JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

סגן אלוף (מיל') דניאל ראקוב

סגן אלוף (מיל') דניאל ראקוב

מומחה לרוסיה

הדוקטרינה הימית המעודכנת של רוסיה מקנה חשיבות גוברת למזרח התיכון ולנוכחות ימית רוסית במרחבים שלחופיו. ישראל, הפועלת בזירות אלה בתיאום הדוק עם ארה”ב, צריכה להביא בחשבון הגבלות על חופש הפעולה שלה, גם אם הביצועים הדלים של הצי הרוסי במלחמה באוקראינה מעלים סימני שאלה לגבי כשירותו למלא אחר הציפיות שהדוקטרינה אמורה להציב.

הדוקטרינה הימית המעודכנת של רוסיה

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין אישר בסוף יולי 2022 את הנוסח המעודכן של הדוקטרינה הימית הרוסית. זהו מסמך אסטרטגי המבטא את המדיניות הרשמית של מוסקבה בכלל התחומים הקשורים בים. המהדורה החדשה משקפת שינויים ניכרים לעומת קודמתה מ-2015, הן ברוח המסמך והן במבנהו.

כמו בגרסה הקודמת, העולם מחולק לשישה מרחבים גאוגרפיים שסדר תיאורם מרמז על מדרג בחשיבותם עבור מוסקבה. מרחבי האוקיינוסים הארקטי והשקט קודמו לשני המקומות הראשונים, בעוד שב-2015 הופיעו במקומות השני והשלישי. תיעדוף זה נובע מהמפנה לכיוון אסיה של מדיניות החוץ הרוסית, שאותו בחרה ההנהגה הרוסית להאיץ בעקבות המלחמה באוקראינה, והתפיסה של המרחב הארקטי כ”פרה חולבת” חדשה עבור הכלכלה הרוסית. כך, הפרויקט עתיר המשאבים “נתיב השיט הצפוני” (ממזרח אסיה לאירופה דרך האוקיינוס הארקטי), שקודם על ידי הרוסים כחלופה לתעלת סואץ, מופנה מאז המלחמה דווקא בכיוון מזרח – לייצוא משאבי האנרגיה הרוסיים לאסיה.

באופן מפתיע, בניגוד למסמך מ-2015 – שבו הרצון להעמיק שיתוף פעולה עם בייג’ינג הוגדר כנושא מפתח באסטרטגיה הרוסית במרחב הפסיפי – סין אינה מוזכרת כלל במסמך החדש, אלא מובע עניין להעמיק קשרים עם כל מדינות אסיה-פסיפיק. מרחב זה מתואר כבעל חשיבות אסטרטגית לאינטרסים הכלכליים והביטחוניים של רוסיה, ומצוין האינטרס לחזק את כוחה הצבאי הימי במרחב. נראה כי רוסיה מבקשת להימנע מתדמית של מעצמה מן השורה השנייה התלויה באופן גובר בסין ומזוהה עם עמדותיה התוקפניות במרחב זה.

המרחב האטלנטי, הכולל בתפיסה הרוסית את מדינות נאט”ו (וכן את הימים הבלטי, השחור, התיכון והאדום) הופיע במהדורה הקודמת של הדוקטרינה במקום הראשון, וכעת “הורד בדרגה” למקום השלישי. הדבר מעיד על התפיסה בקרמלין כי אין מדובר עוד במרחב של הזדמנויות, כי אם במרחב של עימות. ברוח זו נקבע במסמך כי “כל קיומו של נאט”ו נועד לצורך עימות עם רוסיה”, שמצידה תפגין “עמידה איתנה בהגנה על אינטרסיה”, ו”תבטיח את היציבות האסטרטגית” – לשון אחרת להרתעה גרעינית. בדומה לגרסת 2015, במקום הרביעי נמצא הים הכספי, שרוסיה מבקשת לשדרג את המסדרונות הלוגיסטיים בסביבתו; במקום החמישי – האוקיינוס ההודי, לנוכח רצונה של רוסיה לשדרג את קשריה עם הודו ל”שותפות אסטרטגית” ולפתח עימה שת”פ צבאי-ימי, ובמקום השישי – אנטארקטיקה.

ההתייחסות לאגן הים התיכון, שהוא כאמור תת-אזור של המרחב האטלנטי, מעודכנת ומפורטת בהשוואה לגרסת 2015. נקבע, בין השאר, כי רוסיה תרצה לחזק את השותפות עם סוריה ותבטיח את נוכחותה הצבאית בים התיכון על בסיס המאחז הצבאי הרוסי בטרטוס; תבקש להקים מאחזים טכנו-לוגיסטיים נוספים באזור; תפעל במרץ להבטחת היציבות הצבאית-מדינית במזרח התיכון; ותבקש להעמיק את שיתוף הפעולה עם מדינות המזרח התיכון.

התייחסות מפורטת נוספת למזרח התיכון מופיעה גם בהקשר של מרחב האוקיינוס ההודי: הרוסים מעוניינים בהרחבת שיתוף הפעולה עם איראן, ערב הסעודית ועיראק, וחותרים לפיתוח קשרים מגוונים, לרבות בהיבטים הביטחוניים, עם כל מדינות אגן האוקיינוס ההודי. יעד נוסף שנקבע הינו שמירה על נוכחות צבאית-ימית במפרץ הפרסי, “על בסיס מאחזים טכנו-לוגיסטיים בים האדום ובאוקיינוס ההודי ושימוש בתשתיות מדינות המרחב לטובת קיום פעילות צבאית-ימית רוסית”. זוהי אמירה מוזרה מעט, שכן ספינות רוסיות פוקדות את המפרץ הפרסי לעיתים רחוקות, ורוסיה נעדרת בסיסי קבע במרחב הזה. יתרה מזאת, רוסיה נכשלה שוב ושוב זה שלוש שנים בניסיונותיה לכפות על ממשלת סודאן ליישם את ההסכם לחכירה לטווח ארוך של חלק מפורט-סודאן, שנחתם מול הרודן לשעבר עומר אלבשיר.

המסגרת התפיסתית של המסמך היא כי רוסיה הינה “מעצמה ימית גדולה”, ולה אינטרסים בכל הימים והאוקיינוסים. שימור מעמד זה ופיתוחו הוצבו במקום הראשון בפרק “היעדים האסטרטגיים של המדיניות הימית הלאומית”. שינוי חשוב נוסף הוא בסיווג כל המרחבים הימיים בעולם לפי חיוניותם והנכונות להשתמש בהם בכוח מזוין:

  • “אזורים בעלי חשיבות קיומית”: בהם רוסיה יכולה להשתמש בכל מרכיבי עוצמתה בהגנה על אינטרסיה, לרבות בכוח מזוין. בקטגוריה זו כלולים המים הטריטוריאליים והכלכליים (EEZ) של רוסיה, החלק הרוסי של הים הכספי, ים אוחוצק (ליד יפן) וחלקים נרחבים מהאוקיינוס הארקטי.
  • ב.     “אזורים חשובים”: בהם השימוש בכוח מזוין ייעשה כאמצעי האחרון לאחר מיצוי שאר האפשרויות. בין האזורים האלה נמנים האגן המזרחי של הים התיכון, הים השחור וים אזוב, הים הבלטי, המְצָרִים התורכיים, הדניים והקוריליים, ואף נתיבי שיט בינלאומיים לחופי אסיה ואפריקה.
  • ג.      “האזורים האחרים”: שאר המים הבינלאומיים, שבהם יקודמו האינטרסים בשיטות לא-כוחניות.

מעבר לכך, הדוקטרינה החדשה מקבעת את עליונות החוק הרוסי על החוק הבינלאומי; מעניקה דגש חזק מבעבר להפקה ולייצוא של משאבי אנרגיה ממאגרים ימיים והגנה על צינורות גז תת-ימיים; מתווה אפשרויות לגיוס כלל היכולות הימיות, לרבות האזרחיות, בחירום; קוראת לחיזוק הצי הרוסי הצבאי והמסחרי ופיתוח היכולות הטכנולוגיות והתעשייתיות הנחוצות לכך, לרבות בניית נושאות-מטוסים; וממליצה על האצת הפעילות הדיפלומטית הרוסית בהקשר הימי – בארגונים בינלאומיים העוסקים בנושא וכן בנוכחות ספינות קרב ומחקר רוסיות “באוקיינוס העולמי”.

כשהדוקטרינה פוגשת מציאות

מאז עלייתו של פוטין לשלטון הוא השקיע משאבים רבים בשיקום הפוטנציאל הצבאי של רוסיה, שנפגע קשות בעקבות התפרקות ברית המועצות, וכחלק מכך גם בנייתו מחדש של הצי. במקביל, החברות הרוסיות המסחריות הגדילו את פעילותן בתחום הקידוחים הימיים, הנחת צינורות גז תת-ימיים ופיתוח האזור הארקטי.

חרף תוכניות לאומיות שאפתניות והשקעה כספית לא מעטה, נותרו בעינן, ובמספר מקרים אף החריפו, בעיות רבות שמגבילות את התפתחותה של רוסיה כ”מעצמה ימית”. התעשיות הרוסיות, צבאיות ואזרחיות כאחת, חסרות ידע טכנולוגי, תשתיות ייצור וכוח אדם מתקדמים בתחומים רבים.

כך, למשל, מאז התפרקות ברית המועצות, לרוסיה נושאת-מטוסים מיושנת אחת שהיא מתקשה לתחזק. לאחר הטבעת הסיירת “מוסקבה” במלחמה באוקראינה, יש לה רק ארבע ספינות בגודל סיירת/סיירת-קרב וכעשר משחתות. כל הספינות האלה הושקו, או שהוחל בבנייתן בתקופה הסובייטית, ללא יכולת לבנות ספינות גדולות חדשות. בתחום האזרחי רוסיה חסרה יכולת טובה להנחת צינורות גז תת-ימיים, לקידוחי מים עמוקים או להנזלת גז, והיא הסתמכה בכל אלה על חברות מערביות שהפסיקו/מפסיקות לעבוד ברוסיה לנוכח הסנקציות שהוטלו עליה לאחר פרוץ המלחמה.

צוללות נושאות נשק גרעיני הן בסיס העוצמה המרכזי של חיל הים הרוסי, והן מאפשרות לרוסיה להציב איום חמור על מעצמות אחרות. רוסיה מצליחה לבנות צוללות חדשות כאלה ולקדם פרויקטי מודרניזציה עבורם. בשנים הקרובות תציג מערך ייחודי של צוללות נושאות טורפדו על-קוליים החמושים בראש קרב גרעיני רב-עוצמה (“פוסיידון”). בתחום הקונבנציונלי הרוסים מצליחים לייצר קורבטות, פריגטות וצוללות דיזל ולחמשן בטילי שיוט חדישים ומדויקים: “קאליבר” – עד טווח של כ-2,500 ק”מ, שהופעל בהרחבה נגד אוקראינה ובסוריה, ובקרוב “זירקון” – טיל היפרסוני בעל טווח משוער של 1,000–1,500 ק”מ. רוסיה הינה מובילה עולמית בתחום ייצור שוברות-קרח מונעות בגרעין, הנחוצות לטובת פיתוח המרחב הארקטי.

עם זאת, כל הפרויקטים הימיים הרוסיים סובלים מריבוי דגמים – מה שמקשה על תחזוקה; רמת איכות לוקה בחסר ורשלנות – מה שמוביל לתאונות קטלניות תכופות; דחיות בלוח הזמנים של פיתוח וייצור; מחסור בכוח אדם טכנולוגי ותלות רבה ברכיבים מחו”ל. משטר הסנקציות המערביות שהקשה על התעשיות הרוסיות עוד לפני המלחמה הנוכחית באוקראינה צפוי להעמיד אתגרים ניכרים בפני פיתוח העוצמה הימית הרוסית, המגוללת בדוקטרינה החדשה.

מאחר שהצי הרוסי בנוי בעיקר מספינות קטנות – “צי מים ירוקים”, להבדיל מ”צי מים כחולים”, כלי שיט שנועדו לאוקיינוס הפתוח – רוב פעילותו ממוקדת באגני המים הסמוכים לגבולותיה של רוסיה (בעיקר, הים הצפוני, הים השחור, הים הבלטי, הים הכספי, ים אוחוצק וים יפן). חלקו המזרחי של הים התיכון הינו אזור חריג ויחיד שבו הצליח הצי הרוסי לבסס נוכחות קבע בעידן הבתר-סובייטי. הבסיס הימי בסוריה, בנמל טרטוס, הוחכר למוסקבה לעשרות שנים, וכך גם בסיס חיל האוויר בחמימים, המעניק לו הגנה. חשיבותו הצבאית של מזרח הים התיכון מומחשת בימים אלה: רוסיה ריכזה בו ובים השחור את החלק הארי של ספינות המלחמה שלה, במטרה להרתיע את ברית נאט”ו מפני העמקת מעורבותה במלחמה באוקראינה.

סיכום – ומשמעויות לישראל ולשותפותיה האסטרטגיות

הדוקטרינה הימית היא מסמך הביטחון הלאומי הראשון שרוסיה מפרסמת מאז תחילת המלחמה באוקראינה, ומשקף את החשיבה האסטרטגית השאפתנית של הקרמלין בעת הנוכחית. במוקד המסמך – העימות הכולל של רוסיה עם ארה”ב ונאט”ו, הענקת מקום מרכזי יותר להפעלת כוח בהגנה על האינטרסים הרוסיים הגלובליים, וחיפוש חלופות כלכליות ואסטרטגיות למערב בעולם המתפתח.

ההתייחסות של הדוקטרינה למזרח התיכון הינה מהפכנית בהשוואה למסמכי אסטרטגיה רוסיים קודמים, והיא מגשרת על הפער שנוצר בעשור האחרון בין חשיבות המרחב בפועל עבור מוסקבה לבין תיאורו במסמכי המדיניות; בעבר או שלא הוזכר כלל, או שהוזכר רק בשם, ללא פירוט. רוסיה רואה את מזרח הים התיכון, ולכן גם את המזרח התיכון, כ”מרחב חשוב”, ונכונה להפעיל כוח כדי להגן על אינטרסיה, בראש ובראשונה – במסגרת העימות עם המערב.

ישראל, בתכנון מדיניותה לטווח ארוך, נדרשת לקחת בחשבון את השאיפות הרוסיות להעמיק אחיזה צבאית ופעילות מדינית הן בים התיכון והן בים האדום. רוסיה אומנם מבינה כי אירופה צפויה להיגמל מהגז הרוסי, אך אינה ממהרת להיפרד ממנופיה האנרגטיים על מדינות היבשת. מכאן שקידום ייצוא הגז מאזור מזרח הים התיכון לאירופה, כחלופה לגז הרוסי, עלול בתקופה מתוחה זו – שלא כבעבר – לעורר רגישות רוסית ואף מאמצים להקשות על קידום הפרויקטים.

נוכח העלייה בחשיבותה של איראן עבור רוסיה, כפי שמשתקף מהדוקטרינה, עולה השאלה האם מוסקבה תוסיף גם בעתיד להפריד את יחסיה עם ירושלים מקשריה עם טהראן. האחרונה רלוונטית לא רק למרחב האוקיינוס ההודי, שבו היא מוזכרת בשמה, אלא גם קריטית בים הכספי ובנוגע לנוכחות הרוסית בסוריה. איראן מוגדרת כ”שותפה”, להבדיל מ”שותפה אסטרטגית” – כינוי שבו רוסיה משתמשת לגבי הודו בלבד. כמשקל נגד לאיראן מוזכרת סעודיה, החיונית לרוסיה בדחיקת מחירי הנפט כלפי מעלה. בשל מרכזיותם של הכנסות הנפט עבור רוסיה ייתכן שישראל תצליח להסתייע במנופי ההשפעה שיש לממלכות הסוניות של המפרץ כדי להרחיק את רוסיה מאיראן, אם כי הדיווחים על רכש כטב”מים איראניים על ידי רוסיה אינם מבשרים טובות.

הפאתוס שבו נכתבה הדוקטרינה הימית מעורר אצל חוקרים רבים נטייה להתמקד בנתק בין פוטין והאדמירלים שלו לבין המציאות העגומה של הצי הרוסי. אכן, בסבירות גבוהה מאוד רוסיה תתקשה לעמוד במלוא שאיפותיה, בייחוד ביחס לבניית צי ל”מים הכחולים”. הצי הרוסי נופל ביכולותיו מהצי האמריקני בכל קטגוריה, ואלמלא הנשק הגרעיני לא היה נתפס כאיום כה חמור. גם אם תגדיל רוסיה במידה רבה את השקעתה בבניית הצי, ספק אם תקרב את יכולותיה – לא לאלה של ארצות הברית, ולא לאלה של סין, שמשיקה כיום כלי שיט צבאיים בקצב מהיר מכל מדינה אחרת בעולם.

עם זאת, דווקא באזורנו הפער בין השאיפות של הרוסים לבין ההישגים עלול להתברר כמצומצם יותר הודות לבסיסים בסוריה, הקרבה הגאוגרפית והיות הים התיכון “מים ירוקים”. כך, ב-2015 הציגה הדוקטרינה חידוש, כי רוסיה תקיים נוכחות קבע ימית-צבאית בים התיכון, וזו אכן הפכה עובדה מוגמרת בשנים שחלפו מאז.

הפעילות הימית של ישראל, המתואמת עם זו של ארה”ב ביתר שאת מבעבר, תצטרך בנסיבות אלה לתת את דעתה לאילוצים המבצעיים (מניעת חיכוך) וליכולות האיסוף המתקדמות של רוסיה, שיש להניח שישפיעו על חופש הפעולה של ישראל, בדגש על מזרח הים התיכון. קשיים אלה עלולים להחריף אם יתהדק הקשר הרוסי-איראני ואם רוסיה תפעל במתכוון להצר את צעדיה של ישראל, כולל בהקשרי “המערכה בין המלחמות” בסוריה.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: IMAGO / ZUMA Wire

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך