הנסיגה האמריקנית מסוריה – למצות את הצפוי

ישראל צריכה ליישם רטוריקה ומדיניות אופרטיבית ממוקדת מול האיומים האסטרטגיים הניצבים מולה בגלל הנוכחות האיראנית בסוריה.

ארצות הברית לא תישאר בסוריה. זו כבר עובדה מוגמרת, למרות כל הדחיות. על כן, עדיף שישראל תשלים עם התהליך לא רק מכיוון שהוא בלתי נמנע אלא כי הוא גם עשוי לקזז נזקים, ואף להיות מועיל לאינטרס הישראלי בחיזוק הממשל המרכזי הסורי על מנת שיוכל לעמוד טוב יותר מול ההשפעות חיצוניות, בדגש על זו האיראנית. נוכח זאת, גם “התרגיל” שפקידי הממסד האמריקני גיבשו על מנת לשכנע את הנשיא טראמפ להשאיר כוח קטן, בתירוץ שכך ניתן לשמור את מאגרי הנפט הסוריים במזרח המדינה בידי הכורדים, וייתכן שגם בידי חברות אנרגיה אמריקניות, סופו להתגלות כניסוי לא מוצלח. זאת נוכח המגבלות שהדין הבינ”ל מטיל על כוח כובש להשתמש במשאבי טבע של אזור נכבש, וכן חוסר האטרקטיביות של מזרח סוריה עבור חברות האנרגיה הבינ”ל, המעדיפות להתרחק מאזורי עימות חמים.

ובכן, מדוע אם כך ארצות הברית, ובעיקר פקידי הממשל, מתעקשים ללכת בנתיב זה של ניסוי ותהייה באמצעות שימור כוח, קטן או מוקטן, בסוריה? לפי הקו הרשמי האמריקני מדובר בצעד חיוני על מנת למנוע את שיקום דאע”ש. עם זאת, היות שדאע”ש כבר הובס כפי שאמר הנשיא טראמפ לא פעם (“חיסלנו 100% משטחי הח’ליפות”), ניתן היה לצאת מהאזור, למסור אותו חזרה לממשלה הסורית ובכך להביא לסוף המעורבות האמריקנית במדינה. המאמץ המשמעותי שהושקע על מנת לשכנע את הנשיא להשאיר בכל זאת כוחות במרחב, בדגש על אזור שדות הנפט במחוז דיר אלזור, מצביע על כך שיש לאמריקנים יעדים רחבים יותר מהבסת דאע”ש. ומהם אותם יעדים? על פי הצהרותיהם של פקידים בכירים בארצות הברית, מדובר בשתי מטרות מרכזיות:

א.  למנוע מהממשלה הסורית נגישות למאגרי הנפט ועל ידי כך לשמר את הלחץ הכלכלי על הנשיא אסד על מנת שהוא, בתורו, יוותר על כמה סוגיות מהותיות בתהליך ההסדרה הפוליטי (נוסח החוקה, תהליך הבחירות וההשתתפות בהן, הפיקוח על הבחירות וכו’) באופן שיביא – בסופו של תהליך – לסוף שלטונו.

ב.  למנוע מהאיראנים השתלטות על מזרח סוריה ועל ידי כך לסכל את הקמתו של הגשר היבשתי, לבלום את השתלטותה על מאגרי הנפט במזרח ואף לשכנעה לצאת מהתווך הסורי באמצעות המשך הלחץ על השחקן הסורי.

לכאורה, מדובר במטרות אשר מצדיקות את תרגילי קניית הזמן מול הנשיא טראמפ, והשגתן עשויה להביא לחיזוק השפעתה האזורית של ארצות הברית ולשיפור במעמדה הגאו-אסטרטגי של ישראל אל מול יריביה האזוריים. עם זאת, בחינה מדוקדקת של הדברים, ומזווית ראייה אחרת, עשויה להביא אותנו למסקנות הפוכות.

המשטר הסורי, בהובלתו של הנשיא אסד, לא יתקפל בפני לחץ כלכלי בכל הקשור לתהליך הפוליטי – בין אם מדובר במסלול ההסדרה המערבי-בינ”ל של ז’נבה או במסלול של אסטנה בהובלת רוסיה-תורכיה-איראן. כמו כן, מניעת נגישות לרוב מאגרי הנפט על ידי ארצות הברית והעצמת הסנקציות מצידה נגד המשטר הסורי גם לא תביא את האוכלוסייה הסורית לצאת לרחובות בדרישה לשינוי פוליטי. לקח משמעותי משמונה וחצי השנים האחרונות של המלחמה הסורית הוא שמדובר במשטר שיודע להתמודד עם לחצים פנימיים וחיצוניים חסרי תקדים. גם כאשר עשרות אלפי ג’יהאדיסטים ומורדים אסלאמיסטים, בתמיכתן של מעצמות המערב ורוב מדינות האזור, כיתרו הלכה למעשה את רוב יציאותיה של דמשק ועמדו בפני פריצה ללב העיר (ע”ע הקרב על דמשק 2012–2018), המשטר לא היה מוכן להתקפל פוליטית והמשיך את הלחימה, כמעט ללא כל הפסקה, עד לכיבוש כל פאתיה של דמשק. לתפיסתם של בכירי המשטר, כל ויתור על הובלת התהליך הפוליטי הפנימי בסוריה היה עלול להוביל למדרון חלקלק שיביא לקריסתו של המשטר, לגירושם מהשלטון ולהעמדת בסיס התמיכה החברתי-פוליטי של השלטון בפני סכנה קיומית מחודשת.

נוכח זאת, המשטר הסורי יעדיף לחכות ולתמרן, יחד עם בני בריתו הרוסים והאיראנים (ושחקנים אזוריים ובינ”ל נוספים שנגמלו מהרעיון שישנה אלטרנטיבה טובה יותר מהמשטר הקיים), במסגרת תהליך ההסדרה הפוליטי, מאשר להרים דגל לבן בפני לחץ כלכלי. מנגד, חשוב לציין כי הלחץ הכלכלי שארצות הברית מובילה מביא להחרפת המצוקות של חיי התושבים הפשוטים בסוריה (בהקשר זה כדאי להזכיר כי לפי כל הסטטיסטיקות הקיימות יותר מ-70% מתושבי סוריה אשר נשארו בה נמצאים תחת שליטת המשטר ומעדיפים אותו על פני הדמוקרטיה המשגשגת של אידלב בהובלת “היאא’ת תחריר אלשאם”, אחת מזרועותיה של אל-קאעידה בסוריה). לא זאת בלבד, אלא שהחרפת הסנקציות דווקא מעצימה את תלותו של התושב הסורי הפשוט במשטר המרכזי, שכן האחרון הצליח, ועדיין ממשיך להצליח, לספק לתושבים את המעט המאפשר את המשך חיי היום-יום. המשטר הסורי הוא עדיין המעסיק הגדול ביותר בסוריה, מקפיד לשלם משכורות לעובדיו יחסית בזמן וכן מספק שירותי חינוך ובריאות בסיסיים. אם אותם תושבים פשוטים יבחרו לצאת לרחוב ולקרוא שוב להפלת המשטר, הישרדותם היום-יומית מבחינת סיפוק צורכיהם הבסיסיים תעמוד בספק. על כן, דווקא הלחץ הכלכלי שהממסד האמריקני הנאו-שמרני מתגאה בו אינו מביא להחלשת המשטר הסורי, אלא משיג את התוצאה ההפוכה המתגלמת בהעצמת התלות של תושבי סוריה בו.

לגבי המרכיב האיראני במדיניות האמריקנית כלפי המרחב המזרח-סורי, נראה כי גם בנושא זה המדיניות האמריקנית מביאה דווקא לתוצאות הפוכות מאלו שאליהן כוּונה. תחילה, יודגש כי מניעת נגישות המשטר הסורי לנפט במזרח סוריה רק משמרת את התלות שלו בנפט האיראני ובהמשך האספקה האיראנית – בין אם בתווך הימי ובין אם בתווך היבשתי דרך עיראק – ועל ידי כך מביאה להמשך הזרמת המזומנים לגורמים הפרו-איראניים האזוריים, בדגש על חיזבאללה. בנוסף, מיקוד המדיניות בהיבט האיראני מעצים את נחישותה של איראן לשמר את אחיזתה בסוריה ולהגביר את האיום מצידה ומצד הכוחות הנאמנים לה בעיראק ובקרב השבטים במזרח סוריה על ארצות הברית ועל בעלי בריתה הכורדים כאמצעי ליצירת משוואת הרתעה הדדית.

באשר לאיום שהאיראנים אכן יגיעו וישתלטו על שדות הנפט, ויקימו גשר יבשתי דרך מזרח סוריה. תחילה, נתייחס לנקודה האחרונה – הגשר היבשתי כבר קיים, כמו גם הגשר האווירי הקיים ופועל זה שנים רבות. הגשר היבשתי קיים שכן באזור שבין אבו כמאל לתנף ישנו מרחב גאוגרפי לא מבוטל שדרכו ניתן להעביר אמצעי לחימה, כפי שהדבר אכן קרה לא פעם בשנה האחרונה. פריסתו של הצבא הסורי (בגיבוי רוסי) בעוצמות הנדרשות אינה אפשרית, שכן כוחות אלה נדרשים לפריסה מסיבית במרחב אידלב, בדרום סוריה שאינו אזור יציב, וכעת גם בצפון-מזרח סוריה. כל עוד הלחימה מבעבעת בכמה אזורים במקביל והמערכת הבינ”ל ממשיכה להערים קשיים בפני טיהור מרחבים שלמים מגורמי טרור קיצוניים, כפי שזה ניכר בעיקר באידלב, צבא סוריה אינו יוכל להתפרס באופן הנדרש על מנת לרדד את התפקיד האיראני במרחב הגבול היבשתי עם עיראק.

בנוגע לזהות השולט בשדות הנפט, ניתן לשער בסבירות די גבוהה כי המשטר הסורי ישאף להחזיר לעצמו את השליטה על משאבי הטבע והאנרגיה של המדינה כפי שהיה המצב לפני 2011. בה בעת, סביר גם להניח כי המשטר ירצה שיתוף פעולה של חברות בינ”ל המעוניינות בשותפות בתחום האנרגטי. בהקשר זה, לא יהיה זה ניחוש בלתי סביר שהממשלה הסורית תעדיף את שיתוף הפעולה דווקא עם החברות הרוסיות (גם כאמצעי לתשלום על הסיוע המסיבי במהלך הלחימה), וייתכן אף הסיניות; וזאת, כפועל יוצא מהערך המוסף הגדול יותר של חברות אלו (שבניגוד לחברות האיראניות אינן תחת סנקציות בינ”ל מקיפות) – הן מבחינת יכולת הפיתוח והן מבחינת החיבור למערכת הכלכלית הבינ”ל – בכל הקשור לתהליך בנייתה מחדש של סוריה.

לאור כל האמור לעיל, האמריקנים, ובראשם הנשיא טראמפ, צפויים להתפכח ולהימנע מהמשך התמיכה בהשארת כוחותיהם במזרח סוריה. מעבר לכך, יש לקחת בחשבון שככל שעובר הזמן (ובמיוחד בשנת בחירות) דחפיו הבדלניים של הנשיא יתחזקו – בין היתר משיקולים אלקטורליים, וגם בגלל העייפות הכללית שיש בציבור האמריקני ממלחמות ועימותים במזה”ת. כמו כן, לא מן הנמנע כי במהלך השנה הבאה יפעלו גורמים רבים בשטח, ממיליציות פרו-איראניות ועד לשאריות של “המדינה האסלאמית”, על מנת לפגוע בכוחות האמריקנים ולזרז את יציאתם.

מה באשר לישראל ומדיניותה? בפני ישראל עומדות שתי חלופות מרכזיות למדיניות: להמשיך את הקיים ולהתיישר עם מה שנקבע על ידי פקידי הממסד האמריקני ליצירת התנאים לשינוי משטר בסוריה, או להכיר במציאות שהמדיניות הנוכחית עומדת על קרקע רעועה, בלשון המעטה, ולנסות לצמצם את הנזקים וההשלכות השליליות הנובעות ממנה, ובכלל זה הצטיירות ישראל כמי שתמכה בארגונים חמושים (בעיקר בדרום סוריה) ובמאמצים המערביים להפלת המשטר.

היות שצפוי שארצות הברית תמשיך בתהליך הסגת כוחותיה מסוריה (בין אם התהליך ייקח חודשיים או שנתיים, תלוי כמה זמן ייתן הנשיא טראמפ לניסוי הכלים הנוכחי להצליח), עדיף שישראל תדע דווקא לסייע בניווט יציאתה של ארצות הברית תוך הצבת סף יעדים ריאלי למימושה. על כן, בהיבט הזה מומלץ כי ישראל תתחיל ליישם רטוריקה ומדיניות אופרטיבית ממוקדת מול האיומים האסטרטגיים הניצבים מולה בגלל הנוכחות האיראנית בסוריה (שיש לזכור כי היא קיימת במדינה מאז שנות ה-70 ואיננה ייחודית רק לשנים האחרונות), ולא במונחים אבסולוטיים של סיום נוכחות איראן בסוריה. במקביל, ולא פחות חשוב מכך, יש לנסות להפעיל את מנופי ההשפעה שיש לישראל בארצות הברית על מנת להוריד את סף ההתנגדות האמריקנית נגד המשך המערכה לטיהור אידלב (הנשלטת בידי מספר רב של קבוצות אסלאמיסטיות-רדיקליות הדומות באידאולוגיה שלהן לדאע”ש); וכן דווקא לעידוד יציאה כוללת, אך הדרגתית, של כוחות ארצות הברית מסוריה, בתיאום עם רוסיה. צעדים אלו עשויים לחזק מחדש את ההשפעה החיובית הנדרשת מול מוסקבה על מנת שכוחות צבא רוסיה יתפרסו בגבול סוריה-עיראק, יחד עם צבא סוריה, במקום איראן.

בסופו של התהליך, מבחינתה של ישראל, חזרתו של המשטר הסורי לכל שטחי סוריה ועידוד הכרעה צבאית מהירה, ככל הניתן, של חזיתות הלחימה שנותרו, הם אלו שיביאו – באופן הדרגתי ולאורך זמן – להפחתת התלות של דמשק בטהראן, ועל ידי כך לרידוד יחסי של השפעת איראן בסוריה. כמו כן, עידוד מגמה זו עשוי לענות על אינטרסיהם של שני הנשיאים – טראמפ, שמאס בהתבוססות במזה”ת, ופוטין, המעוניין בחיזוקו מחדש של המשטר המרכזי בדמשק. זהו הדבר הריאלי ביותר שניתן לשאוף אליו כיום בנסיבות שנוצרו, לאחר יותר משמונה שנים שבהן ניסה העולם המערבי להנדס מחדש, ובאופן תלוש מהמציאות, את החברה והפוליטיקה הסורית.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

תמונה: Bigstock