלטת במוקדי הכוח החשובים לו, וחופש פעולה מלא כנגד ישראל על פי שיקול דעתו (ובהתאם לאינטרס של איראן), מבלי שהאינטרס הלאומי הלבנוני יעמוד תמיד בדרכו. מכאן האינטרס של ישראל, ולא רק שלה, בשינוי מבני עמוק במערכת הפוליטית הלבנונית.

למפגינים שהציפו את רחובות ביירות אין עדיין הנהגה מגובשת וברורה. יש עדיין משמעות מרתיעה גם לכוחם של אנשי חיזבאללה, שמקביליהם בדרום עיראק עוסקים ברצח שיטתי של מנהיגי המחאה שם, ויש סימנים שכך קורה גם בלבנון. אף על פי כן, יש משקל לעוצמתם של גילויי הזעם, ולנכונות להוקיע בראש חוצות את חסן נצראללה ואת כל המערכת הפוליטית הקיימת. בהקשר זה נשמע באחרונה קולם של אישים בולטים דוגמת מנהיג חיזבאללה לשעבר צובחי טפיילי, שקרא להוציא להורג בתלייה את כל האחראים למצב, וחסן נצראללה בראשם, והפטריארך המארוני בשארה ראעי, שדרש לשים קץ לקיומן של “מיליציות” חמושות, קרי חיזבאללה. בהינתן גיבוי חיצוני עקבי, ייתכן שהתארגנויות ספונטניות אלה, הנתמכות במסרים העולים שוב ושוב ברשתות החברתיות בלבנון, יקבלו גוון פוליטי מוגדר ואפקטיבי יותר, בתנאי שהמסרים יכללו נכונות לשינוי בסיסי של המערכת הפוליטית הפנים-לבנונית תוך נטישת התבנית העדתית.

שינוי מערכתי הוא בכל מקרה בלתי נמנע, בשל ממדי האתגר הכלכלי: לבנון, כפי שמתארים זאת גורמים המעורים במצב, הופכת לוונצואלה, או גרוע מכך. הנסיגה בתוצר, שהייתה חריפה עוד לפני האסון, עלולה להגיע לרבע מהתל”ג. עלות השיקום – מעל 15 מיליארד דולר, וזאת במדינה חדלת פירעון שהמערכת הפיננסית שלה, שהייתה פעם קנאת העולם הערבי, בקריסה. האבטלה והאינפלציה גם יחד נוסקות, והלירה מתרסקת. ללא סיוע חיצוני, המחייב שינוי פנימי, ילך המצב ויתדרדר (ולישראל אין עניין בעוד failed state על גבולה).

האם ייתכן שינוי מערכתי בלבנון?

לשינוי כזה יש תקדימים בהיסטוריה הפוליטית הלבנונית. כאשר יזמה צרפת את הקמתה של “לבנון הגדולה” ב-1920, וצירפה אזורים מוסלמיים מובהקים לשטחה של הישות הנוצרית-מארונית בהר הלבנון, היא כוננה שיטת חלוקה עדתית אשר העניקה לנוצרים את הבכורה במדינה (על כל 5 חברי פרלמנט מוסלמים היו 6 חברי פרלמנט נוצרים, וסה”כ 99 חברי פרלמנט). אלא שמצב זה – שנועד להנציח את ההגמוניה הנוצרית – לא נותר על כנו. המדינה עברה תהפוכות, עימותים ומלחמת אזרחים ארוכה שהביאה בסופו של דבר לשינוי במסגרת הפוליטית. על פי הסכם אל-טאא’ף ב-1989 שונה המאזן הפרלמנטרי והפוליטי מדומיננטיות נוצרית לשוויון מוחלט בין הנוצרים למוסלמים (128 מושבים – 64 נוצרים ו-64 מוסלמים). עם זאת, נותר בעינו ההסדר שלפיו נשיא המדינה (שסמכויותיו משמעותיות, בייחוד בשליטה על הצבא) הוא נוצרי מארוני, ראש הממשלה סוני, ויו”ר הפרלמנט שיעי.

נראה כי השינוי הבא עומד בפתח. אין מנוס מכך שכל רפורמה עמוקה במערכת הפוליטית הלבנונית צפויה, כמעט בהכרח (אלא אם תתפורר לבנון לישויות משנה), להקנות מעמד בולט ומשפיע יותר לעדה השיעית, באופן המשקף את מעמדה הדמוגרפי האמיתי. על פי נתונים לא רשמיים, שהרי לבנון נמנעת ממפקד אוכלוסין מאז 1932 בשל המשמעויות הפוליטיות, השיעים היום מהווים כ-45% מהאוכלוסייה, בעוד שהסונים והנוצרים על שלל פלגיהם הצטמצמו לכ-22% כל עדה (אלא אם ייכללו במניין הסונים גם הפליטים הסוריים ואף הפלסטיניים). אולם משמעותו של שינוי כזה עבור לבנון – ועבור ישראל – איננה בהכרח חיזוק כוחו של חיזבאללה (שממילא נהנה כיום, בכל הנוגע למהלכים עתידיים מול ישראל בשליחותה של איראן, מחופש פעולה מוחלט בתוך מערכת כאוטית וחסרת אונים). נהפוך הוא: זו עשויה להיות הזדמנות לגורמים בעדה השיעית, בייחוד אלו שהשתלבו במעמד הבינוני העירוני, סולדים מהקזת הדם בשירות משטר אסד בסוריה, ומרגישים לא פחות ממקביליהם בעדות האחרות את השלכות החורבן הכלכלי, למצוא לעצמם אפיקים פוליטיים אחרים.

הצורך ב”מהפכה” – קריאה שנשמעה בראש חוצות לאחר האסון – אינו נובע רק מן ההתקוממות כנגד ההגמוניה של חיזבאללה. הוא משקף תסכול מתמשך מן המלחמות, האלימות, מעשי הרצח וחוסר היציבות הביטחונית שממנה סבלה לבנון במשך עשורים; מעל לכול, הוא מבטא מיאוס, בעיקר בשנים האחרונות, נוכח ההתנהלות המושחתת של כל המערכת המדינתית הלבנונית. חשוב להדגיש כי חוסר שביעות הרצון מתפקודה של המדינה הלבנונית הוא חוצה עדות, ומשקף את הניתוק המתמשך בין העילית הפוליטית, שדאגה במשך שנים לשמן את עצמה בהטבות ובכספים, לבין כלל האוכלוסייה, שקרסה תחת נטל המיסים, האבטלה והחוסר בשירותים ממשלתיים. ביטוי לכך הוא גם ההגירה מהמדינה.

דא עקא שאותן עיליתות ישנות, בהנהגת ראשי המיליציות מתקופת מלחמת האזרחים, מודעות היטב לכך שהן נמצאות היום תחת לחץ ציבורי מסיבי, ואף בסכנה פיזית – בהפגנות הרחוב הוצבו, כמסר שאינו משתמע לשתי פנים, גרדומים לתליית האשמים באסון. סביר להניח כי הם ינסו לפעול בתיאום בין כלל הגורמים הקיימים, בכל הקשת המשתרעת מחסן נצראללה ועד סמיר ג’עג’ע, באופן שיאפשר המשך קיומה של המסגרת, בתיקונים קוסמטיים. כל זאת, תוך ניסיון לגייס תמיכה חיצונית באותן עיליתות: מסתמנת תמיכה הולכת וגדלה של תורכיה בסונים (ויצירת תחרות על ליבם מול איחוד האמירויות), לצד תמיכה צרפתית ורוסית בנוצרים, ושימור מעמדה של איראן כתומכת העיקרית של השיעים.

בה בעת, האסון הוציא את המערכת משיווי משקלה. כישלונן של העיליתות הפוליטיות בלבנון, ובכלל זה תומכי חיזבאללה (“מחנה ה-8 מרס”) ומתנגדיו (“מחנה ה-15 מרס”) גם יחד, אינו רק תוצאה של מעמדו של חיזבאללה כארגון תת-מדינתי חמוש, או כמדינה בתוך מדינה, אם כי זהו כשלעצמו האיום החמור ביותר על לבנון בטווח המיידי והבינוני (אם ידרדר העימות הישראלי-איראני את חיזבאללה לסבב לחימה רחב נוסף). כישלון זה, כפי שהשתקף בפיצוץ נמל ביירות, נובע גם מתוך הריקבון המוחלט של המערכת. כעת, אותה מערכת נמצאת בפני צומת דרכים, כמו גם הגורמים הבינ”ל שיש להם עניין בסוגיה הלבנונית.

מסתמנות איפוא שלוש אפשרויות. אם יצליחו העיליתות בשימור השיטה, תיחסם כל אפשרות לשינוי משמעותי: הכלכלה תמשיך להידרדר, ההגירה תימשך, ומי שיישאר במדינה יהפוך תלוי בתמיכה לא מדינתית – בין אם חיצונית, כפי שתורכיה מנסה לקדם מול האוכלוסייה הסונית בצפון לבנון, ובין אם פנימית ועל ידי גורמים לא מדינתיים, כמו במקרה של האוכלוסייה השיעית הנתמכת על ידי חיזבאללה וזרועותיו החברתיות.

לחילופין, בייחוד אם יעמיקו התורכים את אחיזתם בצפון הסוני, עשויות להתעצם גם מגמות בדלניות שרק תעמקנה את שליטתו המוחלטת של חיזבאללה בדרום, בבקאע ובדאחיה ועלולות להוביל את המערכת הלבנונית לפיצוץ פנימי, שאת תוצאותיו לא ניתן להעריך כרגע. סבירותו של תרחיש זה רק גוברת כל עוד לבנון (ובייחוד המערכת הפיננסית שלה) נתונה לעוד סנקציות ועוד הגבלות, כפי שהממשל האמריקני הנוכחי צפוי לנקוט נגד תומכי חיזבאללה בפוליטיקה הלבנונית. גם אם המטרה היא להפעיל לחץ על חיזבאללה ואיראן, התוצאה בפועל היא החמצת ההזדמנות לשינוי המציאות. הקו האמריקני הנוכחי לא יביא לקידום שינוי משמעותי במציאות הלבנונית, אלא צפוי רק להחריף אותה ולהאיץ את המגמות שתוארו לעיל. בפועל, רק תלך ותגבר התלות בין גורמי הכוח האחרים לבין חיזבאללה.

האפשרות השלישית, המוצגת כאן כמתווה לפעולה לאורך זמן, היא רפורמה עמוקה, תחת לחץ בינלאומי מתמיד הנובע מן התלות בחבילות ההצלה הכלכליות. כפי שפסק נשיא צרפת בעת ביקורו הקודם, “דברים לא ישובו להיות כשהיו”, ולפחות בשלב זה צרפת היא שנטלה את ההובלה בניסיון לשרטט עתיד אחר ללבנון. יש לישראל אינטרס ארוך טווח להיות שותפה למהלך זה (המשתלב, כאמור, בהתייצבותה של צרפת – לצד יוון, קפריסין, מצרים, ישראל ואיחוד האמירויות – כנגד שאיפותיו של ארדואן) וליטול חלק בגיבושה של אלטרנטיבה למצב הנוכחי וב”שיווקה” למקבלי ההחלטות בארה”ב, בעיקר לאחר הבחירות.

מה צריכים להיות מאפייני השינוי?

על מנת לייצר שינוי משמעותי בזירה יש להתחיל להניע אותה לכיוון שיאפשר יצירת זהות לבנונית העומדת בפני עצמה; אינטרס לאומי הגובר על תכתיבים חיצוניים (ויוכל למנוע, ביום פקודה, את חורבן לבנון בשירות האינטרס האיראני); וכנגזר מכך, מוסדות ממשלתיים מתפקדים. הפעולה הראשונה שעל הקהילה הבינ”ל לקדם, כדי להגיע לכך, היא נטישת המחויבות לסדר הקיים ולשיטה העדתית האנכרוניסטית, וקידום לבנון לעבר מתכונת פוליטית מודרנית שאיננה מתבססת על חלוקה עדתית. במקביל יש להוקיע כל פוליטיקאי לבנוני המתנגד לכך, בין אם הוא תומך חיזבאללה ובין אם הוא מתנגד לו.

כל עוד “השיטה” תתקיים, העדות הלבנוניות תמשכנה להתבסס על טוב ליבם של ה”זועמא” (המנהיגים), ואלו ימשיכו לעשות כל שביכולתם (מתוך בריתות אופרטיביות, גלויות או סמויות, עם כוחו של חיזבאללה, הנחוץ לשימור מעמדם). כדי לשים לכך קץ, המוסדות הממשלתיים הלבנוניים צריכים לעבור ממצב שבו מינויים מתבצעים על בסיס שייכות עדתית ללא קשר לכישורים, למצב שבו מינויים אלו יהיו על בסיס כישורים ללא קשר לשייכות עדתית. לצד שינוי הבסיס הפרלמנטרי, אלה הם שני התנאים הבסיסיים הנדרשים על מנת לאפשר בנייה מחדש של המדינה הלבנונית. כל זאת במקביל לעידוד קידום השקעות חיצוניות שתאפשרנה יזמות ואפיקי תעסוקה לצעירים, ללא הבדל עדתי. בדיאלוג שבין ישראל לבין גורמי הכוח הרלוונטיים במערב, ובראשם הממשל האמריקני, זה הכיוון שראוי להצביע עליו ולגזור ממנו את הצעדים האופרטיביים הנדרשים. במקביל לכל זה, יהיה גם מן הראוי לחדש את גיוס החובה שבוטל, בצעד חסר אחריות של מחנה ה-14 במרס, בשנת 2007. שילוב של בני כלל העדות בצבא לבנון יחזק את השייכות הלאומית ואולי יוביל לשינוי המצב הנוכחי, שבו יש הגמוניה צבאית של עדה אחת על פני האחרות.

בה בעת, ובמטרה להגן על קיומם של המיעוטים במדינה ולמנוע “עריצות הרוב”, קיימת חשיבות רבה לכך שלצד פרלמנט ייצוגי יותר של לבנון יכונָן סנאט שייצג את המחוזות השונים של לבנון, יפקח על פעילות הפרלמנט ויאפשר קבלת החלטות יסודיות, דוגמת שינוי החוקה או הכרזה על מצב חירום או חוק התקציב, רק ברוב של שני שליש. כל זאת על פי הנוסח של “הסכם אל-טאא’ף” וסעיף 65 של החוקה הלבנונית, שלא יושמו מאז סוכמו ב-1989 ו-1990. בסנאט יהיו נציגים של 8 המחוזות השונים (או 26 תת-המחוזות) אשר ייבחרו על בסיס שוויוני (מפתח שווה לכל מחוז / תת-מחוז), כאשר הבחירה היא אזורית באופייה ולא עדתית. בה בעת, יצירת סנאט שיאפשר בחירה וייצוג שווה של כלל אזורי הבחירה תעניק את הביטחון הנדרש עבור המתנגדים לשינוי השיטה הלבנונית כי יוכלו למנוע אפליה או התעמרות מצד הרוב, ותחייב כל ממשלה עתידית להתחשב בצורכיהם הבסיסיים על מנת להעביר את החוקים המשמעותיים בסנאט העתידי.

כמו כן, ובמטרה לשפר עוד יותר את ביצועי הממשל הלבנוני, נדרש גם ביזור (דה-צנטרליזציה) של שיטת הממשל. כך יוענק יותר כוח הן לרשויות המקומיות והן למחוזות, שיוכלו להפוך למעין קנטונים, הלכה למעשה, אשר שולטים במערכות מיסוי ותקצוב עצמאיות ויהיו אחראים גם על משיכת השקעות חיצוניות. על ידי כך ניתן יהיה לקדם מודל שהוא פדרלי-אזורי ולא פדרלי-עדתי, תוך חיזוק השייכות המקומית של בני אותם מחוזות, על חשבון המאבק הבין-עדתי הנצחי שמאפיין את לבנון עוד מיום היווצרותה לפני 100 שנה.

אלה הם הצעדים החיוניים לתחילת בנייתה של הזהות הלאומית הלבנונית. בלעדיהם – כל עוד הפסאדה הנוכחית קיימת – לא ניתן יהיה לבנות מסה ציבורית קריטית, חוצת-עדות, שתביא את המדינה הלבנונית להתחיל להתחרות בחיזבאללה, ואף לייתר את קיומו בהמשך. כאן המקום לציין כי ההפגנות הנוכחיות, על אף הלהט שהתגלה במהלכן, עדיין מוגבלות בהיקפן ונעדרות מסר מוסכם, בהיר ומשמעותי ביחס לעתיד השיטה הלבנונית הנוכחית שהביאה את המדינה עד הלום.

כל עוד אין מאבק לשינוי הנהגה על-עדתית ברורה, סמכותית וכריזמטית, בין המפגינים ימשיכו להיות כאלה המנסים לקדם את עצמם על מנת להחליף את העילית הקיימת בעצמם במסגרת השיטה הקיימת; ובמקביל, יש כאלה המנסים לדחוף אג’נדות לא ריאליות של חלוקה מחדש של לבנון על בסיס עדתי (למעשה, שיבה לבדלנות הנוצרית). במצב זה, “הרוב הדומם” יתקשה להתחבר אליהם ולייצר שינוי מבני ועמוק לטובת כלל העדות. מעבר לכך, ניסיונם של רבים בהפגנות למקד את הזעם נגד חיזבאללה על כישלון המדינה הלבנונית בכל תחום אפשרי, רק יעצים את הפער בינם לבין השיעים: פרדוקסלית, האינטרס הישראלי ארוך הטווח (גם אם קל לשמוח כאשר דמותו של נצראללה מוקעת בראש חוצות…) טמון בכך שהזעם יופנה כלפי השיטה כולה, ובכך יקרב את היום שבו ניתן יהיה לבנות זהות לבנונית אמיתית שתתחרה בזהות העדתית. כל זאת, לצד חיזוק המשילות המקומית שתעמיק את התלות בין האזרח לבין אזור מחייתו.

שאלת התפקיד השיעי והמשמעויות לישראל

על אף הסיכון הניכר שבהענקת כוח פרלמנטרי גדול יותר לשיעים, שרובם עדיין תומך בחיזבאללה או חי באזורים הכפופים לשלטונה, יצירת מסגרת חלופית שהיא לאומית באופייה ולא עדתית תאפשר לכוחות הצעירים והמתוסכלים – שיש ראיות לקיומם בשורות העדה – לחבור לעדות האחרות באופן שיתחיל לייצר שיח וקו פעולה קולקטיבי שיהיה לו סיכוי לצבור כוח במערכת הפוליטית הלבנונית. ההתייחסות לסוגיה זו צריכה להיות ארוכת טווח ונעדרת פחד, למרות הסיכון שחיזבאללה ואמל יכפילו את כוחם בפרלמנט; שהרי בלאו הכי, חיזבאללה מחזיק כבר היום בכל מוקדי הכוח הדרושים לו. דומיננטיות דמוגרפית שיעית קיימת כבר, וזה רק עניין של זמן עד שהשיטה הלבנונית תותאם באופן שישקף את המציאות הדמוגרפית ותעקור את הבסיס העדתי מיסודו.

שבירה מוחלטת של השיטה תשמוט את ההנמקה המרכזית, בזירה הפנים-לבנונית, שמצדיקה, בראיית חיזבאללה, את קיומו כמדינה בתוך מדינה. זאת ועוד, היא תאפשר הקמת מסגרות שבהן שיעים יכולים לחבור באופן עמוק יותר לבני העדות האחרות, בין אם בממסד הלבנוני ובין אם בסקטור הפרטי. כמו כן, גם בתרחיש הגרוע ביותר, שבו חיזבאללה ישתלט לגמרי על המדינה (ואז גם יישא באחריות לגורלה בגלוי, בשונה מן העמימות הנוכחית), לא יחמיר האיום על ישראל ביחס למציאות הקיימת שבה חיזבאללה הצליח להטמיע את עצמו עמוק בשיטה הלבנונית על מנת להגן על אינטרסי הליבה שלו, ולמנוע כל החלטה היכולה לערער את מעמדו כמדינה בתוך מדינה. תרחיש כזה אף יאיץ את מגמות הנגד העל-עדתיות, תוך קריסת חזון התעתועים כאילו המדינה הלבנונית בתצורתה הנוכחית יכולה להמשיך לשגשג, מעבר להיותה מרחב להתעשרות של פוליטיקאים ופונקציונרים מושחתים.

אין לצפות שאם המודל הזה יאומץ חיזבאללה ייעלם מייד. תרחיש זה איננו ריאלי ואינו מעשי. בה בעת, כינונה של שיטת ממשל מודרנית ואינקלוסיבית, יחד עם פתיחות כלכלית כלפי שאר האזור, עשויים לייצר לאורך זמן את הבסיס שעליו תצמח מנהיגות חדשה שאיננה תוצר של ירושה משפחתית או של אדוני המלחמה של שנות השבעים והשמונים, כפי שהמלחמה הביאה בשעתה לעלייתם של מנהיגים כדוגמת ברי, עון וג’עג’ע; ירושות משפחתיות שימרו את מקומם של ג’נבלאט, חרירי וג’מיל; והריקבון הכללי במערכת אפשר את ביצור כוחם של חסן נצראללה וחיזבאללה. בעידן החדש, התייצבות פוליטית של שיטת ממשל מודרנית, לצד צמיחה כלכלית, תאפשרנה לשכבות הביניים להצמיח דור חדש של מנהיגים ומנהיגות שיבואו משורות תנועת המחאה הנוכחית, וייאבקו על מהותה של הלאומיות הלבנונית.

ישראל איננה צופה ניטרלי מן הצד במאבק זה, אם כי התערבות ישירה שלה רק תחמיר את המצב. היא צריכה להמשיך בהתנהלותה הזהירה, המבוססת על ביצור ההרתעה, ושלילת יכולתה של איראן להשתמש באדמת לבנון כבסיס לפעולות שאינן משרתות את האינטרס הלבנוני (הסיכוי לכך השתפר במידת מה עקב אסון ביירות והשלכותיו). במקביל, היא יכולה לנקוט מהלכים מדיניים משמעותיים שיסמנו לציבור הלבנוני (מעבר למחווה הסמלית בתל אביב) כי ישראל אינה רוצה ברעתו, וכי מדינה לבנונית על-עדתית ומתפקדת היא גם אינטרס ישראלי. ספציפית, הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בעמדות עקרוניות גמישות ביחס לסוגיות המחלוקת בים וביבשה. יש אכן לישראל עניין רב במימוש הפוטנציאל האנרגטי מול חופי לבנון באופן שייצור לשני הצדדים (אם תוכל לבנון לקבל החלטות כמדינה, ולא כסבך של אינטרסים עדתיים ואישיים) אינטרס מובנה בשימור השקט ובעידוד השקעות.

כל זאת, על מנת להוכיח לכלל האוכלוסייה הלבנונית – ואף באופן מיוחד לשיעים בלבנון – כי אין לישראל עניין בעימות מולם. מעבר לכך, יש נכונות מצד ישראל לסייע ולקדם את רווחתם הכלכלית אם לא יפעלו נגד ישראל. חשיבה אסטרטגית לגבי עתיד לבנון מחייבת לבחון מחדש את סדרי העדיפויות של ישראל, ולהתוות מדיניות שיעדיה יהיו ארוכי טווח ולא מיידים, ותכליתם – העמקת הרסנים וההגבלות על חיזבאללה מתוך הזירה הפנימית, הן השיעית והן הכלל-לבנונית.

הדרישה לפירוק חיזבאללה מנשקו היא אולי לגיטימית אך אינה ריאלית, אלא אם תבוא מבפנים, ואת המערכת הבינלאומית (בתשומת לב לפוטנציאל של תיאום עמדות עם צרפת, ודיאלוג עם הממשל האמריקני שייבחר בנובמבר) יש לרתום לאו דווקא למאבקים טקטיים חסרי תכלית, דוגמת מדיניות הכניסה של יוניפי”ל לשטח הבנוי בדרום לבנון, שאין סיכוי של ממש לשנותה, אלא למאמץ ממושך, סבלני, ממוקד מטרה ועקבי, הנשען על מנופי חבילות הסיוע, לשנות את “השיטה” הלבנונית מעיקרה. דווקא שינוי המבנה הפוליטי הפנים-לבנוני, באופן שיאפשר לעדה השיעית לבוא לידי ביטוי מבחינת בכירותה הדמוגרפית, עשוי לחזק ביתר שאת את הלגיטימציה הבינ”ל, האזורית, הלבנונית והפנים-שיעית של הקריאה “מבפנים” לשינוי מעמדו של חיזבאללה כמיליציה עצמאית, הכפופה בפועל למרות חיצונית, ולאינטגרציה של יכולותיו בתוך צבא לבנון, כך שההחלטה על הנעשה בגבולה הצפוני של ישראל לא תהיה עוד בידי המשטר בטהראן.


[1] See Tamara Qiblawi, “With French President’s visit to Beirut, Lebanon’s future is looking a lot like the past”, CNN September 1, 2020, https://edition.cnn.com/2020/09/01/middleeast/lebanon-macron-beirut-visit-intl/index.html


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Bigstock

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *