צינור הגז המתוכנן בין ישראל, קפריסין, יוון ואיטליה מצביע על מוקד אנרגיה חדש המתגבש במזרח הים התיכון. אולם לשינוי גאופוליטי מבורך זה יש מתנגדים רבים. ישראל תצטרך לפעול בתוך האיחוד האירופי על מנת להוציא אל הפועל את מיזם צינור הגז.
בנובמבר 2018 חתמה ישראל על מזכר הבנות עם קפריסין, יוון ואיטליה לבנייתו של צינור הגז הארוך בעולם. צינור זה, שנועד לייצא גז טבעי ישראלי וקפריסאי לאיחוד האירופי, יהפוך את מזרח הים התיכון למוקד אנרגיה חשוב. החלטתה של ישראל לבחור ביוון, במקום בטורקיה, כמדינת מעבר היא משמעותית. היא מאשרת כי שותפותה הגאופוליטית של ישראל במזרח הים התיכון שינתה כיוון מטורקיה ליוון.
מאמר זה מסביר מדוע עברה שותפותה של ישראל במזרח הים התיכון מטורקיה ליוון, וטוען כי אין לראות את מוקד האנרגיה המתגבש בין ישראל, קפריסין, יוון ואיטליה כמובן מאליו בשל עלותו, בשל המתנגדים הרבים שיש לו באירופה, ובשל ההרכב הנוכחי של ממשלת איטליה.
חרף מכשולים פוליטיים, ההזדמנויות שמוקד האנרגיה במזרח הים התיכון מציע שוּפרו עקב יצירתן של שתי שותפויות גאופוליטיות: המזכירות המשולשת בין ישראל, קפריסין ויוון, ופורום הגז של מזרח הים התיכון שהוקם בינואר 2019 בין ישראל, מצרים, יוון, קפריסין, איטליה, ירדן והרשות הפלסטינית. עם זאת, על ישראל להישאר פעילה על מנת לוודא שפרויקט צינור הגז יהפוך למציאות.
**********
- שותפויותיה המשתנות של ישראל במזרח הים התיכון
יחסיה של ישראל עם מדינות מזרח הים התיכון עברו שינויים עמוקים. לישראל היו בעבר שותפות אסטרטגית עם טורקיה ויחסים מתוחים עם יוון. היום יש לישראל שותפות עם יוון, אך היחסים עם טורקיה נעשו עוינים.
בשנים האחרונות חל שיפור ניכר ביחסים בין ישראל ליוון, עקב אינטרסים גאופוליטיים משותפים בעקבות עלייתה של ישראל כיצואנית גז טבעי, ובשל הידרדרות היחסים בין ישראל לטורקיה. ישראל גילתה את שדה הגז הענק “לוויתן” בשנת 2009, זמן קצר לפני תקרית המרמרה ב-2010, שתרמה לקרע בין ישראל לטורקיה. ב-2010 היה בנימין נתניהו לראש הממשלה הישראלי הראשון שביקר ביוון, וחילות האוויר הישראלי והיווני החלו בתרגילים צבאיים משותפים. בספטמבר 2011 חתמו ישראל ויוון על הסכם שיתוף פעולה ביטחוני. כעת משתמשת ישראל במרחב האווירי היווני למטרות אימונים.
ביוני 2017 הכריזו ישראל, יוון וקפריסין כי הן תשתפנה פעולה בבנייתו של צינור המחבר את שלוש המדינות במטרה לספק גז טבעי לאיחוד האירופי. לקפריסין יש שדה גז גדול משל עצמה (אפרודיטה), ולפיכך שותפות בין ישראל לקפריסין יכולה להפוך את שתי המדינות ליצואניות גז משמעותיות. ליוון, מצידה, יש כלכלה חלשה, והיא רוצה להיות מדינת מעבר עבור ייצוא הגז במזרח הים התיכון אל היבשת האירופית. ישראל, מצידה, מעוניינת להוסיף ולשפר את יחסיה עם יוון, החברה באיחוד האירופי.
החתימה, בנובמבר 2018, על מזכר הבנות בין ישראל, קפריסין, יוון ואיטליה לבנייתו של הצינור הארוך בעולם מעידה בבירור כי ישראל בחרה באופציה היוונית על פני זו הטורקית. בעבר שקלה ישראל את הרעיון של הנחת צינור לאירופה דרך טורקיה משום שבנייתו של צינור גז טבעי דרך קפריסין לטורקיה הייתה זולה יותר. אך הדבר הפך בעייתי מבחינה פוליטית עקב מדיניותה העוינת של טורקיה כלפי ישראל, קפריסין ויוון. חרף המתחים הפוליטיים, טורקיה עודנה מעוניינת לשמש מדינת המעבר בין הגז ממזרח הים התיכון לבין האיחוד האירופי.
שותפות הגז הטבעי החדשה במזרח הים התיכון היא בעלת פוטנציאל למלא תפקיד חשוב במאמציה של אירופה לגוון את ייבואי הגז הטבעי שלה ולהפחית את תלותה ברוסיה. ישראל, יוון וקפריסין מרוויחות כולן משותפות הגז הטבעי. ישראל רוכשת מינוף פוליטי וערך אסטרטגי חזק יותר מול האיחוד האירופי בכך שהיא הופכת ליצואנית גז טבעי; קפריסין זוכה לחשיבות בינלאומית ולהכנסה. במאי 2013 קרא נשיא קפריסין, ניקוס אנסטסיאדס, לישראל “שותפה אסטרטגית”.1
יוון מחזקת את כלכלתה החלשה באמצעות הצטרפותה למוקד האנרגיה. ישראל, יוון וקפריסין גם מגדילות את שיתוף הפעולה הצבאי ביניהן. שותפותה של יוון עם ישראל וקפריסין משדרגת את מעמדו של מוקד האנרגיה.
בעוד שיחסי יוון-ישראל השתפרו, היחסים בין ישראל לטורקיה הידרדרו. ב-2002 ניצחה “מפלגת הצדק והפיתוח” של ארדואן בבחירות הכלליות בטורקיה. ארדואן שינה בהדרגה את מסלולה של המדיניות הטורקית המסורתית, הן מבית והן בזירה הבינלאומית. לדוגמה, תמיכתו בחמאס וביקורתו כלפי ישראל נעשו בוטות וגלויות.
טורקיה מתנגדת לשותפות הישראלית-קפריסאית-יוונית בגז הטבעי, אך לא הצליחה לעצור שותפות זו. בעוד שהיא מנסה להפחית את התלות שלה ברוסיה בתחום הגז הטבעי, פרויקט הצינור שסוכם בין ישראל, יוון, קפריסין ואיטליה פסח על טורקיה. טורקיה מייבאת 99% מן הגז הטבעי שלה (ש-60% ממנו מגיעים מרוסיה), והגז משמש לייצור מחצית מן החשמל שלה. טורקיה רואה את ישראל בתור ספקית פוטנציאלית של גז טבעי, אך לאור היחסים ביניהן, לא סביר שהן תחבורנה בתחום הגז הטבעי.
הגז הטבעי שינה גם את פני יחסיה של ישראל עם מצרים. בספטמבר 2018 הוכרז כי ישראל תחל למכור גז טבעי למצרים ב-2019. באמצעות אותה עסקה, מצרים מצטרפת למוקד האנרגיה של מזרח הים התיכון. ההסכם יאפשר את זרימתם של 64 מיליארד מטר קוב של גז מישראל למצרים. היחסים בין מצרים לישראל השתפרו מאז עלייתו של עבד אל-פתאח א-סיסי לנשיאות ב-2013, כשהחליף את המשטר האסלאמי שבלם כל שיתוף פעולה כלכלי עם ישראל. צינור הגז הטבעי הקיים, העובר בין אל-עריש שבמצרים לבין אשקלון שבישראל, הושבת ב-2012 עקב פיגועי טרור חוזרים ונשנים. כעת הפכו את כיוונו, דבר שיאפשר ייצוא גז מישראל למצרים.
מצרים מקווה שמקורות הגז הטבעי שלה עצמה (בשדה זוֹהְר), בשילוב עם ייבוא מישראל, יאפשרו לה להמשיך את ייצואי הגז הטבעי הנוזלי שלה הודות לשני מתקנים להנזלת גז על חופי הים התיכון שלה. קונסורציום בשם EMED נוצר בין החברה הישראלית דלק קידוחים, חברת נובל אנרג’י האמריקאית וחברת East Gas המצרית. דלק ונובל גם חתמו על הסכמים עם ירדן לייצוא גז טבעי.
במזרח הים התיכון, שותפותה האזורית של ישראל שינתה כיוון מטורקיה ליוון, ושותפות האנרגיה עם מצרים שוחזרה. אך למוקד אנרגיה מתעורר זה יש מתנגדים רבים שאין לזלזל ביכולתם לשבש את פרויקט הצינור, כפי שיוסבר להלן.
- להבטיח את מוקד האנרגיה המתגבש במזרח הים התיכון
לטורקיה אין משאבי אנרגיה משל עצמה, אך היא נמצאת במיקום אסטרטגי בין אירופה, התלויה באנרגיה, לבין אזורי מרכז אסיה והמזרח התיכון, העשירים באנרגיה. מכאן שלטורקיה יש עניין להפוך לגשר אנרגיה. גילויים של שדות הגז תמר ולוויתן על ידי ישראל העניקו לטורקיה את ההזדמנות לחזק את מעמדה כגשר אנרגיה. חרף הרטוריקה האגרסיבית של ארדואן נגד ישראל, מאחורי הקלעים הוא ניסה לשכנע את ישראל לבנות את צינור הגז שלה לכיוון אירופה דרך טורקיה. בדומה לכך, בעוד שארדואן מדכא את הכורדים בארצו, הוא מנסה גם לשכנע את הממשלה האזורית של כורדיסטן בצפון עיראק לבנות צינור נפט חדש שיוביל נפט מכורדיסטאן דרך טורקיה.
שאיפותיו של ארדואן בתחום האנרגיה סוכלו בשנת 2018 עם ההכרזה על פרויקט צינור הגז הטבעי, בתמיכה אמריקנית, בין ישראל, קפריסין ויוון. טורקיה מתנגדת לפרויקט ואיימה לעשות שימוש בכוח צבאי אם קפריסין תנצל ותייצא את משאבי הגז שלה בלא אישורה של אנקרה (טורקיה כובשת את צפון קפריסין, והיא תובעת לעצמה זכויות על חלק ממשאבי הגז הטבעי של האי). אך איומה של טורקיה נוטרל על ידי תמיכתו החזקה של ממשל טראמפ בשותפות החדשה בתחום האנרגיה בין ישראל, קפריסין ויוון. טראמפ אף איים לאחרונה שארה”ב “תחריב” את כלכלת טורקיה אם ארדואן ישתמש בכוח צבאי נגד הכורדים.
העובדה שטורקיה לא הייתה מסוגלת לשבש את שותפות האנרגיה בין ישראל, קפריסין ויוון אין משמעה שלשותפות זו אין מתנגדים אחרים. זמן קצר לאחר ההכרזה על תזכיר ההבנות בנוגע לצינור הישראלי-קפריסאי-יווני-איטלקי, בנובמבר 2018, התקיים במדריד “דו-שיח אסטרטגי ספרדי-ישראלי” בחסות ELNET (ארגון לא-ממשלתי הפועל לחיזוק היחסים בין ישראל לאירופה). מדו-שיח זה עלה כי למוקד האנרגיה במזרח הים התיכון קיימים מתנגדים רבים בספרד. הצינור הישראלי-קפריסאי-יווני-איטלקי מתואר לעיתים קרובות על ידי משמיציו כ”חלום באספמיה”. במדריד, מומחה ספרדי לתחום האנרגיה אמר על הפרויקט: “זה לא חלום באספמיה, אלא סיוט באספמיה”.
אותו מומחה העלה שלושה טיעונים נגד הצינור: א. אם ישראל, קפריסין, יוון ואיטליה חושבות שהצינור שלהן הגיוני, אז שתוכחנה זאת על ידי גיוס מימון פרטי עבורו בטרם תבקשנה מהאיחוד האירופי להשקיע בפרויקט מכספי משלם המיסים; ב. מוקד אנרגיה חדש במזרח הים התיכון יתחרה עם ספרד (שבמקרה היא בעלת הקיבולת הגדולה ביותר באיחוד האירופי להגזה-מחדש של גז טבעי נוזלי, דהיינו, תהליך המרתו של גז טבעי נוזלי לגז טבעי); ג. פיתוחם של צינורות גז טבעי חדשים אינו הגיוני בכל מקרה, מכיוון שהאיחוד האירופי יסתמך בסופו של דבר אך ורק על מקורות מתחדשים לשם העמידה ביעדי הסכם פריז מ-2015.
אף שהטיעון השלישי נתון לוויכוח (מומחים רבים בתחום האנרגיה מטילים ספק בכך שאירופה יכולה להסתמך אך ורק על מקורות מתחדשים), הטיעון השני הוא מובן: ספרד היא בעלת הקיבולת הגבוהה ביותר באיחוד האירופי (39%) של הגזה-מחדש של גז טבעי נוזלי. ספרד עומדת להפעיל שתדלנות נגד השקעת כסף של האיחוד האירופי בפרויקט הגז הטבעי מישראל לאיטליה. אך מלבד האינטרסים של ספרד, קיימים קולות משמעותיים במכוני מחקר אירופיים ובין קובעי המדיניות אשר דורשים שכל ההשקעות האירופיות באנרגיה תבוצענה במקורות מתחדשים על מנת לעמוד ביעדי הסכם פריז מ-2015.
ב-2014 ציינה הנציבות האירופית כי בכוונתה ליצור “מרכז גז ים-תיכוני בדרום אירופה”.2 מה שמכונה כיום בבריסל ה-EMPG (צינור הגז של מזרח הים התיכון) קיבל 2 מיליון אירו מהנציבות האירופית עבור מחקרי היתכנות במאי 2015. באפריל 2017 הצטרף נציב האנרגיה של האיחוד האירופי, מיגל אריאס קנייטה (שהוא במקרה ספרדי), לַטקס בישראל שבו הכריזו שרי האנרגיה של ישראל, איטליה, יוון וקפריסין כי ה-EMPG “מייצג עדיפות אסטרטגית לייצוא לתוך אירופה של חלק מעתודות הגז הנוכחיות של מזרח הים התיכון”.3 בינואר 2018 העניקה הנציבות האירופית עוד 34.5 מיליון אירו ל-EMPG על מנת להשלים את מחקרי ההיתכנות שלה. אף שהנציבות האירופית מתארת את ה-EMPG כ”פרויקט המהווה עניין משותף”, עדיין לא אישרה אותו רשמית.
המדיניות הרשמית של האיחוד האירופי בתחום האנרגיה היא לשפר את הביטחון האנרגטי באמצעות הפחתת התלות האירופית בגז רוסי ובאמצעות גיוון מקורות האנרגיה שלו. מאז הסכם פריז ב-2015, על האיחוד האירופי גם להפחית באופן משמעותי את פליטות הפחמן שלו. מומחים בתחום האנרגיה, קובעי מדיניות וארגונים לא-ממשלתיים חלוקים ביניהם בשאלה האם השינוי בתחום האנרגיה צריך לכלול גז טבעי, או להיות מבוסס אך ורק על אנרגיה מתחדשת. יש הטוענים שמקורות אנרגיה מתחדשת אינם אמינים דיים, בעוד שאחרים טוענים שיש לסלק מתמהיל האנרגיה העתידי של אירופה את כל דלקי המאובנים, ובהם הגז הטבעי.
תמיכתה הכספית של הנציבות האירופית ב-EMPG זוכה לביקורת מאלו שהיו רוצים שכספי המיסים האירופיים יושקעו אך ורק באנרגיות מתחדשות. לדוגמה, מומחה האנרגיה סימון טליאפייטרה (פרופסור באוניברסיטת ג’ון הופקינס ועמית מכון המחקר “ברויגל” שבבריסל) כותב כי הגז הטבעי “אינו זקוק לתמיכה של האיחוד האירופי על מנת להתקדם”, וכי על האיחוד האירופי להשקיע במקום זאת באנרגיית שמש ורוח במדינות הים התיכון.4 טליאפייטרה מתייחס בביטול ל-EMPG כפרויקט “שסביר שאינו נחוץ”, משום שלהערכתו, סביר שייבוא גז ממזרח הים התיכון יהיה יקר יותר מייבוא גז מרוסיה.5
להשקפה זו שותפים חברים חשובים בממשלתה הנוכחית של איטליה, קואליציה בלתי טבעית בין מפלגת “ליגה” לבין תנועת “חמשת הכוכבים”. “ליגה” היא מפלגה לאומנית, בעוד ש”חמשת הכוכבים” היא תנועה עממית אנטי-ממסדית בעלת השקפות שהן לרוב שמאלניות. “ליגה” ו”חמשת הכוכבים” חלוקות ביניהן מחלוקת חריפה בנושא מדיניות האנרגיה. “ליגה”, שמנהיגה ושר הפנים מתאו סלביני ביקר בישראל בדצמבר 2018, היא בעד ה-EMPG ושותפות רחבה יותר עם ישראל; “חמשת הכוכבים”, מנגד, מתנגדת לקידומם של פרויקטים באנרגיה לא-מתחדשת, ואינה רואה בעין יפה את היחסים המשתדרגים בין איטליה לישראל. בראש המשרד לפיתוח כלכלי של איטליה (המפקח על מדיניות האנרגיה) עומד כיום מנהיג תנועת “חמשת הכוכבים”, לואיג’י די מאיו.
במהלך מערכת הבחירות של 2018 התחייבה “חמשת הכוכבים” לעצור את הצינור הטרנס-אדריאטי, אך באוקטובר 2018 התכחש די מאיו להתחייבות זו מפני שנסיגה מן הפרויקט הייתה עולה לאיטליה 20 מיליארד אירו בקנסות. מנגד, איטליה לא הייתה צפויה לכל קנס אילו הייתה נסוגה מ-EMPG. עקב מחלוקות עמוקות בתוך “חמשת הכוכבים”, יש מי שחוזים שהמפלגה תתפצל בסופו של דבר בין מתונים ורדיקלים. סלביני מקווה להקים ממשלה חדשה עם הפלג ה”בוגר” של “חמשת הכוכבים” לאחר פיצול אפשרי של התנועה. בתרחיש שכזה, סביר שסלביני יהפוך לראש הממשלה ויוכל לקדם את ה-EMPG, וגם לחזק את הקשרים עם ישראל.
במילים אחרות, עתידו של ה-EMPG תלוי לא רק במאבקי כוח בתוך האיחוד האירופי (אף שהנציבות האירופית הסכימה להשקיע כסף במחקרי היתכנות של ה-EMPG, כמה מן החברות באיחוד האירופי, כדוגמת ספרד, כמו גם צוותי חשיבה רבי-השפעה, רוצים שכספי האיחוד יושקעו רק באנרגיות מתחדשות), אלא גם בתוך ממשלת איטליה. אם וכאשר יצליח סלביני לפצל את “חמשת הכוכבים” ולהקים ממשלה חדשה התומכת ב-EMPG, ושיש לה שיתוף פעולה רחב יותר עם ישראל, עתידו של ה-EMPG ישתפר. אך אין כל ערובה לכך שתנועת “חמשת הכוכבים” האיטלקית תתפצל, ושממשלה איטלקית חדשה תיווצר בחודשים הקרובים. מכאן חשיבות השמירה על יחסי עבודה קרובים עם סלביני.
בינואר 2018 הוקם “פורום הגז של מזרח הים התיכון” (EMGF) בין ישראל, מצרים, יוון, קפריסין, איטליה, ירדן והרשות הפלסטינית. זהו צעד משמעותי הממסד את השותפות החדשה בתחום האנרגיה במזרח הים התיכון. מבנה חדש זה (שמזכירותו תשב בקהיר) לא יספיק על מנת להתגבר על ההתנגדות ל-EMPG, מכיוון שמכשול משמעותי אחד ל-EMPG הוא עלותו הגבוהה של הפרויקט (המוערכת ב-7 מיליארד דולר). אך שותפות חדשה זו באגן הים התיכון מקדם אינטרס גאופוליטי כפול המשותף לישראל ולארצות הברית: א. להפחית את שליטתה של רוסיה בשוק האנרגיה האירופי; ב. להציב משקל נגד לגישתה של איראן לאגן הים התיכון דרך סוריה.
באמצעות הקישור בין מצרים לישראל דרך הגז הטבעי, פורום הגז של מזרח הים התיכון מחליש את שאיפותיה של איראן באזור. במהלך קיומו הקצר של משטר מוחמד מורסי והאחים המוסלמים במצרים (2012–2013) קיוותה איראן להפוך את מצרים למדינת חסות עבור גז טבעי. תרחיש שכזה לא היה בלתי סביר לאחר החתימה על עסקת הגרעין (הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית) ב-2015 והסרתן של הסנקציות על איראן. פורום הגז של מזרח הים התיכון הוא ההוכחה הסופית לכך שממשל טראמפ שכנע את נשיא מצרים א-סיסי להישאר שייך לבני בריתה של ארה”ב ולשנמך את קשריה של מצרים עם איראן.
סיבה אחרת לתמיכתה של אמריקה במערך החדש במזרח הים התיכון היא שוושינגטון מודאגת מן ההתקרבות בין רוסיה לטורקיה (חברה בנאט”ו, שלאחרונה רכשה טילי S-400 רוסיים). מכאן הצהרתו של מזכיר המדינה האמריקאי, מייק פומפאו, לאחרונה כי מזרח הים התיכון הוא “גבול אסטרטגי חשוב”, וכי “ארה”ב פועלת לחיזוק יחסיה עם דמוקרטיות יציבות ובנות ברית דמוקרטיות שם. בנות ברית כמו יוון וקפריסין וישראל”. בדיוק מפני ש-EMPG הוא יקר יותר מן החלופה לו (המסלול דרך טורקיה שנשקל בעבר), התמיכה הכספית האמריקנית תהיה קריטית להשלמתו של הפרויקט.
ב-20 בדצמבר 2018 אירחה ישראל פסגה משולשת עם יוון וקפריסין בבאר שבע. בפסגה נכח שגריר ארה”ב בישראל, דיוויד פרידמן, שהצהיר כי ארצות הברית תומכת תמיכה מלאה ב-EMPG מכיוון שהיא “שמה לה למטרה לגוון מקורות אנרגיה באזור ולהבטיח ביטחון אנרגטי באירופה”. פרידמן לא הזכיר את טורקיה בנאומו.
מימושו של ה-EMPG קשור לתלות האירופית באנרגיה ולמדיניותה של אירופה להפחית תלות זו. האיחוד האירופי מייבא שני שליש מצורכי האנרגיה שלו, בעיקר מרוסיה, נורווגיה, אלג’יריה וקטאר. אך ייצור הגז הטבעי של נורווגיה הולך ודועך. היבואנים הגדולים ביותר של גז טבעי באירופה הם גרמניה, איטליה, צרפת, בלגיה וספרד.
הגז הרוסי הוא אליה וקוץ בה עבור האיחוד האירופי. מצד אחד, הוא זול מגז ממקורות אחרים כדוגמת צינורות מרוחקים ויבואי גז טבעי נוזלי. מצד שני, הוא יוצר תלות כלכלית ביריב גאופוליטי. ענקית הגז הרוסית, גזפרום, מזינה תלות זו בהקפידה על מחירי ייצוא נמוכים יחסית לאירופה. ייבואי גז עתידיים ממזרח הים התיכון יצטרכו, לפיכך, להיות תחרותיים על מנת שתהיה להם השפעה על מדיניות הייבוא של האיחוד האירופי. יתרה מכך, מזרח הים התיכון אינו החלופה היחידה לגז רוסי. ספקים אפשריים אחרים כוללים מדינות אפריקניות כדוגמת מוזמביק, טנזניה, סנגל ומאוריטניה. האיחוד האירופי יוכל גם לקנות גז טבעי נוזלי מארצות הברית.
בהינתן מקורות חלופיים, יש משמעות לכך שהאיחוד האירופי העניק ל-EMPG מעמד של “פרויקט המהווה עניין משותף” (PCI). על מנת שהמיזם ייקבע כ-PCI, עליו לעמוד בקריטריונים מסוימים. לדוגמה, עליו להיות בעל השפעה חיובית על שוקי האנרגיה של לפחות שתי מדינות באיחוד האירופי; מגביר את התחרות בתוך האיחוד האירופי, ותורם לשילוב האנרגטי באיחוד האירופי כמו גם לגיוונם של מקורות אנרגיה.
עבור האיחוד האירופי, מסופי הגז הטבעי הנוזלי של מצרים מהווים, פוטנציאלית, מקור אטרקטיבי לאספקת גז, מכיוון שלמצרים יש עתודות גז אדירות כמו גם התשתית הנחוצה על מנת לייצא אותן. למעשה, הגז הטבעי הנוזלי של מצרים יהיה זול יותר מאשר השקעה ב-EMPG. מנגד, יכולתה של מצרים לייצא היא מוגבלת בשל צרכיה הפנימיים. מכיוון שלאיחוד האירופי יש סמכויות רגולטוריות נרחבות בשוק האנרגיה, באפשרותו להשתמש בתמריצים ובסובסידיות על מנת לעודד את ה-EMPG. כדי שכך יהיה, על ישראל לבקש מבנות בריתה ב”קבוצת וישגרד” (פולין, צ’כיה, הונגריה וסלובקיה) להציב את כובד משקלן מאחורי ה-EMPG.
ישראל היא שחקנית חדשה ובלתי מנוסה בתחום דיפלומטיית האנרגיה. היא צריכה לפעול לפי הדוגמה שמציבה ארצות הברית, שיצרה (תחת ממשל אובמה) משרה של שליח ומתאם מיוחד לענייני אנרגיה בינלאומיים על מנת שזה ינהל את דיפלומטיית האנרגיה, תוך התמקדות מיוחדת במזרח הים התיכון. סביר שיצירתו של גוף דומה תסייע להתגברות על כמה מן המכשולים העומדים בפני ביצועו של ה-EMPG. השליח האמריקני המיוחד לענייני אנרגיה מילא תפקיד קריטי בקידומם של אינטרסים אמריקניים בתחום האנרגיה, למשל באמצעות גישור במצבים רגישים מבחינה פוליטית, כדוגמת עסקאות הגז בין ירדן וישראל. ראוי למנות שליח ישראלי מיוחד על מנת שימלא תפקיד דומה באיחוד האירופי.
********
אין לראות את מוקד האנרגיה המתגבש בין ישראל, קפריסין, יוון ואיטליה כמובן מאליו. מתנגדות לו מדינות שאינן מעוניינות במתחרה אנרגטי גדול בים התיכון (כדוגמת ספרד); מתנגדים לו מכוני מחקר וקובעי מדיניות אירופיים שרוצים שכספי האיחוד האירופי יושקעו אך ורק באנרגיות מתחדשות, ומתנגדים לו שחקני מפתח בממשלתה הנוכחית של איטליה.
הקמתו של פורום הגז של מזרח הים התיכון היא, לפיכך, צעד מבורך עבור ישראל, מכיוון שהיא ממסדת את מוקד האנרגיה החדש שכעת כולל את מצרים וירדן, כמו גם את הרשות הפלסטינית. שותפות חדשה זו היא קריטית על מנת להבטיח את מעמדה של ישראל כשחקנית גלובלית בתחום האנרגיה. אך עתידה של שותפות זו תלוי גם בהבטחת תמיכה כלכלית של ארה”ב, ובהתגברות על הקולות בבריסל שברצונם לחסל את כל דלקי המאובנים מתמהיל האנרגיה העתידי של אירופה. על ישראל להבטיח את תמיכתה של קבוצת וישגרד ב-EMPG ולמנות שליח מיוחד לענייני מדיניות האנרגיה על מנת לקדם את ה-EMPG בתוך האיחוד האירופי.
גורמים אחרים הם מחוץ לשליטתה של ישראל. הם כוללים את מחירי הגז הטבעי הגלובליים, את התפתחותם של מתחים גאופוליטיים בין רוסיה לבין האיחוד האירופי, ואת עתידה של הקואליציה הנוכחית באיטליה. לפיכך, יש חשיבות קריטית לכך שישראל תשגיח היטב על ההתפתחויות הפוליטיות באירופה ותקיים יחסים קרובים עם הפוליטיקאים תומכי ה-EMPG באיטליה, כמו גם עם ממשלות אירופיות שקולן והצבעתן ישפיעו על מדיניות האנרגיה של האיחוד האירופי.
[1] Yossi Alpher, Periphery: Israel’s Search for Middle East Allies, Rowman & Littlefield, 2015, p. 108.
2 European Commission, “Communication from the Commission to the European Parliament and the European Council: European Energy Security Strategy”, Brussels, 28 May 2014, p. 16.
3 Theodorus Tsakiris, Sinan Ulgen, and Ahmet K. Han, Gas Developments in the Eastern Mediterranean: Trigger or Obstacle for EU-Turkey Cooperation? FEUTURE Online Paper No. 22, May 2018, p. 7.
4 Simone Tagliapietra, “The Euro-Mediterranean Energy Relationship: A Fresh Perspective”, Policy Brief, Issue 4, October 2018, p. 3.
5 Simone Tagliapietra, “Is the East Med Gas Pipeline Just Another EU Pipe Dream?”, Bruegel (Bruegel.org), 10 May 2017.
תמונה: Audriusa (Audrius Meskauskas) [GFDL or CC-BY-SA-3.0], from Wikimedia Commons