חמש דקות מתימן

ד”ר עוזי רובין: הצבת הטילים המדויקים בתימן היא רק קצה הקרחון של מהלך איראני רחב בהרבה. “מה שרואים כיום בתימן יופעל מחר כנגד מדינת ישראל”.

ישראל היום, 1.11.2019

לא מעט אזרחים, בהם גם יודעי ח”ן, תהו השבוע מה עומד מאחורי פרץ האזהרות האחרון של הצמרת הביטחונית־מדינית על האיומים שנשקפים לישראל מאיראן ועיראק ועד תימן.

לכל הנוגעים בדבר יש מטבע הדברים אינטרסים נוספים: מציאות ביטחונית כאוטית משרתת את הנרטיב של רה”מ נתניהו בנוגע לצורך המיידי בממשלת אחדות, ותודעת חירום מיידית משרתת בוודאי את תביעת הרמטכ”ל אביב כוכבי כי לצה”ל נדרשת תוספת תקציב משמעותית. ביטוי פומבי לכך נתן אלוף (מיל’) ח”כ יאיר גולן, קודמו של כוכבי בתפקיד סגן הרמטכ”ל, שקבע כי אין איומים חדשים או קולות מלחמה. “ההבלטה של האיומים”, טען, “נובעת מהוויכוחים לקראת תקציב הביטחון והתוכנית הרב־שנתית לצה”ל”.

כמי שהיה שותף פעיל לדיוני התקציב לא בטוח שגולן טועה, אבל גם לא בטוח שהוא בקי לגמרי בתמונת המודיעין העדכנית. לאחרונה חלו כמה תמורות משמעותיות ששינו את המצב לרעה מבחינת ישראל. עיקרן נובע מהמדיניות האמריקנית באזור (ובעיקר היעדר התגובה למתקפת הטילים על מתקני הנפט בסעודיה והנסיגה מהאזור שהיה נתון לשליטת הכורדים בצפון־מערב סוריה), שנתנה רוח גב לגורמים הרדיקליים והחלישה את הגורמים הממתנים.

כתוצאה מכך נקטה איראן כמה מהלכים, שרק חלקם זכו לביטוי פומבי. הצבה של טילים מדויקים בתימן, שאותה חשף השבוע נתניהו בפגישה עם שר האוצר האמריקני, היא רק קצה קרחון של מהלך רחב בהרבה, שנועד להציב בפני אויבי איראן – ובראשם ישראל – אתגרים חדשים, הן בממד הגיאוגרפי והן בממד של אמצעי הלחימה שהוכנסו למערכה והנכונות להשתמש בהם, בדגש על טילי שיוט ועל כטב”מים חמושים לטווחים ארוכים.

נורות אזהרה מהמפרץ

תימן היא לא זירה חדשה עבור האיראנים, אבל עד כה לא העסיקה במיוחד את ישראל. זה כמה שנים משתמשת בה איראן – באמצעות בני חסותה החות’ים – כ”מעבדת קרב כדי לבחון תפיסות צבאיות, אמצעי לחימה וטקטיקות חדשות בשדה הקרב ובתנאי אמת”, כפי שקבע ד”ר עוזי רובין, לשעבר ראש מינהלת “חומה” במשרד הביטחון, במאמר שפרסם לאחרונה במסגרת מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון.

רובין סוקר בהרחבה את פעילות החות’ים, שליחיה של טהרן, כנגד ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, ובכלל זה את היקף ירי הרקטות מתימן ואת היעילות (המוגבלת) של מערכות ההגנה האוויריות שהוצבו מולן, את השימוש הגובר שנעשה בכלי טיס בלתי מאוישים, ואת ההכנסה ההדרגתית לשימוש של מערכות לחימה מתקדמות וטילים עם טווחים ודיוק גדולים יותר מבעבר. הוא גם בוחן את אמצעי הלחימה שנעשה בהם שימוש, ומצביע על כך שבכל המקרים מדובר היה במערכות איראניות שזכו לשמות וכיסוי מקומיים על מנת לנסות להרחיק עדות ממעורבותה הפעילה של טהרן במערכה.

המאמר מציג כמה מסקנות מעניינות, שרלוונטיות מאוד לישראל, ובהן ההצלחה האיראנית לפרוץ את הסגר הימי על תימן ולהזרים לחות’ים אמצעי לחימה, וההתעקשות להקים פסי ייצור מקומיים לטילים משלל סוגים על אדמת תימן כדי לצמצם את התלות באספקה חיצונית. גם בחירת המטרות צריכה להעסיק את ישראל (לא רק ריכוזי אוכלוסייה אלא גם בסיסי צבא ומתקני תשתית לאומיים, ואפילו ניסיונות לחיסול מנהיגים בעזרת טילי שיוט וכטב”מים משוטטים), ובעיקר המאמץ העדכני לפגוע במערכות ההגנה האווירית כדי להגביל את יעילותן.

רובין קובע כי על ישראל לעקוב מקרוב אחר מה שקורה במפרץ, משום ש”מה שאנו רואים כיום בתימן יופעל מחר נגד מדינת ישראל”. הוא מכוון בעיקר לאמצעי הלחימה שעשויים להיות מופעלים מגזרות אחרות, אבל האיומים החדשים שהוצגו השבוע מציגים תמונה מורכבת יותר, שלפיה איראן עלולה לשגר אותם לעבר ישראל (באמצעות שלוחיה) גם מתימן עצמה.

מהלך איראני כזה ייעשה לא רק בניסיון שלא להותיר טביעות אצבע איראניות על הפעולה, אלא גם כדי לסבך את ישראל מבחינת התגובה. תימן (בדומה לעיראק, שגם ממנה יש סבירות שמיליציות מקומיות שפועלות בחסות איראנית יפעלו כנגד ישראל) רחוקה, ולא נמצאת במוקד העיסוק המבצעי־מודיעיני של ישראל.

האיום החדש הזה מחייב את ישראל להשקיע בזירות חדשות באיסוף מודיעין ובהיערכות לתקיפה – צורך תקציבי מיידי שעליו מצביעים בצה”ל – ובהגברת התיאום המדיני והמודיעיני עם מדינות המערב וערב, בדגש על המפרציות. ובכל זאת, נדמה שההתמודדות האמיתית מולו היא לא ברדיפה אחרי כל טיל וכטב”מ בכל זירה, אלא במסר ברור לטהרן שכל פגיעה בישראל תוביל לפגיעה חסרת תקדים באיראן.

דאעש: זה לא נגמר

התעצמות האיום השיעי מצד איראן ושלוחיה באה במקביל לירידה מסוימת באיום הסוני הקיצוני. ישראל אמנם לא היתה במוקד העיסוק של דאעש (וקודם לכן של אל־קאעידה), אבל המדיניות הקיצונית של הארגונים וקרבתם הפיזית אלינו חייבו מעקב הדוק אחריהם.

מעט יחסית נכתב על תרומתה של ישראל למיגורו הגיאוגרפי של דאעש. מדובר בעיקר במודיעין שהועבר לשלל גורמים וסייע בלחימה נגד הארגון בשטח, אבל גם בסיכול פיגועים ברחבי העולם. בהיבט הזה, חיסול אל־בגדדי לא מעלה ולא מוריד מבחינת ישראל: הערכת המודיעין נותרה כשהיתה – שהצטמקותו הגיאוגרפית של הארגון לא מפחיתה ממידת האיום הטרוריסטי שלו; סביר שממשיכי דרכו של המנהיג שחוסל ידבקו בדרך הג’יהאד, כשגם ישראל עשויה להיות מבחינתם מטרה.

ההיסטוריה של דאעש מוכיחה כי הארגון מסתגל לשינויים במהירות, ומורגל גם בחילופי מנהיגים. הוא אמנם איבד את בסיס הכוח העיקרי שהקים – המדינה האסלאמית – אבל השטחים שבהם שלט נותרו ברובם חסרי משילות, ומכאן שהם גם כר פורה להמשך פעילותו. גם התמיכה העממית בו (במזרח התיכון וגם במערב) לא נמצאת בירידה, והוא ממשיך להפעיל את כל המערך ההסברתי־תודעתי שלו – כולל הוצאת עלון שבועי והפעלת תחנות רדיו – כדי להפיץ את הבשורה.

גם פעילות דאעש בעולם לא נמצאת בירידה. הוא אמנם נכשל בניסיונותיו האחרונים להמשיך ולפגוע במערב, אבל שלוחיו פורחים בפריפריה – ממזרח אסיה ואפגניסטן, ועד ניגריה, מוזמביק וסיני. מכאן גם שחיסול המנהיג – הישג מודיעיני־מבצעי מרשים כשלעצמו – לא ישנה משמעותית את פני הארגון, שמורגל בפעילות מבוזרת ואמורפית.

דאעש אמנם לא הודיע עדיין רשמית על חיסולו של אל־בגדדי ועל מינויו של מחליף (שצפוי להיות ממוצא עיראקי), אבל ספק אם זהות היורש תשנה משמעותית את דרכו של הארגון. הרעיון חי ובועט, והוא צפוי לשוב ולפגוש בנו גם בעתיד.

יואב לימור, ישראל היום, 1.11.2019