על ישראל להיענות יותר לבקשות מערביות לסייע למאמץ המלחמתי באוקראינה תוך המנעות מהעברת נשק קטלני לקייב. זה גם ימחיש למוסקבה מידה של איפוק ישראלי.
כניסת ממשלת נתניהו הובילה לעלייה בציפיות בינ”ל לשינוי עמדתה ביחס למלחמה באוקראינה. בשעה שהמערב מנתץ את “תקרות הזכוכית” ביחס לקטלניות והיקף הנשק המסופק לקייב, מופעל לחץ גם על ישראל “להיכנס מתחת לאלונקה”. סך האתגרים שלפתחה של הממשלה מחייבים אותה לשנות את נקודת האיזון בין רוסיה לבין המערב אף כי הזהירות עודה במקום.
הודלף שהמל”ל מובילה בחינת מדיניות ישראל בסוגיה. גם נפתלי בנט הודה בשבוע שעבר שמדיניות “הישיבה על הגדר” שהוביל בכהונתו (הנגזרת במישרין ממדיניות שעיצב נתניהו מאז 2015) – היו לה הישגים, אך בנקודת הזמן הנוכחית חשוב לשקול האם לשנותה.
לזכות שימור המדיניות הנוכחית עומדים שני שיקולים. ראשית, האינטרס הישראלי להימנע ממשברים משמעותיים עם רוסיה. בחלוף שנה למלחמה ניכר שזו לא תיעלם כשחקן משפיע במזרח התיכון, אלא להיפך – מהדקת קשריה עם איראן, תורכיה ומדינות המפרץ. מוסקבה אינה מתכוונת להוציא חייליה מסוריה, ומשמרת כוח היזק מסוים נגד ישראל. בה בעת, מבט רחב על בעיות מדיניות החוץ של רוסיה בעולם מראה שכל שותפותיה מאתגרות אותה. רוסיה מאיימת, אך נאלצת להכיל שינויים לרעה מבחינתה.
שנית, ישראל ייחודית ביחס לרוב המוחלט של מדינות המערב: אינה חברה בשום ברית צבאית פורמלית, ונלחמת על אינטרסיה לבדה. ריבוי סכסוכים נפיצים וחוסר היציבות המתמשכת בזירת הפנים מחייבים אותה להימנע מפתיחת יריבויות חדשות. מכאן, שהשוואתה התכופה למדינות הבלטיות (התורמות לאוקראינה בהיקף של מספר אחוזי תמ”ג) – אינה הוגנת.
מנגד, נערמים שיקולים רבים לשינוי המדיניות הנוכחית. ראשית, בשעה שאיראן זוחלת לעבר הסף הגרעיני ישראל תזדקק לכל גיבוי של ארה”ב ומדינות המערב. יכולתנו לדרוש מהן להירתם לאתגר החשוב והדחוף שלנו, מחייבת שישראל תיתפס כמי שנרתמה לאתגר הביטחון הדחוף של המערב – רוסיה. זאת, בפרט כשמוסקבה הפכה למשענת האסטרטגית המרכזית של טהראן (והדבר יעמיק משיקולים שאינם קשורים בישראל). אין זה טיעון מדומיין, אלא זיקה מייצרים נציגים מערביים בכל שיחה עם ישראלים.
שנית, גם אם טהראן לא “תפרוץ לגרעין”, סדר היום הישראלי-מערבי יתמלא בחודשים הקרובים במחלוקות – הרפורמה המשפטית, המדיניות בשטחים, וגם בנושא איראן, ככל שהמו”מ מולה יימשך. הנפיצות בזירה הפלסטינית, סכנת התלקחות רחבה מול חזבאללה או בסוריה – מחייבים לאזן את סדר היום המערבי-ישראלי, והיחס למלחמה באוקראינה יכול לתרום לכך.
שלישית, “הישיבה על הגדר” פוגעת ב”מותג ישראל” בעולם. לא משנה כמה תסבירו את ייחודיות הסיטואציה, בן-השיח מחו”ל יסכם ש”ישראל פוחדת מרוסיה”. נשיא אוקראינה זלנסקי עוד טוען שאוקראינה צריכה להפוך ל”ישראל הגדולה”, היינו מדינה נועזת, חמושה היטב, שיודעת להגן על עצמה בכוחותיה, אם רק יסייעו לה בכסף ובנשק. אך ספק אם דימוי זה יחזיק מעמד לאורך זמן: המדיניות הנוכחית פוגעת ברכיב התעוזה ובאמינות כשותפה ביטחונית למערב ב”מותג ישראל”.
רביעית, תפקיד המתווך בין הצדדים שבנט אימץ, אינו נדרש כעת, וגם אם יחזור הצורך ישראל אינה עומדת יותר בתנאי הסף. בשונה מהעבר, האינטימיות ביחסי ירושלים עם וושינגטון, מוסקבה וקייב התפוגגה ואין לישראל מנופים מיוחדים מולן.
לסיכום, בלי קשר ל”צד הנכון של ההיסטוריה”, רק למען אינטרסיה היא, על ישראל להיענות יותר לבקשות מערביות לסייע למאמץ המלחמתי באוקראינה. נכון לשמר רסנים, ולא להעביר נשק קטלני במישרין לקייב, גם כדי להמחיש למוסקבה, שיש עוד כלים באמתחתנו, אך בהחלט קיים מרחב תמרון לעשות יותר.
ופוטין? ייאלץ “לבלוע את הצפרדע” – אין לו הרבה ברירות.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / Xinhua
- בניית אתרים