מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים

ד"ר מנחם מרחבי

ד"ר מנחם מרחבי

מומחה לענייני איראן

יכולתה של איראן להתמודד ביעילות עם הסנקציות שהוטלו עליה על ידי ממשל טראמפ ולשמור על חוסנו של המשטר המהפכני תלויה, בין היתר, במחלוקת הקיימת במדיניות הפנים האיראנית. ברור כי האינטרס של ארה"ב, ישראל וגורמים אחרים באזור המבקשים להביא לשינוי דרסטי בהתנהלות האיראנית, הוא בהעצמת העלויות הכרוכות בהרפתקנות מהפכנית.

 

פוליטיקה מקומית והמו"מ על הסכם הגרעין

מאז נכנס הנשיא טראמפ לתפקידו, עומדת הרפובליקה האסלאמית של איראן בפני לחץ הולך וגובר. עוד הרבה לפני כניסתו לתפקיד, תקפו הנשיא טראמפ ויועציו את עסקת הגרעין, אחת המורשות החשובות של הממשל הקודם. לאחר כישלונם של הניסיונות להגיע להסכם מסגרת עם הקונגרס האמריקאי והאירופים, הכריז ממשל טראמפ במאי כי אין הוא מחויב עוד לעסקת הגרעין (או בשמה הרשמי 'הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית', ה-JCPOA). הכרזה זו משמעה שהסנקציות שתטיל ארצות הברית על איראן בתגובה לתוכנית הגרעין הקודמת יופעלו שוב בהדרגה. חלקן נכנס לתוקף ב-5 באוגוסט 2018, ואילו אחרות, כולל סנקציות על הסחר בנפט, נכנסו לתוקף בנובמבר. לאור התפתחויות אלה, מטרתו של מסמך זה היא להעריך את חוסנה של הרפובליקה האסלאמית אל מול לחצים מבית ומחוץ.

מאז הסתיימה המלחמה עם עיראק ב-1988, התפצלה ההנהגה האיראנית בין כוחות הדוחפים לחיזוק ואיחוד פנימי ולייצוב הכלכלה האיראנית, לאחרים המסרבים להתמקד בעניינים פנימיים על חשבון המאמצים להשפיע על האזור באמצעות בעלי ברית (כמו החיזבאללה בלבנון והחות'ים בתימן). עמדתם של הגורמים השונים בתוך ההנהגה האיראנית בכל הנוגע לשאלות של סדרי קדימויות והקצאת משאבים לענייני פנים לעומת פעילויות חוץ-טריטוריאליות, קשורה בדרך-כלל להתפלגות בין שני מחנות פוליטיים שהמשקיפים החיצוניים מכנים "שמרנים" ו"מתונים" (או "פרגמטיים"). המנהיג העליון, אייתוללה עלי ח'אמנאי, מצדד בעיקר בשמרנים, אולם כשאיראן עמדה בפני סנקציות חריפות ב-2012, דילג בין שני המחנות תוך שהוא שומר על דימויו כמנהיג בלתי מתפשר, ואיפשר למתונים בהובלת הנשיא רוחאני להוביל את הדרך להסכם הגרעין. מהלך זה התברר כצעד נבון מבחינה פוליטית משום שהוא שיחרר את ח'אמנאי מאחריות למימוש ההסכם והותיר לו פתח לתקוף את ההסכם ואת תומכיו.

בחינה מדוקדקת יותר מעלה שהשתתפותה של איראן בשיחות התאפשרה הודות להתכנסות אינטרסים בין שני המחנות הפוליטיים שלה, מחנות שהתגברו על מכשולים אידיאולוגיים אחרים להשתתפות במשא ומתן (בעיקר מרכזיות הדת בפוליטיקה היומיומית) ושיתפו פעולה על בסיס האינטרס המשותף להמציא לאיראן מזור כלכלי דחוף.

בשנים האחרונות חל שינוי בהיבט זה: אף כי המחנה המצדד בהתערבות חיצונית שולט במדיניות החוץ של איראן, גם למחנה המתון היו מספר הצלחות, ביניהן בחירת הנשיא רוחאני (ב-2013, ושוב ב-2017). רוחאני, שהוביל את המשא ומתן על הסכם הגרעין עם מעצמות ה-5+1, מייצג את הכוחות הפוליטיים המעוניינים לקדם את הנורמליזציה עם המערב ועם מדינות אחרות. חרף העובדה שקיימים ביניהם מספר הבדלים אידיאולוגיים (בעיקר מתחת לפני השטח), זכה רוחאני לאישור שבשתיקה מצד המנהיג העליון ומקורביו בשל התועלת שהוא מסב לאינטרס הלאומי והמהפכני כפי שהם רואים אותו.

מעבר להאשמות שהופנו מדי פעם כלפי רוחאני ונציגו במשא ומתן, זריף, על היותם "רכים מדי", הייתה למעשה חלוקת עבודה שבשתיקה, שבמסגרתה השתמשו הקיצוניים ברוחאני כאמצעי לשיפור המצב הכלכלי באיראן, תוך הפעלת מדיניות של התערבות זרה בסוריה ובמקומות אחרים. בניגוד לרטוריקה הפוליטית המבחינה בין שני מחנות ברורים, הדינמיקה היא כזו של אזורי השפעה, כאשר הקיצוניים מובילים את ההתערבות החוצה ומפקחים על התמיכה בבנות בריתם באזור (סוריה ותימן, למשל), ואילו ממשל רוחאני מוביל את מדיניות החוץ הרשמית הממוקדת בהרחבת הסחר עם העולם, בעיקר עם האיחוד האירופי, רוסיה וסין. לכן, המסר הפוליטי העיקרי של רוחאני הוא מצבו הכלכלי של האזרח האיראני. נכון להיום, חלוקה זו לא פעולת לטובתו, משתי סיבות:

ראשית, שנים של סנקציות כלכליות הותירו את חותמן על הכלכלה האיראנית, ואפילו בתנאים אידיאליים של סחר חוץ משגשג, יקח לאיראן שנים רבות להתאושש. הסנקציות גם השפיעו על הכלכלה האיראנית בצורה סמויה יותר, במונחים של האוטרקיות היחסית שלה. מתוך כורח נאלצה איראן לכלכל את עצמה (בתחום חלקי החילוף לרכב, למשל), מצב שיצר בקרב החברות האיראניות, שרבות מהן מנוהלות על ידי אנשי משמרות המהפכה, מערכת של אינטרסים כלכליים צרים שכלכלה איראנית פתוחה מאיימת עליהם. חוגים אלה, הקרובים לאוזנו של המנהיג העליון, צפויים להפיק תועלת רבה מחידוש הסנקציות, ואולי אף לנסות להפיל את רוחאני ולהחליפו במועמד משלהם. אולם, תוכנית כזאת תצא לפועל רק באישורו של ח'אמנאי.

יתר על כן, כאשר בוחנים את הסיכויים לחילופי מנהיגות פוליטית באיראן נוכח הלחצים הכלכליים, חשוב לתת הדעת לאופיה הנזיל של המפה הפוליטית. מפלגות ובריתות פוליטיות נרקמות על בסיס אד-הוק ואינן מייצגות ארגונים חברתיים או פוליטיים בעלי בסיס איתן. לכן, לא קשה לדמיין אפשרות של התכנסות פוליטית סביב פוליטיקאי "נוקשה" יותר, שהרי הסיבה העיקרית לגמישות המסוימת שהפגינה איראן על שולחן המשא ומתן בשאלת הגרעין היא התועלת הפוליטית שנכונה לה ממנו (בהתחשב בכך שבטווח הארוך לא נטשה את המרדף אחר יכולת גרעינית צבאית). אם גמישות זו לא תניב תוצאות, כפי שהדברים נראים כעת, תיווצר עילה חזקה לבחינה מחודשת של המדיניות ולערעור על אלה המצדדים בה.

סיכומו של דבר, חידוש הסנקציות מהווה איום מידי וממשי על נשיאותו של רוחאני. איום זה עשוי להוביל את איראן לחזרה לשולחן המשא ומתן לגיבוש עסקה חדשה או להביא לסיום כהונתו של רוחאני, ובכך להחריף את המתחים הפנימיים. הסבירות לכך תלויה במידה רבה בלחץ שיוצרות הסנקציות, ובמיוחד בשיתוף הפעולה (או היעדרו) של האיחוד האירופי ושל שחקנים אחרים המחויבים להסכם המעצמות על תוכנית הגרעין.

האתגרים האזוריים של איראן

הרפובליקה האסלאמית ניצבת בפני אתגרים בשתי חזיתות, פנימית וחיצונית. תת-פרק זה יתמקד בשנייה. כבר מראשיתה פעלה הרפובליקה האסלאמית תחת שני דגלים המייצגים את העקרונות המרכזיים של תכלית קיומה: לשמש כמגדלור לאיסלאם השיעי ברחבי העולם ולהפיץ את אמונתה בכל מקום אפשרי, ולייצג את המדינה האסלאמית האידיאלית כמודל של תיאוקרטיה מודרנית לכל האומות המוסלמיות. באופן כללי, אם כן, ניתן לזהות ברפובליקה האיסלאמית שני מחנות פוליטיים: מחנה התפשטותי הרואה חשיבות מכרעת באינטרסים של בעלות בריתה של איראן (ובמיוחד קהילות הלוויין השיעיות שלה) בכל הנוגע להתוויית מדיניות החוץ, ומחנה שני הקורא למדיניות שמבטה פנימה ולצמצום מעורבותה של איראן במדינות השכנות ובעולם המוסלמי כולו.

לאורך השנים הובילה השאיפה לייצא את המהפכה למתיחות רבה בין איראן לשכנותיה, שמרביתן בעלות רוב סוני  או נשלטות על ידי אליטה סונית. סכסוך הדמים עם עיראק והאיבה המתמשכת עם ערב הסעודית הן שתי דוגמאות בולטות למצב עניינים זה. אף כי שאיפותיה של איראן מתוארות לעתים קרובות במונחים דתיים או עדתיים, מבט מקרוב מגלה תמונה מורכבת יותר: בין אם במתכוון ובין אם לא, הרפובליקה האיסלאמית מינפה את השקעתה ואת קשריה עם הקהילות השיעיות באזור כדי לקדם את האינטרסים שלה במזרח התיכון. במילים אחרות, "הדילמה" האידיאולוגית פחתה כאשר צד אחד (המחנה ההתפשטותי) יצא כשידו על העליונה הודות לטענה, המוצלחת למדי, שהלוויינים הזרים של איראן עושים עבורה שירות יקר ערך. כך תפסה מדיניות טראנס-לאומית לכאורה את הבמה המרכזית, מדיניות שנתפסה על ידי החלק הארי של האליטה הפוליטית כאמצעי להגנה על האינטרסים הלאומיים.

שתי דוגמאות ממחישות נקודה זו: הברית הסעודית-אמריקאית הוצגה כאיום הגדול ביותר על איראן. ברור כי הן ההשפעה הסעודית והן הנוכחות האמריקאית הצבאית במפרץ הן לצנינים בעיני מנהיגות הרפובליקה האסלאמית, אלא שלעתים קרובות מתבטאת איבה זו במונחים אידיאולוגיים רחבים, כאילו נשקף לאיראן איום אזורי מצד מדינות אלה ולא איום סוני על איראן השיעית. איראן אף ניסתה, ללא הועיל, להשתמש באחד הנכסים הגיאוגרפיים שלה, מיצרי הורמוז, כדי לאיים על כמה משכנותיה שחברו לארה"ב.

הדוגמה השנייה היא התגלגלות המשבר בסוריה, מהלך שחשף שוב את התועלת הרבה הגלומה בשימוש בחיזבאללה כזרועה הארוכה של איראן בלבנון (ואם יהיה צורך בכך גם בסוריה). חיזבאללה ספג מהלומות קשות מהמורדים הסורים, אך הוכיח את עצמו ככוח יעיל מאוד בבלימת המורדים ובחתירה תחת מאמציהם להיאחז בשטחים שונים של הארץ.

בעלות בריתה של איראן באזור הפחידו את שכנותיה (בעיקר הערביות), אותן מדינות שמאז עלייתה של הרפובליקה האסלאמית הזהירו מפני התהוותה של "אימפריה פרסית חדשה" או "סהר שיעי". השימוש בשליחים נאמנים מביא לידי ביטוי את היתרון הגדול של איראן על פני יריבתה המושבעת, סעודיה. אל מול הרפובליקה האיסלאמית הטווה בעקביות כבר כארבעה עשורים רשת של בעלי ברית ומקורבים, לממלכה הסעודית, חרף משאביה העצומים, יש מעט מאוד בנות ברית שהיא יכולה לסמוך עליהן. נאמנותן של בעלות בריתה הבודדות, הזמניות, רעועה ושברירית. המאמצים הסעודיים לשנות יחסי כוחות אלה ולבודד את איראן משכנותיה למפרץ נחלו עד כה הצלחה מוגבלת בלבד.

השוואה בין הצלחתה של איראן לבין ניסיונותיה הכושלים של סעודיה לגייס לעצמה בני ברית, מעידה כי ההבדל העיקרי טמון באופי המעורבות שלהן במדינות שהן מבקשות להכניס לתחום השפעתן: בעוד הרפובליקה האסלאמית שולחת יועצים ובעקבותיהם (בדרך כלל) מומחי תעמולה המעניקים למאבק מימד דתי, הסעודים מנסים לרפד את בעלי בריתם בכסף ללא כל מעורבות מסוג אחר. היוצאת מן הכלל היחידה בהקשר זה היא תימן, שם נלחמים כעת כוחות של סעודיה והאמירויות וסופגים פגיעות. במקומות אחרים עומדים הסעודים מן הצד וכמעט אינם מפגינים נוכחות – במיוחד בסוריה, שם ניסו להילחם באיראן באמצעות ארגון שליח ונכשלו.

אתגר נוסף שאיראן מתמודדת מולו, הוא זה שמציבה בפניה ישראל. לאחרונה ראו אור מספר אירועים של לחימה מוגבלת בין שתי המדינות, ביניהם התקפות ישראליות על מחסנים ויחידות איראניות בסוריה ב-2018, דפוס לחימה שהתקיים באופן גלוי פחות גם במהלך 2017. קרוב לוודאי שאיראן לא ביקשה עימות כזה, אלא קיוותה שעם שובו של אסד לשלטון, ישראל תצטרך לקבל את נוכחותה בסוריה. טהראן הופתעה מנחישותה של ישראל למנוע נוכחות צבאית איראנית (אם כי לא בהכרח נוכחות מסוג אחר), ובמיוחד מהצלחתה של ישראל להביע את עמדתה מול הפטרונים הרוסים של אסד, שעליהם הסתמכה ההנהגה האיראנית להגנתה. למרות שאיראן קיבלה כנראה את המסר, היא לא מתכוונת לנטוש את החזית הסורית, וכנראה תרכז מחדש את המאמצים לחיזוק כוחה בסוריה באמצעות התארגנות בלתי צבאית, דוגמת מימון מסגדים וארגוני צדקה מקומיים ואיוש פונקציות שונות למילוי החסר בכוח אדם.

עד החודשים האחרונים כמעט לא היה מקום לפקפק ביתרונות האסטרטגיים שהקנתה לאיראן מדיניות השימוש בשליחים, בין אם במונחים דתיים-מהפכניים ובין אם ככלים במשחק אסטרטגי רחב יותר. איראן יכולה להצביע על מספר הישגים משמעותיים באזור בשנים האחרונות: חזרתה של סוריה לשליטתו של אסד, הישרדותו של חיזבאללה למרות המהלומות הכבדות שספג במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, מעורבותה במספר מדינות אפריקאיות, ההתקוממות בתימן והמלחמה בדאע"ש (שאיראן מחשיבה כאחת מהצלחותיה). אולם בשלב זה מעלה מדיניות זו גם מספר שאלות. איראן לא הצליחה לבסס את נוכחותה בסוריה בהיקף שתכננה, חיזבאללה איבד מכוח המשיכה שלו עבור כל מי שאינו שיעי (למרות יישור הקו הפוליטי עם ההנהגה המארונית בלבנון), ועלות המלחמות, במיוחד בתימן, ממשיכה להאמיר. ישראל הצליחה לפעול נגד איראן בסוריה מבלי לעורר את התנגדותו של פוטין, וכעת נאלצת איראן להמשיך במאמצים לשמור על בעלות בריתה ושלוחותיה לצד ניסיונות לבלום את הסנקציות המחודשות שהטילה עליה ארה"ב. מספר גורמים באירופה כבר עימתו את טהראן עם הסתירה המתגלה בין חתירתה למניעת סנקציות כיעד עיקרי של מדיניות החוץ לבין הפעילות החתרנית המתמשכת שלה באזור. הדילמות והכוחות השונים המשפיעים על המדיניות האיראנית הולכים ומתבהרים, וכן השלכותיהם הפוטנציאליות על היציבות באיראן.

גורמי אי-יציבות באיראן

מבית, ניצבת איראן בפני שני אתגרים משמעותיים שליוו אותה עוד לפני ההפגנות שהתעוררו בעקבות חידוש הסנקציות בתחילת אוגוסט. הראשון קשור למיעוטים, והוא גם מסביר את החשדנות העמוקה שרוחשת איראן לאזרבייג'אן (החולקת מכנה אתני משותף עם הקבוצה הלא-פרסית הגדולה ביותר באיראן), את ההזדהות השקטה שלה עם טורקיה בנוגע לשאלה הכורדית ואת חששותיה מההשפעה הסעודית על האוכלוסייה הערבית במחוז הדרומי ח'וזסטן (המכונה על-ידי ערביי האזור ערביסטן), שם ניצתו במרץ 2018 מהומות קשות. לאלה מתלווה אי שקט מזדמן במחוזות המזרחיים בלוצ'יסטן ולוריסטן. כל אלה ממחישים היטב את רגישותה של איראן כלפי קבוצות אתניות, ואת החשדנות הטבועה בחלק מהשוליים האזרחיים (במובן האתני והגיאוגרפי כאחד) כלפי השלטון המרכזי.

האתגר הגדול ביותר הניצב בפני המשטר באיראן טמון במצבה הכלכלי של המדינה. עוד לפני הפיחות הדרמטי במטבע האיראני בעקבות נסיגת הנשיא טראמפ מהסכם הגרעין, היו איראנים רבים בני המעמד הבינוני והנמוך נתונים במצוקה כלכלית. כוח הקנייה ירד בעשור האחרון בשיעור של 15% והוכיח שהתהפוכות הפוליטיות וה"רפורמות" לא שינו את המציאות הכלכלית. ואכן, בתגובה למצב עניינים זה, חתרה איראן לצמצם את עלויות מדיניות החוץ שלה וניסתה להימנע מהעצמת האנטגוניזם כלפיה עם התבטאויות מהסוג שהיה חביב על הנשיא אחמדינג'אד. בחירתו של רוחאני לשתי קדנציות והמרדף אחרי עסקת הגרעין היוו סימן למגמה זו, ושניהם זכו לאישור (גם אם לא בהתלהבות רבה) של האייתוללה ח'אמנאי. בחירות אלה לא נבעו ולו במקצת ממניעים רפורמיסטיים, הן שיקפו את סדר העדיפויות של המנהיג העליון הרואה באופציה גרעינית זכות איראנית, אלא שלאור הלחץ הכלכלי המסיבי מוכן לדחות אותה למועד מאוחר יותר. במילים אחרות, אם הפיתוח של אופציה גרעינית אינו משרת את האינטרסים של איראן, הוא יכול לשבת בינתיים במושב האחורי.

שלוש שנים לתוך הסכם הגרעין, העומד לפני חידוש, ונראה כי אין כל סיבה להאמין שהרפובליקה האיסלאמית נמצאת בסכנה מידית למהפך פוליטי. למעשה, היא הוכיחה שהיא עמידה בפני תסיסה פנימית, בין אם היא נובעת מקשיים כלכליים, מאי-שקט אתני או מתביעה לחופש פוליטי רב יותר. יישום מדיניות של הפרד ומשול המציבה את המעמדות העניים מול הרפורמיסטים (לצד דיכוי ישיר של האחרונים), הוכח כיעיל, וזאת חרף האתגרים המשמעותיים הכרוכים באבטלה הגבוהה, בשאיפה לחירות רבה יותר, ובאי השקט הנובע ממה שנראה כהגברת מעורבותן של משמרות המהפכה בפוליטיקה הפנימית. ח'מינאי מטפל בתסיסה החברתית באמצעות שילוב של הסתה נגד המתנגדים ושמירה על אוזן פתוחה לתלונות מרכזיות שיש לתת להן מענה. גישה דו-ראשית זו הצליחה עד כה לבלום את הקולות החברתיים והפוליטיים הקוראים להתנגדות, אולם ככל שהאתגרים ממשיכים להיערם, עשויה יעילותה שלמדיניות זו להישחק.

הפריסה של כוחות ביטחון (משמרות המהפכה, הבאסיג׳) נגד סטודנטים וקבוצות אחרות של מפגינים דיכאה באכזריות את המוטיבציה של קבוצות אלה להתארגן בקנה מידה ארצי. המשטר הצליח לבודד את גורמי האופוזיציה ולהזרים כספים ברגעים קריטיים. יעילותו נובעת מהיעדר תמיכה בסדר היום הרפורמיסטי בקרב המעמדות הנמוכים (שחלקם השתתף בשביתות ובמחאות נקודתיות), אלה אינם מחויבים לרפורמה במערכת הפוליטית או לשינוי תפקידו של המנהיג העליון, עובדה המונעת התהוות אופוזיציה מאוחדת למשטר.

אתגריו הפנימיים של המשטר נובעים משתי טענות עיקריות הנשמעות בקרב מגזרים רחבים בחברה האיראנית: הכשלים הכלכליים המעוררים חשש בקרב שכבות הסוחרים, ותחושות הקיפוח בקרב המעמדות החלשים בשולי החברה האיראנית (מחאה הכוללת בדרך-כלל גם אלמנט אתני). בנוסף מתקיימות מעת לעת מחאות הקוראות להגדלת החירויות האזרחיות ולשוויון בין המינים. בשנה וחצי האחרונות התקיימו שורה של מחאות שבטאו כעס על המציאות הכלכלית הקשה של המעמד הבינוני והנמוך באיראן. היו שהופתעו מהמהומות בהתחשב בהסרת הסנקציות שהחריבו את הכלכלה האיראנית בשנים שקדמו להסכם הגרעין בין איראן לשש המעצמות, אולם הן פחות מפתיעות כאשר לוקחים בחשבון את המרכיבים הבאים, המשקפים גם שניים מתוך שלושת האתגרים הפנימיים המרכזיים שאיתם מתמודדת הרפובליקה האסלאמית.

קיצוץ הסובסידיות שהחל בתקופת כהונתו השנייה של אחמדינג'אד והורחב בהמשך, דחק יותר ויותר איראנים מתחתית הסולם החברתי-כלכלי למצב של מצוקה קשה. הקשרים הכלכליים ההולכים ומתרחבים עם סין גררו בעקבותיהם יבוא רחב מימדים ודחקו את היצרנים המקומיים לשוליים ואלה הקטינו את הייצור, צמצמו את עלויות כוח האדם והעמידו בסכנה את פרנסתם של רבים מעובדי הצווארון הכחול.

במהלך השנים 2017‏-2018 ידעה איראן שביתות והפגנות רבות שגררו לעתים קרובות התנגשויות בין מפגינים לכוחות משטרה. בדצמבר 2017, למשל, פרצו הפגנות המוניות בעיר משהד, והתפשטו במהירות למרכזים עירוניים אחרים, כולל הבירה טהראן. בג'הדריג'אן שבמחוז אספהאן נהרגו שישה מפגינים בניסיון להסתער על תחנת המשטרה המקומית. מה שעורר את ההפגנות היה ההשפעה המשולבת של התייקרות מחירי המזון (כמו ביצים ועוף) והאכזבה הגוברת מממשלתו של רוחאני. הפגנות אלה אירעו בד בבד עם מחאות בעלות אופי שונה, אם כי לא לגמרי בלתי קשור, מצד נשים שהתנגדו לקוד הלבוש שנכפה עליהן על-ידי המדינה. יותר מכל סמל אחר, הפך החיג'אב, או כיסוי הראש, לנקודת המוקד של מחאות אלה. הרשתות החברתיות הראו נשים ממגוון רחב של מגזרים חושפות את שיערן  כמחאה ובעקבות כך סובלות מהצקות והטרדות של אנשי באסיג' ושוטרים.

גורם נוסף למהומות שהתלקחו בדצמבר 2017 היה הצעת התקציב שהגיש רוחאני לפרלמנט, הצעה שסימנה את נסיגתו ממדיניות של תמורה שאולי החזיק בה קודם. התקציב שהוצע שיקף שמרנות מובהקת. הוא כלל מימון לארגונים שמרניים קיצוניים לצד קיצוץ בסובסידיות על מצרכי מזון. ההצעה להעלות את מחירי הדלק עוררה במיוחד תסכול רב בקרב בני המעמד הבינוני והנמוך.

באוגוסט 2018 התעורר מקור מחודש של תסיסה בצורת הפגנות במחוזות בעלי גוון אתני מובחן. אף כי הפגנות אלה אינן קשורות לקשיים הכלכליים שתוארו לעיל, הן כוללות קבוצות שמצוקתן מזכירה להן את שוליותן במדינה ובחברה. באהוואז החלו להתעורר אי שקט ומתיחות ותושביו יצאו לרחובות. הסיבה המידית היתה תוכנית ילדים בטלוויזיה האיראנית שהציגה קבוצות אתניות שונות בלבוש מסורתי אך התעלמה מהאוכלוסייה הערבית המקומית. ואם לא די בזה, נראה היה שהבובות בתוכנית לועגות למבטאם של האהוואזים, שיש בו עקבות של ערבית מדוברת. יחס זה נתפס כעדות נוספת לשוליות של המחוז ושל תושביו והעמיק את הניכור בין המרכז הפוליטי בטהראן למחוז שרוב תושביו ערבים.

נקודה אחרונה בהקשר זה, הרפובליקה האיסלאמית ניצבת בפני אתגר נוסף הרודף אותה מאז סוף האלף הקודם. המדובר במחאות, בעיקר של צעירים ובכללם נשים רבות, שהניכור שלהם מהמערכת הפוליטית ומהנורמות שהיא מבקשת לכפות על המרחב הציבורי הולך וגדל כבר במשך שני עשורים. ההתנגדות של אופוזיציה זו, בניגוד לזו של העובדים שהוזכרו קודם, מעוגנת במסגרת אידיאולוגית שדרכה היא מביאה לידי ביטוי את המציאות המדאיגה. אנשים אלה רואים במצוקתם האישית תוצאה של כשלי המערכת הפוליטית והם מבטאים את רצונם להפיל את המערכת כולה.

אלא ששתי סיבות חשובות מונעות מאי השקט החברתי הזה להפוך להתנגדות שתאיים על הסדר הפוליטי באיראן. הראשונה שבהן היא שעובדי הצווארון הכחול, הסטודנטים והרפורמיסטים אינם מאוחדים, והם משתייכים לשתי שכבות נפרדות מבחינה פוליטית, חברתית ודתית. בעוד הסטודנטים מתנגדים להיעדר חירויות ולתמרונים הפוליטיים של השלטון, לעובדים אין בהכרח דעה ברורה בנושאים אלה, רבים מהם דווקא משתייכים לסביבה שמרנית משהו ולא לחוגים רפורמיסטים. וחשוב יותר, הצעירים עצמם מונעים משני מקורות שונים: חוסר יציבות כלכלית ו(עבור רבים) עתיד כלכלי מעורפל. מבחינה זו הם חולקים את מצוקותיהם עם בני דור המילניום בעולם הערבי ואפילו במערב. אולם בלי קשר לסיבות השונות לתסיסה בקרב הצעירים, נראה כי הם מבטאים אי שביעות רצון פוליטית וקוראים להחליף את הסדר הפוליטי באיראן. אנשי הצווארון הכחול, לעומת זאת, אינם שותפים בהכרח לתסכול הפוליטי והמחאה שלהם הרבה יותר נקודתית.

החולשה העיקרית של מחנה הלא מרוצים היא העדר דמות פוליטית שתלכד סביבה, ותנתב את הכעס לתוכנית פוליטית. חולשה זו היא במידה רבה תוצאה של הדרך שבה חוסלו מהומות 2009. תנועת המחאה שהתעוררה בעקבות זיוף תוצאות הבחירות לנשיאות, היא ציון דרך לפעם האחרונה שבה עמדה הרפובליקה האיסלאמית בפני תסיסה משמעותית. יש לציין ששני המנהיגים הפוליטיים של המחאה (והמועמדים בבחירות) נמצאים במעצר בית כבר תשע שנים. האופוזיציה הרפורמיסטית לא התאוששה מעימות זה עם הגורמים השמרניים ובראשם המנהיג העליון ח'מינאי.

ההבחנה בין מצוקות כלכליות למצוקות פוליטיות אינה קלה, במיוחד באיראן, שבה גופים המזוהים עם הממשלה מנהלים יותר משני שלישים מהכלכלה. האתגר הגדול של מתנגדי השלטון והאופוזיציה הוא לשכנע חלק גדול מאוכלוסייה כי קיימת זיקה חזקה בין הסדר הפוליטי למצוקה הכלכלית שחש האזרח האיראני הממוצע.

ממשלת רוחאני נהנית מהסביבה המוגנת שמספק לה המנהיג העליון, למרות המתחים בין השניים. האקלים שיוצרים הגורמים השמרנים מעמיד את רוחאני, וכן שחקנים פוליטיים מתונים יותר, כסמני גבול למידה שבה יכולה הרפובליקה האסלאמית לנטות לכיוון מערב, ונטייה זו מקנה להם תמיכה איתנה כאשר נשמעות דרישות מערביות לריסון המדיניות האיראנית בנושא הגרעין.

למרות פיחות המטבע והאבטלה הגבוהה, מצבה של הכלכלה האיראנית טוב משהיה בשנים שקדמו להסכם המעצמות על תוכנית הגרעין, אז היו מוטלות עליה סנקציות חריפות. בשנה שלאחר חתימת הסכם הגרעין והסרת הסנקציות הבינלאומיות, מאביב 2016 עד אביב 2017, צמח המשק האיראני ב-16%. למרות מאמצי האיחוד האירופי לשמור על היקף הסחר עם איראן, הכלכלה האיראנית תאט ואף תיחלש נוכח חידוש הסנקציות. מחירי הנפט ימלאו תפקיד מרכזי במאמציה של איראן להתגבר על קשיים כלכליים אלה, מה שיכניס עוד מרכיב של מתיחות בין איראן לסעודיה כשתי יצרניות נפט מתחרות.

למרות המאמצים האמריקאים להגביל את היקף הסחר הכלכלי בין האיחוד האירופי לאיראן, הוא הראה גידול משמעותי בשנתיים האחרונות. במאמץ לשמור על גידול במסחר עם האיחוד האירופי, קיימו הנשיא רוחאני וזריף בסדרה של מפגשים עם מנהיגי אירופה (ביולי 2018) כדי לאמוד את הסיכויים להקל את תנאי העסקה ולנסות למנוע את מימושם בכל דרך אפשרית. לטובת איראן עומד המתח הקיים היום בין הבית הלבן למדינות מערביות אחרות, ביניהן קנדה וגרמניה, בדיוק כפי שהיה בארבע השנים שקדמו להסכם המעצמות על תוכנית הגרעין.

צרפת, בלגיה, איטליה ומדינות אירופיות אחרות פיתחו ערוצי סחר עוקפים לבנקים ולמטבע האמריקאים, מהלך העומד כעת במבחן לאור העובדה שארה"ב נסוגה מעסקת הגרעין ומהווה אתגר משמעותי לחידוש הסנקציות.

המחאות החוזרות ונשנות השוטפות את איראן בשנתיים האחרונות החלו כהפגנות נגד האינפלציה, תנאי העבודה, ולאחרונה גם היעדר תשתית הולמת. מחירי המזון הם, מטבע הדברים, ההיבט הרגיש ביותר של המצב הכלכלי, והם מעצימים את תחושת חוסר הביטחון שחשים רבים מהאיראנים בני המעמד הבינוני והנמוך. בנוסף, המעמד השליט (הן אנשי הדת והן הדרגים הגבוהים של משמרות המהפכה) נתפס כמי שהגן על עצמו מפני השפעותיהם של הקשיים הכלכליים לאור העובדה שהצמיחה הנוכחית, בשיעור של 4%, נובעת בעיקר מעלייה במכירות הנפט לאחר הסרת הסנקציות הבינלאומיות והתייצבות מחירי הנפט על 60‏-70 דולר לחבית, וההכנסות מנפט עוברות ישירות לממשלה, כלומר לאנשי הדת היושבים בשלטון ועומדים בראשן של קרנות ועסקים שונים הזוכים לסובסידיות ממשלתיות.

הנשיא חסן רוחאני פירסם בחודש מרץ נתונים תקציביים שחשפו את שיעור התמיכה הממשלתית בארגונים דתיים, פרסום שעורר כעס בקרב העובדים שלא רק שלא זכו לסובסידיות, אלא גם ראו כיצד צונח כוח הקנייה שלהם. רוחאני גרף הון פוליטי נכבד מהסכם המעצמות על תוכנית הגרעין בטענה כי ישים קץ לסנקציות וישפר את הכלכלה, שהתנהלה תחת לחץ ניכר בשלב הסופי של הסנקציות. אין בקולות המתנגדים באיראן, גם אם הם זוכים לעתים לנוכחות ציבורית, כדי להוות איום על המערכת הפוליטית כולה, וכי הם גם אינם מבטיחים שינוי משמעותי במדיניות החוץ לטווח הארוך. בחזית הפנים מוצגות ההפגנות כניסיונות של אויבי המדינה להחלישה (כפי שטוען לעתים המנהיג העליון ח'מינאי) או במקרה של הנשיא רוחאני, כחלק מהאתגרים העומדים בפני המדינה המחייבים אותה למדיניות של "עוד מאותו דבר". לאלה המצפים למהפכה נוספת באיראן אין הרבה על מה להסתמך לאור העובדה שכל מנהיג אופוזיציה פוטנציאלי נמצא במעצר בית או תחת איומים, מה שמשאיר את המפגינים עם שלל כיווני פעולה אולם ללא סדר יום פוליטי מלוכד או מנהיגות מוסכמת. האפשרות לתרגם את קשיי היומיום שלהם, בין אם כלכליים או פוליטיים, לפעולה, כמעט אינה קיימת, אבל ללחץ שיוצרות הסנקציות עשויה להיות השפעה דרמטית במידה והוא יציף את המתחים הפנימיים בתוך המשטר בנוגע לסדרי עדיפויות אסטרטגיים, ובעצם לזהותה של איראן: פרויקט מהפכני או מדינה "נורמלית".

הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין והפוליטיקה האיראנית

הנסיגה האמריקאית מעסקת הגרעין במאי דחקה את איראן לפינה צרה, למרות הטענות כאילו אין בכך דבר. איראן ממתינה (במתח גלוי) לתגובה האירופית, שנראית, נכון לעכשיו, אוהדת לעסקה, ואינה מראה סימן לכך שהיא מתכוונת לסגת ממנה. יתרה מזאת, אם מסתכלים על התמונה הרחבה, מצבה של איראן טוב משהיה לפני עסקת הגרעין, שכן הסחר שלה אינו תלוי רק במערב, אלא כולל את הודו, רוסיה וסין כשותפות. אף כי החרם האמריקאי על הסחר עם איראן הוא בהחלט בעל משמעות, סביר להניח שתוצאותיו יהיו חלקיות בלבד.

הלחץ הגובר על איראן בכל הנוגע לעסקת הגרעין דוחף אותה לשני כיוונים המאזנים (או אולי סותרים) זה את זה. מצד אחד, הוא מגביר את הלחץ על הכלכלה הרעועה ממילא לאור היחלשות המטבע והירידה המתמשכת בכוח הקנייה לאורך העשור האחרון. מצב זה בא לידי ביטוי כשהבנק הלאומי של איראן הכריז על שערי המטבע הרשמי, אקט שנראה כמו ניסיון נואש למשטר את חילופי הכספים ברחובות. סדר יום זה קיבל ביטוי מובהק יותר כשאחד מפקידי המדינה הציע להוציא להורג חלפני כספים שאינם מיישרים קו עם שער החליפין הרשמי. ציד המכשפות אחרי "אנשי הכספים המושחתים" מעיד על רמת הבהלה שמעוררת הירידה הגדולה בערך המטבע המקומי בתוך הממסד.

מן הצד השני, חידוש הסנקציות מעצים את היסודות הקיצוניים בתוך הממסד האיראני. גורמים אלה, שהתנגדו להסכם מלכתחילה, נהנו מן הסנקציות משום שהמיזפ הכלכלי שלהם, ח'תאם אלאנביאא' (Khatam al-Anbiya), לא היה צריך להתחרות על פרויקטים ממשלתיים. הם גם לא התלהבו מההשקעה של חברות זרות באיראן למרות שקצרו רווחים גם מחוזים אלה (שכן הם תלויים בהוצאות הממשלתיות בכללותן). למעשה, האתגר הגדול ביותר העומד בפני ממשל טראמפ בעניין מדיניות החזרת הסנקציות הוא למנוע את הישרדותם של אותם חוגים המקורבים למשמרות המהפכה ומחזיקים מעמד למרות טבעת החנק הסוגרת על הכלכלה האיראנית. ניתן לציין הישג חשוב אחד של מדיניות זו, והוא השיח הציבורי שנוצר בחוגים הפוליטיים בנוגע למעורבות העמוקה של משמרות המהפכה בכלכלה האיראנית. סוגיה זו הייתה בבחינת טאבו ומקור לאי-נוחות בקרב החוגים השמרניים משום שהיא מהווה התקפה על אחד מעמודי התווך של המערכת הפוליטית. בניגוד למנהיג העליון, שתפקידו מעוגן בחוקה, התפקיד שממלאות משמרות המהפכה במשק האיראני הוא תוצר לוואי של המערכת שמעולם לא קראו עליו תיגר אם כי אין ספק שהוא קשור לאנשים הקרובים ביותר למנהיג העליון ולדמויות פוליטיות רבות אחרות ברפובליקה האסלאמית.

הנשיא רוחאני ייחס בעבר את העלייה בביטחון העצמי של הרפובליקה האסלאמית לכך שארה"ב רואה באיראן את המדינה היחידה באזור שיכולה להילחם בטרור. ואכן, אם יש דבר אחד שרוחאני יכול להתפאר בו. יהיה זה המינוף המוצלח של פעולות הטרור שדאע"ש מבצע ברחבי העולם לטובת האדרת מעמדה של איראן, המשמשת כאן בתפקיד 'דאוס אקס מכינה', יד האלוהים המצילה את האזור ואת העולם כולו מפני המטורפים האיסלאמיים. זהו אחד מהלקחים העיקריים שהפיקה הרפובליקה האסלאמית מנכונותה של ארה"ב להגיע איתה להסכם על תוכנית הגרעין.

אולם השקפה זו התערערה ואף התנפצה, גם אם לא לחלוטין, על רקע חידוש הסנקציות האמריקאיות. לפי שעה, סין ורוסיה נמנעו מלהצטרף לארה"ב, ונראה גם כי המחלוקת בין מדינות המערב בעניין זה עזה מתמיד. נותר לראות כיצד תתמודד הכלכלה האיראנית עם הלולאה המתהדקת סביב צווארה אחרי חודש נובמבר: התאגידים האירופיים, למרות דברי ממשלותיהם, כבר נוטשים את הספינה. מעבר לזה, לפחות חלק מהמנהיגים האירופיים קיבלו את הרעיון שיש להעריך מחדש את העסקה ולשפר חלק מתנאיה. אחד מתנאי המפתח שהם רוצים שאיראן תקבל הוא ריסון מדיניותה האזורית. נותר גם לראות כמה השפעה תהיה למנהיגים אלה (כמו נשיא צרפת, מקרון) על שותפיהם באיחוד האירופי.

השלכותיה של המדיניות האזורית האיראנית על ישראל והמערב

עוינותה של הרפובליקה האיסלאמית כלפי ישראל מושתתת על תפיסה אידיאולוגית נחרצת ועמוקה הכוללת אלמנטים אנטישמיים, לצד זיכרון מר מהברית הישראלית עם השאה האחרון של איראן. עוינות זו משמשת את איראן לצרכים חיצוניים ופנימיים כאחד. הנשיא אחמדינג'אד (2005‏-2013) לקח את התעמולה האנטי-ישראלית צעד אחד קדימה, גישה שזכתה לעידוד מכיוון דוכן הדרשות של האייתוללה חמינאי. התעמולה האיראנית מתארת את ישראל כפולשת קולוניאליסטית שיש לגרש מהאזור. איראן, הרואה עצמה כמנהיגה אזורית, עומדת בחזית המאמצים למימוש מטרה זו, וחותרת למלא את החלל שנפער במנהיגות העולם הערבי, במיוחד מאז האביב הערבי בשנים 2010‏-2011. מטרה זו מתקשרת באופן מהותי עם סיבה אחרת, תועלתנית יותר, למאבק בישראל, דהיינו זכייה בהוקרתו של העולם הערבי, הסוני ברובו. השנאה כלפי ישראל יכולה לשמש גשר בין האיסלאם הסוני לשיעי, מטרה נוספת שהרפובליקה האסלאמית מחויבת אליה (במידה כזו או אחרת) מאז היווסדה.

אלא שזו כבר אינה המוטיבציה העיקרית לפעולות של איראן נגד ישראל. מלחמת האזרחים בסוריה חשפה את השינוי שחל בשנים האחרונות באיראן בהיבט זה. קשה לטעון שאיראן מכפישה את ישראל כדי לזכות בפופולריות בעולם הערבי בימים אלה, שהרי משטר אסאד בסוריה הוא הכל חוץ מפופולרי ברחוב הערבי. נכון יותר לחשוב על העוינות כלפי ישראל במונחים קיומיים, עמדה המציבה את ישראל כאויב המאיים על האינטרסים האיראניים. זה היה ההסבר שנתנו מפקדי כוח קודס לחייליהם הנלחמים בסוריה, וזה היה הרציונל מאחורי הניסיונות הישירים לפגוע במטרות ישראליות ברמת הגולן באמצעות מל"טים בפברואר 2018.

נראה כי מורשתו של הנשיא אחמדינג'אד, בשילוב עם המדיניות הקיצונית של המנהיג העליון, נטעה שורש בתהליך קבלת ההחלטות הנוגע למדיניות האזורית של איראן. גישה זו באה לידי ביטוי עוד ב-2011 עם התפטרותו של הנשיא לשעבר רפסנג'אני שהרגיש כי הוא מנוטרל על ידי הקיצונים. זוהי גם סיבת המוות של כל מדיניות פרגמטית ושקטה שאיראן יכולה הייתה לממש באזור.

אחד הגורמים החשובים לשינוי זה קשור למרכזיותן של משמרות המהפכה בתהליך קבלת ההחלטות באיראן. משמרות המהפכה שהחלו כמיליציה שתפקידה לפקוח עין על הצבא, הפכו ברבות הימים גם למוקד כוח ביטחוני ומודיעיני, וגם ללוויתן כלכלי שהאינטרסים שלו עולים בהרבה על היציבות שהוא נועד להבטיח. הארגון התרחב הן בתוך איראן והן מחוצה לה, והוא משמש כלי של המנהיג העליון לביצוע משימות שהמנגנון הממשלתי הרשמי יכול להתכחש אליהן. כוח קודס ופעילותו בעיראק (עד שנת 2014, אז הופיע שם סולימני בפומבי) ובסוריה הם עדות לכך.

ההתקפות הישראליות על יחידות ומתקנים איראניים בארבע השנים האחרונות גרמו לאיראן לשקול מחדש את צעדיה. אי אפשר לצפות מאיראן לנטוש את שאיפותיה לנוכחות בסוריה, אך בהתחשב בנחישותה של ישראל ובאמביוולנטיות הרוסית, נראה כי היא נמצאת במצב של  המתנה לנקודת כניסה בעתיד הקרוב. החיזבאללה, לאחר שליקק את פצעיו מהמלחמה בסוריה, הוא כלי אפשרי לפעולת תגמול, אך לפי שעה הוא חש צורך לצבור כוחות ולהמתין לשעת כושר, כפי שעשה בשנים שקדמו לאביב הערבי.

אשר לשאלת הסכם הגרעין, איראן תעשה כמיטב יכולתה להיאחז בו כל עוד מדינות אחרות לא יצטרפו לארה"ב ויפרשו מההסכם. עם זאת, לנוכח הנחישות האמריקאית ואמצעי הלחץ שמפעילה וושינגטון על חברות הסוחרות עם איראן, המחיר עבור המדיניות הנוכחית של טהראן יתחיל בקרוב להאמיר ובכך יעניק לארה"ב, לישראל ואפילו למספר שחקניות אירופאיות, הזדמנות להעמיק את הפיצול הפנימי באיראן על סדרי העדיפויות הבסיסיים.


תמונה: Bigstock

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *