JISS - מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון

ד"ר עוזי רובין

ד"ר עוזי רובין

מומחה לאיום הטילים ולהגנה בפני טילים.

הלקח במקרה הנוכחי הוא שלהוראות שניתנות להגנת הציבור אין תוחלת אלא אם הציבור משוכנע שהוא נמצא בסיכון. לשם כך נדרשת מערכת הסברה שנשענת על נתונים ברורים וטיעונים הגיוניים.

מגפת וירוס ה”קוביד 17″ ( (COVID 17, או במינוח הפופולרי “מגפת הקורונה” (ועם יצרני הבירה המפורסמת הסליחה), מכה בישראל מזה יותר משלושה חודשים. המגפה הביאה למצבים שלא נחזו בעבר כמו סגירת בתי ספר ועסקים מסחריים, ואפילו עוצר ביתי שהזכיר לזקני היישוב את ימי העוצר של השלטונות הבריטיים בתקופת המנדט. הצעדים הללו, שנועדו להאט את התפשטות המגפה, גרמו למשבר כלכלי עמוק ולאבטלה של כרבע מכוח העבודה במשק. אין ספק שמדובר פה באירוע מכונן שגובל באסון המוני. אסונות המוניים הם חלומות הבלהה של מנהיגים ופוליטיקאים, ולחם חוקם של נביאי זעם וחובבי מדע בדיוני. האסונות ההמוניים בעשורים האחרונים – צ’רנוביל, פוקושימה, הצונמי בדרום מזרח אסיה – מתגמדים לעומת הדמיון הפורה של חובבי הז’אנר, החל מפגיעות מצמיתות חיים של אסטרואידים דרך התפרצויות געשיות מפלצתיות ועד למגפות שמחסלות כמעט את כל האנושות, למעט כמה יחידי סגולה שמצליחים לשרוד ולאכלס מחדש את כדור הארץ, תוך הצדעה סמויה לסיפור המבול. סוג אחר של אסון המוני שהעסיק עד לאחרונה את חברי הקהילה המדעית היה מלחמה גרעינית שתביא לחורף גרעיני. כיום עברה תשומת הלב של הקהילה המדעית מסכנת המלחמה לסכנת השלום: מתוצאותיה של מלחמה גרעינית לתוצאותיו של השגשוג הכלכלי הגלובלי שגורם לגידול אקספוננציאלי בצריכת האנרגיה, ומכאן להתחממות גלובלית.

בישראל הוקדשה תשומת לב ציבורית עד כה לשלושה סוגים של אסונות המוניים שסבירותם נתפסה כיותר משולית: רעידות אדמה עקב הקִרבה הגאוגרפית לשבר הסורי-אפריקאי, מגפת וירוס עולמית שתתפשט לישראל, ומלחמה שבמהלכה יופצץ העורף קשות תוך אבדות כבדות בנפש ונזקים אנושים לכלכלה. המזרח התיכון משופע ברעידות אדמה. בעבר אירעו בארץ ישראל כמה רעידות אדמה רבות עוצמה שהחריבו ערים שלמות, כמו את טבריה ובית שאן במאה ה-8 ואת צפת במאה ה-19. המודעות לסכנה הזו התבטאה בין השאר בשינוי תקני בנייה ובתוכנית מתאר ארצית (תמ”א 38) המעודדת חיזוק מבנים לעמידה ברעידות אדמה. הסכנה של מגפת וירוס מקומית ועולמית העסיקה בעבר את ממשלות ישראל, הן עקב תעתועי מחלת השפעת המתפתחת לעיתים לממדים של תת-מגפה, והן עקב הופעה תקופתית של וירוסים חדשים בעולם כמו האבולה, שפעת העופות והסארס, שלמזלנו לא הגיעו לישראל. באשר לפגיעה בעורף בשעת מלחמה, ישראל כבר עמדה לדעת משקיפים רבים על סף אסון המוני במלחמת לבנון השנייה, כאשר ערים שלמות בצפון התרוקנו מתושביהן והחיים הכלכליים באזורים מוכי הרקטות הושבתו. המודעות לסוג זה של אסון המוני צפה ועולה מחדש בכל סבב הסלמה עם הפלגים הפלסטינאים בארץ, שמביא בעקבותיו ירי רקטות על דרום ומרכז המדינה.

להיסטוריה יש אירוניה משלה, וכל מי שציפה שהאסון ההמוני הבא יהיה מלחמה עם החיזבאללה בוודאי הופתע – יחד עם מרבית אזרחי המדינה – מכך שהאסון ההמוני התורן היה דווקא מגפת וירוס עולמית. ישנם ללא ספק הבדלים גדולים מאוד בין מגפת וירוס לבין מתקפת טילים על העורף, אך יש ביניהם גם קווי דמיון מסוימים. אף על פי שישראל עדיין נמצאת בעיצומה של המגפה ואין לדעת מתי היא תחלוף (אם בכלל), הרי שניתן לדעתי כבר עתה להפיק כמה תובנות לגבי תרחישים אחרים של אסונות המוניים, במיוחד לגבי תרחיש של מתקפת טילים על העורף.

נמנה בתחילה את נקודות השוני שבין מגפה ומתקפת טילים: ראשית, מגפה פוגעת בנפש אך איננה פוגעת ברכוש, לעומת מתקפת טילים שפוגעת בשניהם. שנית, מגפה מתפשטת ומתעצמת באמצעות הדבקה בין אנשים, ולכן האיום הוא פנימי מכיוון שבשלבים הראשונים של המגפה, כשעדיין אין דרך להבחין בנשאי הווירוס, כל אדם בקהילה הוא איום פוטנציאלי על כל אדם אחר. במתקפת טילים האיום הוא חיצוני והאויב הוא משותף לכל אדם ואדם בקהילה כולה. שלישית, מאז סוף המאה ה-19 הצליחה האנושות לשים סוף למגפות רבות באמצעות תרופות וחיסונים, על כן סביר להניח שבסופו של דבר יושם סוף גם למגפת וירוס הקורונה. מתקפות טילים, לעומת זאת, הינן חלק מסכסוכים חמושים, וספק אם האנושות תצליח לשים אי פעם סוף למלחמה. לצערנו כנגד מלחמות ומתקפות טילים אין תרופה או חיסון שישימו להן סוף אחת ולתמיד.

אך השוני המהותי ביותר בין מגפה ומתקפה על העורף הוא במישור ניהול המשבר: בעידן המודרני, האנושות מורגלת יותר למלחמות מאשר למגפות. בכל מדינות העולם קיימים ארגונים מרכזיים לצורך ניהול מתוכלל של המשאבים במלחמה: קבינטים, משרדי ביטחון, מטות כלליים ועוד – אך לא קיימים ארגונים לניהול משאבים לאומי ומתואם של מאבק במגפות. כפי שציין הניו יורק טיימס במאמר שהתפרסם לאחרונה: “לארצות הברית אין פנטגון נגד וירוסים”. הבעיה היא מעבר לניהול המשאבים הרפואיים בלבד: גם שירות הבריאות הלאומי NHS)) של בריטניה, שהוא אולי שירות הרפואה הציבורית הריכוזי ביותר בעולם המערבי, עוסק רק בניהול המשאבים הרפואיים ולא בהשלכות האחרות של המגפה. כמו במלחמה כך במגפה: נדרשת התמודדות לא רק במישור הביצועי אלא גם במישורים נגזרים ומשיקים: כלכלה, יחסי חוץ ומדיניות פנים. לניהול מלחמה קיים קבינט שנועד לתכלל את המאמץ הלאומי. מול מגפה לא היה קיים עד לאחרונה גוף שלטוני דומה (“קבינט הקורונה” שהוקם בממשלה הנוכחית הינו חידוש מעניין שעדיין לא הוכח). במלחמה יש מטה כללי שמפעיל במרוכז את הכוחות הצבאיים ומשרד ביטחון שמפעיל במרוכז את המשאבים התעשייתיים. לניהול מגפה אין גופים מקבילים. משרד הבריאות, בשונה ממשרד הביטחון, עוסק ברגולציה ולא בהפעלה ישירה של המשק הרפואי. “הצבא” שנלחם ישירות במגפה הוא קופות החולים – גופים אזרחיים שאין מעליהם “רמטכ”ל” ושאינם מחויבים במשמעת כמו גופים צבאיים. אין בדברים אלה רמז או המלצה לשנות את המצב הזה, אלא ציון העובדה בלבד.

מנגד, ישנם קווי דמיון בין האפקטים של מגפה ותקיפת טילים. בראש ובראשונה, לשני סוגי האסונות הללו יש אופי של הטלת אימה וטרור על כלל האוכלוסייה. הווירוס כמו הטיל איננו מבחין בין אדם לאדם. אין איש יודע כמה ייפגעו, ואיש איננו בטוח שהוא עצמו ובני ביתו לא ייפגעו. במשל ערבי מצפון אפריקה מסופר שלתושבי אחד הכפרים נודע כי מלאך המוות יבקר בעוד שבועיים את אחת המשפחות בכפר. משלחת שיצאה לחקור את העניין חזרה ודיווחה כי עלה בידה לוודא שאומנם הוא יבקר בקרוב את אחד מבתי הכפר, אך לא עלה בידה לגלות מי זו המשפחה ש”תזכה” לביקור. התוצאה הייתה שכל תושבי הכפר ארזו את חפציהם ונמלטו ממנו. משל זה מבהיר את מהותו של המושג “טרור”: הטלת אימה ללא הבחנה. מבחינת החרדה הציבורית, אין הבדל אם “מלאך המוות” לובש צורה של וירוס או של טיל.

מאפיין דמיות שני הוא הקושי להגן על האוכלוסייה. בעת שפרצו מגפות הווירוסים החדשות של העשורים האחרונים – איידס, אבולה, שפעת העופות, סארס וכיום וירוס הקורונה – לא היו בנמצא תרופות או חיסונים אפקטיביים, ועד שתרופות או חיסונים כאלה נמצאו – אם אכן נמצאו – הייתה האוכלוסייה כולה נתונה בסכנה. בתרחיש של תקיפת טילים קיימת אומנם “תרופה” של מערכות הגנה בפני טילים, אך ההגנה איננה הרמטית ותמיד קיים סיכון לאבדות בנפש עקב “זליגה” של טילים ורקטות. בשני התרחישים כאחד הדרך להקטין אבדות היא לפזר את האוכלוסייה ולמנוע התקהלויות של אנשים בבתי ספר, מפעלים, מרכזי קניות ומרכזי בידור (למעט התקבצות במרחבים מוגנים בתרחיש של תקיפת טילים). התוצאה הבלתי נמנעת בשני התרחישים כאחד היא ירידה בפעילות של המשק, פגיעה במטה לחמם של מפרנסים רבים ונזק קשה לכלכלה הלאומית. בשני המקרים, הצורך להגן על האוכלוסייה והצורך לשמר את הכלכלה עומדים לכאורה בסתירה זה לזה ובאים זה על חשבון זה – “משחק סכום אפס” קלאסי.

מאפיין דמיות שלישי הוא חוסר הוודאות לגבי משך הזמן של המשבר. מתקפת טילים היא מהלך מלחמתי שיכול להיות גם חלק ממלחמה כוללת יותר. למלחמות אין מועד סיום קבוע מראש, ולאלה שנתונים בה אין דרך לדעת מתי תסתיים. בדומה, גם למגפה של וירוס חדש אין מועד סיום שניתן לחזותו במידה כלשהי של ודאות מכיוון שלא ניתן לדעת כמה זמן יימשך פיתוח תרופה או חיסון נגדו.

בשני התרחישים, המשבר מתנהל בתנאי אי-ודאות לגבי מהלכו, משכו והאמצעים שיש לנקוט כדי למזער אבדות ונזקים. ניסיון העבר – מתקפות טילים או מגפות וירוס קודמות – רלוונטי בדרך כלל אבל לא באופן מלא, כי לכל משבר יש מאפיינים ייחודיים משלו כמו זהות האויב וסוגי הטילים שבידיו בסיבוב הנוכחי, או זהות הווירוס והאפקטים שלו במגפה הנוכחית. במגפה כמו במלחמה, ניהול המשבר מחייב שני דברים: ראשית, ניהול ותכלול מרכזי של המשבר על ידי הממשלה ומוסדותיה, ושנית, נכונות הציבור לשתף פעולה עם הממשלה ולשלם את המחיר האישי והכלכלי שהדבר מחייב. איכות הניהול המתכלל של הממשלה ומידת שיתוף הפעולה של הציבור קובעים בסופו של דבר את מידת ההצלחה בניהול המשבר.

נראה לי שלמרות השונות בין שני התרחישים, קווי הדמיון המסוימים שביניהם מאפשרים להשליך מניהול משבר מגפת וירוס הקורונה מאז שפרץ על יכולת המדינה והציבור לצלוח משברים באסונות המוניים אחרים, ובכלל זה מתקפת טילים על העורף.

כפי שצוין לעיל, הדרך היחידה להתמודד עם המגפה בשלב זה שבו עדיין אין חיסון או תרופה היא למנוע התקהלויות כדי להקטין את קצב ההידבקות, ובכך לפגוע בפעילות הכלכלית במשק. דילמה זו עמדה ועומדת בפני כל ממשלות העולם. כל אחת מהן בחרה בתמהיל משלה בין תחלואה לכלכלה. סין, שהייתה ראשונה להיפגע, בחרה בהקטנת התחלואה על חשבון הכלכלה, והצליחה בכך מאוד. מדינות אחרות, כמו שוודיה (עד עתה) או בריטניה (בשלבים הראשונים של המגפה) תיעדפו את הכלכלה, ושילמו על כך במספר גבוה של חולים ונפטרים. ממשלת ישראל בחרה תחילה באסטרטגיה של הקטנת התחלואה על חשבון הפעילות הכלכלית. ראש הממשלה בנימין נתניהו לקח על עצמו את תפקיד המסביר הלאומי, וקבע שהיעד הוא “לשמור על סבא וסבתא” ו”להשטיח” את עקומת קצב הגידול במספר החולים, כדי לאפשר למערכת הבריאות להכיל את המגפה. במסגרת מדיניות זו הוטלו החל מתחילת חדש מרץ השנה גזרות בידוד מחמירות על הציבור ועל הפסקת מרבית הפעילות הכלכלית במשק, שהגיעו לשיאן בעוצר בית מוחלט בשני ימי החג בפסח ובל”ג בעומר, וכן עוצר חלקי בזמן חג הרמדאן המוסלמי. הגזרות גרמו למשבר כלכלי ולאבטלה של כמיליון עובדים במשק, אך הצליחו להקטין את קצב התחלואה עד לדיכוי כמעט מוחלט. כחמישה שבועות לאחר מכן, באמצע חודש אפריל, החלה הממשלה להקל בגזרות ולאפשר פתיחה הדרגתית של המשק, בתחילה פתיחה מחדש של חנויות, וכחודש לאחר מכן – באמצע מאי – חזרה ללימודים בבתי הספר. באופן לא מוצהר, המדיניות של תיעדוף התחלואה הוחלפה בזו של תיעדוף הכלכלה. ההתאוששות הכלכלית החלקית הושגה במחיר של האצת התחלואה, ובשעת כתיבת דברים אלה נעצרו בחלקן ההקלות שהיו מתוכננות (בעיקר החזרת הרכבת והתחבורה האווירית לפעולה), וראש הממשלה רמז על אפשרות של החזרת חלק מהגזרות הקודמות לתוקפן.

בשבועות הראשונים של המשבר ניכרה נכונות מצד הציבור לשתף פעולה, ולא נרשמו מחאות של ממש כנגד הפגיעה בחופש הפרט ובפרנסה האישית. אירעו פה ושם מקרים של התנגדות פעילה, כמו בחוגים חרדיים קיצוניים שסירבו להפסיק התקבצויות בבתי כנסת ולוויות, הפגנות קטנות של חוגי שמאל כנגד פגיעה בזכויות אדם וסרבנות של בליינים בחופי תל אביב להגבלת חופש הבילוי שלהם, אך רובו הגדול של הציבור שמר על גזרות הריחוק החברתי והעוצר על כל הקושי שבכך. נראה שהיו לכך שני גורמים: האחד – תחושת איום של ממש, בעיקר לאור הדיווחים הקשים על השתוללות המגפה באיטליה ובספרד, והאחר – צעדי ההקלה הכלכליים שהממשלה נקטה ועיקרם זניחת האיזון התקציבי ותמיכה כספית בעסקים ובמובטלים ככל שנדרש (במילים אחרות, הדפסת כסף ככל שנדרש).

נראה שהשינוי בתיעדוף מתחלואה לכלכלה נבע מלחץ תקשורתי שאולי ניזון מלחץ ציבורי, יותר מאשר מניהול סיכונים מחושב. משרד הבריאות התנגד לקצב המהיר של ההקלות, ומבחינת קצב התחלואה – כנראה בצדק, אך ראש הממשלה פסק נגדו. הסיבה לשחיקה במוכנות הציבור (או במינוח אקדמי יותר “לעמידות העורף”) ראויה למחקר מעמיק. המחבר הנוכחי מתרשם שהיא נבעה מדעיכה בתחושת האיום. עצם ההצלחה של מדיניות הבידוד החברתי, הירידה בתחלואה והמיעוט היחסי עד כה של מספר הנפטרים לעומת תחזיות קודרות של עשרת אלפים קורבנות יצרו הרגשה של “אזעקת שווא” ודרישה להחזיר את החיים לתקנם. ראש הממשלה לא עמד כנראה בלחץ הזה. עם זאת, ייתכן שהיו גורמים נוספים לשחיקה בעמידות העורף ובהם השסע בחברה הישראלית שהביא ל”פוליטיזציה” של המשבר, ולטענה של חלק ניכר מהציבור שמתנגד לראש הממשלה כי הוא מעצים את המשבר במתכוון לצרכיו הפוליטיים. כך או כך, נראה שראש הממשלה היה קשוב יותר לשאיפת הציבור לחזור לנורמליות מאשר למומחי הבריאות שלו, מה שאולי ניכר מאיחוליו לציבור “לעשות חיים” ערב חג השבועות. התוצאות, לפי שעה, אינן מעודדות, בלשון המעטה. הדעה הרווחת בעת כתיבת שורות אלה היא כי חזרה לגזרות הבידוד החברתי כפי שהיו בתחילת המשבר תיתקל בסרבנות מצד חלק ניכר מהציבור. אם כך, ייתכן מאוד שסבב שני של תחלואה יהיה חמור מקודמו.

מה ניתן להשליך עד כה ממשבר מגפת הקורונה על משבר ביטחוני? כפי שציינתי לעיל, מידת ההצלחה של ניהול משבר תלויה הן בתפקוד הממשלה והן בנכונות הציבור לשאת בעול. כאשר לתפקוד הממשלה יש להביא בחשבון את העובדה שבממשלת ישראל – כמו במרבית ממשלות העולם – אין “משרד ביטחון לבריאות הציבור”. האפשרות של מגפת וירוס בישראל עלתה לדיון בממשלתו של אריאל שרון עוד בשנת 2006, וכבר אז נקבע שהמשבר ינוהל על ידי משרד הביטחון באמצעות פיקוד העורף כאשר משרד הבריאות משמש כסמכות המקצועית מבחינה רפואית – במילים אחרות הוחלט שלא להקים “משרד ביטחון לבריאות הציבור” בעל יכולות ביצוע עצמיות אלא לנהל משברים רפואיים דרך סוכנויות ממשלתיות קיימות שיש להן יכולות ביצוע בעיתות חירום. ראש הממשלה נתניהו בחר שלא לעשות כך ולנהל למעשה את המשבר הבריאותי הנוכחי באופן אישי, כשהוא נעזר לצורך עבודת המטה במועצה לביטחון לאומי. משרד הביטחון הופעל על ידו לא כגוף ניהול אלא כגוף ביצוע למשימות ספציפיות בלבד (כגון רכש וייצור מכונות הנשמה). מדוע לא פעלה הממשלה על פי ההחלטה משנת 2006, והאם הדבר פגם באיכות ניהול המשבר? במבט לאחור, ייתכן שההחלטה משנת 2006 הייתה שגויה מלכתחילה, וכי משבר בריאותי בעוצמה כה מטלטלת שיכול בקלות לגלוש לאסון המוני מחייב שהוא ינוהל על ידי הסמכות הגבוהה ביותר במדינה – לאמור ראש הממשלה על משרדו. סביר עם זאת שהשאלה הזאת תשמש כר פורה לדיונים ומחקרים בעתיד.

מאידך גיסא, נראה שבכל הנוגע לנכונות הציבור לשאת בעול – לאמור, “עמידות העורף” – ניתן ללמוד מתרחיש מגפה לתרחיש מלחמה. הסוגיה של “עמידות העורף” במשבר לאומי נחקרת מזה שנים על ידי מרכזי מחקר בעולם. בארץ מתנהל מחקר זה בעיקר על ידי תא”ל (במיל’) ד”ר מאיר אלרן במכון למחקרי ביטחון לאומי. ממחקרים אפשר להתרשם ש”כושר העמידות של העורף” נקבע בין השאר על פי המאזן שבין תחושת האיום והערכת תוחלת הנזק מחד גיסא, לבין המחיר שהציבור נדרש לשלם מאידך גיסא בסבל אישי ובאובדן הכנסה. ככל שתחושת האיום חזקה יותר כן גדלה נכונות הציבור לשאת בעול. נראה שבשלבים הראשונים של המשבר הנוכחי הייתה תחושת האיום חזקה מספיק כדי לגרום לציבור להשלים עם הגזרות, וכי התרופפות התחושה הזו מעמידה כיום את המשך שיתוף הפעולה של הציבור בספק. מדוע דעכה תחושת האיום? סביר שאחד הגורמים המרכזיים לכך הוא המספר הקטן – יחסית – של נפגעים עד כה. תופעה דומה ניכרה גם במתקפות הטילים מעזה החל מ”צוק איתן” דרך סבבי ההסלמה שלאחריו: הצלחת ההגנה האקטיבית בהקטנת הפגיעות בנפש גרעה מתחושת האיום ויצרה תחושה כוזבת של ביטחון. רבים בציבור הפרו את הוראות פיקוד העורף ויצאו מהמרחבים המוגנים כדי לפוש וכדי לראות את המחזות, וכתוצאה מכך נגרם מספר לא מבוטל של אבדות בנפש.

הלקח במקרה הנוכחי הוא שלהוראות שניתנות להגנת הציבור אין תוחלת אלא אם הציבור משוכנע שהוא נמצא בסיכון. לשם כך נדרשת מערכת הסברה שנשענת על נתונים ברורים וטיעונים הגיוניים, דוגמת מערכת ההסברה המוצלחת שפעלה בזמן מלחמת המפרץ ב-1991 ביוזמתו של מי שהיה אז דובר צה”ל נחמן שי. ייתכן גם שחלק מהכרסום בתחושת האיום נובע לא רק מהפער בין התחזיות הקשות לבין המציאות, אלא גם מביקורת קשה של מומחים ומומחים מטעם עצמם על עוצמת האיום, כמו הטענה ש”קורונה זה שפעת עם יחסי ציבור”, או הניתוח של הפרופסורים דורון לנצט ויצחק בן ישראל (ynet 10.6.2020) שטען כי הגידול במספר הנדבקים איננו משקף את המציאות, וכי רוב אלה שמוגדרים כ”נדבקים” אינם יכולים להדביק אחרים. אם מנהלי המשבר – ראש הממשלה, המל”ל ומשרד הבריאות – סבורים אחרת, הרי שקולם לא נשמע.

הציבור בישראל איננו נוטה לקבל משמעת, בלשון המעטה, אך מוכן להשתכנע. אם הממשלה סבורה שקיים איום משמעותי – בריאותי או ביטחוני – עליה לשכנע את הציבור בנימוקים לא פחות מפורטים מאלה של המבקרים, ובאמצעות דוברים בני סמכא לא פחותים מהמבקרים. מהמשבר הנוכחי ניתן ללמוד על החשיבות הקריטית של העברת המסרים מהממשלה, שמנהלת את המשבר, לציבור, שצריך לעמוד במשבר. לקח זה נכון במשבר בריאותי, ועל אחת כמה וכמה במשבר ביטחוני כמו התקפת טילים נרחבת על העורף.

למרות תחושת השאננות השוררת בציבור הרחב בשעה שדברים אלה נכתבים, המשבר הוא עדיין בעיצומו, ואין כל ודאות שהסכנה לאסון המוני חלפה. מוקדם עדיין להפיק לקחים מפורטים ברמת סמך גבוהה. הדברים שלמעלה הם כאמור התרשמות ראשונית בלבד, ויש להמתין להתפתחות המשבר הנוכחי ולקוות לסיומו המהיר.


סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.


תמונה: Freepik

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *