מ”צוק איתן” עד “עלות השחר”: המירוץ בין איום הרקטות לבין מערך ההגנה של ישראל

מבצע “עלות השחר” השיג את מטרותיו הצבאיות והמדיניות, אך בד בבד חשף גם את המירוץ הצמוד שבין הגידול ביכולות הרקטיות של הארגונים הפלסטיניים בעזה לבין שיפורי היכולת של כיפת ברזל. בשלב זה לא ברור מי ינצח במירוץ, ויש להיערך למצב שבו ההגנה תתקשה להכיל את ההתקפה.

מבוא

מבצע “עלות השחר” היה סבב הסלמה קצר בין ישראל לבין חלק מהפלגים הפלסטיניים בעזה. הסבב החל בערבו של יום שישי ה-5.8.2022 ונמשך מעט יותר מ-2 יממות, עד שהסתיים בהפסקת אש מוסכמת בערבו של ה-7.8. שרשרת האירועים שהובילה לסבב הזה נפתחה במעצרו המתוקשר של מפקד הג’יהאד האסלאמי בג’נין. הן הג’יהאד האסלאמי והן החמאס בעזה רואים בפגיעה באנשיהם שביהודה ושומרון פגיעה בהם עצמם ומגיבים על פגיעות כאלה במנעד של צעדי הכאבה לישראל, החל משרפת שדות דרך צליפה וירי נ”ט על רכבים ישראליים וגומר בירי רקטות על מרכזי אוכלוסייה באזור המרכז. ישראל אינה מוכנה לקבל את הקישוריות הזו על משמעויותיה הביטחוניות הקשות, ונוקטת יוזמות התקפיות כדי לגבות מחיר מהצד השני על כל ניסיון של הארגונים הפלסטיניים בעזה לקשור את ידי ישראל ביהודה ושומרון.

קישוריות כזו אירעה בעקבות מעצרו ב-2.8.2022 של מפקד הג’יהאד האסלאמי בג’נין, בסאם א סעדי. הנהגת הארגון בעזה איימה בתגובה צבאית, והתקבלו התראות מודיעיניות כי הארגון מתכוון לשגר טילי נ.ט. לעבר מטרות ישראליות בעוטף עזה. צה”ל סגר מייד את הכבישים הנושקים לגבול הרצועה, והדמים בכך את ניהול החיים השוטף של תושבי יישובים אחדים בעוטף עזה. התקשורת הישראלית – אולי בהשראה של גורמים ביטחוניים – האדירה את מצוקתם של אותם תושבים ששגרת חייהם נפגעה עקב אמצעי הזהירות. ככל שנקפו הימים ללא הסרת המגבלות, כן גברה ההתמרמרות המתוקשרת של התושבים ביישובים המוגבלים. התגלתה פה מתכונת חדשה של הצקה לישראל: בשונה מצעדי ההצקה המסורתיים שכללו שימוש בכוח, הפעם המתכונת הייתה של איום פוטנציאלי בהפעלת כוח אך ללא מימושו בפועל. עצם האיום חייב את ישראל להטיל עוצר לזמן בלתי מוגבל על חלק מתושביה. במצב העניינים הזה לא היה ניתן להימנע מהסלמה יזומה על ידי ישראל, והיא לא איחרה לבוא: ביום שישי ה-5.8 בוצע חיסול ממוקד של תייסיר אל ג’עברי, מפקד החטיבה הצפונית של ארגון הג’יהאד האסלאמי בעזה. צה”ל פתח בכך במבצע שכונה “עלות השחר”. ארגון הג’יהאד האסלאמי הכריז גם הוא על מבצע נגד ישראל, שכונה בפיו “אחדות השורות”, כינוי שנועד לבטא את הנחישות להילחם על שימור הקישוריות בין הנעשה ביהודה ושומרון לבין הנעשה בעזה.

מתקפת הרקטות והפצמ”רים על ישראל במהלך המבצע

כ-4 שעות לאחר חיסולו של תייסיר אל ג’עברי פתח הג’יהאד האסלאמי באש רקטות ופצמ”רים על יישובי עוטף עזה, שהתרחבה לאחר מכן למרכז המדינה. בין השאר הותקפו ירושלים (פעם אחת), תל אביב (פעמיים) ובאר שבע (פעם אחת). לאחר חיסולו של עוד קצין בכיר בג’יהאד האסלאמי, מפקד הגזרה הדרומית חאלד מנצור, הושגו מרבית מטרותיה של ישראל במבצע הזה והוחל במגעים להפסקת אש. זו נכנסה רשמית לתוקף ב-7.8 בשעה 22:30, כ-50 שעות לאחר תחילת ירי הרקטות (אם כי הג’יהאד האסלאמי לא הפסיק את שיגורי הרקטות עד כרבע שעה לאחר מכן(. החמאס לא הצטרף לירי, על אף הפצרותיו של הג’יהאד האסלאמי. אש הרקטות של הג’יהאד האסלאמי (בצירוף עוד שני ארגונים פלסטיניים קטנים) הייתה ברובה בלתי יעילה. מרבית הרקטות שאיימו לפגוע במרכזי אוכלוסייה יורטו בעוד מועד על ידי מערכת “כיפת ברזל”. מירי הרקטות והפצמ”רים נפצעו קל 3 אנשים (שני חיילי צה”ל ופועל פלסטינאי במפעל באשדוד). מספר הפגיעות בבתי מגורים היה קטן (כנראה ארבע פגיעות בלבד) והנזק לרכוש היה מועט בהשוואה לסבבי הסלמה בעבר. המשך הקצר של הלחימה, העדר הנפגעים והנזקים המועטים בד בבד עם ההצלחה בחיסול בכירי הג’יהאד התקבלו בישראל בשביעות רצון. תחושת החמיצות שמלווה בדרך כלל את סיומם של סבבי ההסלמה בעזה נעדרה הפעם, והתקשורת ברובה המכריע התייחסה למבצע “עלות השחר” כהצלחה.

עם זאת, הניתוח הכמותי של מלחמת הטילים במהלך “עלות השחר” מצביע על מירוץ צמוד בין יכולת התקיפה הרקטית של הארגונים הפלסטיניים בעזה לבין יכולת מערך ההגנה של ישראל להכיל את המתקפה – מירוץ שעדיין לא ברור לאן נוטה בו הכף. האבדות והנזקים המעטים במבצע הנוכחי לא הצביעו על פיחות ביכולות הרקטיות של הג’יהאד האסלאמי – ההפך הוא הנכון. בסיבוב הנוכחי הצליח הארגון לשגר לא פחות מ-1,175 רקטות ופצמ”רים לעבר ישראל.[1] ההשוואה בין הירי על ישראל במבצע “עלות השחר” לבין הירי במבצע “חגורה שחורה” בשנת 2019 מתבקש מאליו. כזכור, גם מבצע “חגורה שחורה” נפתח בחיסול ממוקד של מפקד בכיר בארגון הג’יהאד האסלאמי בעזה. מבצע זה נמשך כשתי יממות, ונורו במהלכו כ-450 רקטות ופצמ”רים לעבר ישראל, כולם על ידי אותו ארגון, מכיוון שגם אז, כמו במבצע הנוכחי, נמנע החמאס מלהצטרף לירי. השוואת נפח האש תלולת המסלול שארגון הג’יהאד האסלאמי הפעיל בשני המבצעים הללו מראה על התעצמות מהותית ביותר ביכולות האש של הארגון: במהלך 33 החודשים שבין “חגורה שחורה” לבין “עלות השחר” הצליח הארגון להגדיל את קצב השיגורים שלו פי שניים וחצי – נתון מרשים מכל בחינה שהיא. יתרה מכך: מתוך הסך הכולל של השיגורים הללו, רק 350 אירעו ביממה הראשונה של הלחימה.[2] מתקבל אם כן שהג’יהאד האסלאמי הצליח לשגר לא פחות מ-825 רקטות ופצמ”רים במהלך היממה השנייה של הלחימה – מספר שנחשב לדמיוני עד לא מכבר, והמהווה שיא בקצב ירי של נשק תלול מסלול על ישראל מאז ומעולם.[3] קצב זה עולה אפילו על קצב הירי המשולב של שני הארגונים החמושים – החמאס והג’יהאד האסלאמי – במהלך מבצע “שומר החומות” בשנה שעברה, כפי שניתן לראות מהטבלה הבאה:

טבלה 1

מלבד קצב הירי הממוצע הגבוה, מפעילי הרקטות של הג’יהאד האסלאמי הראו יכולת לרכז אש ולשגר מטחים כבדים בזמן קצר. יכולת זו הופגנה בעיקר ביממה השנייה של הלחימה, שבה נורו לפחות חמישה מטחים רצופים על אשקלון במשך שעתיים וחצי. המטח הגדול ביותר נורה בשעה שלוש ועשרים אחה”צ של ה-7 באוגוסט, וכלל 130 רקטות שנורו תוך מספר דקות על אשדוד, באר שבע ואזור השפלה.[4]

מתקבל שקצב ההתעצמות ביכולות השיגור של הג’יהאד האסלאמי הולך וגדל על ציר הזמן בצורה אקספוננציאלית. הרושם הוא שלמרות כל מאמציה של ישראל, תעשיית הרקטות של הג’יהאד האסלאמי לא נפגעה במידה רבה מהתקפות חיל האוויר בסבבי ההסלמה הקודמים, ואף הצליחה להתרחב. כמו כן, משמעות הדבר היא כי אין לתעשייה זו מחסור בחומרי הגלם ובמתקני הייצור הדרושים לייצור רקטות ומשגריהן בקצב הולך וגדל. סביר להניח שגם החמאס מתעצם באופן דומה. ניתן על כן לצפות שבסבבים הבאים מול הארגונים הפלסטיניים בעזה יהיה קצב האש המשולב שלהם גדול מ-1,000 שיגורים ליום – וייתכן שאף יותר מכך.

איזון מסוים לתחזית קשה זו נוגע לאיכות הבעייתית של הרקטות מתוצרת התעשיות הצבאיות בעזה. כבר במבצע “שומר החומות” בשנה שעברה ניכרה ירידה באמינות הרקטות וגידול בכמות השיגורים הכושלים בהשוואה למבצעי עבר. בעוד שבמבצע “צוק איתן” כשלו פחות מ-7% מהשיגורים, במבצע “שומר החומות” בשנה שעברה היה שיעור הכישלונות כ-23%.[5] על פי פרסומי צה”ל, במבצע הנוכחי נמנו 200 שיגורים כושלים. סביר שכל הכישלונות האלה נוגעים לרקטות ולא לפצצות מרגמה, שאמינותן גבוהה למדי. כמו במבצעים הקודמים, גם הפעם לא פרסם צה”ל כמה מתוך 1,175 החימושים תלולי המסלול שנורו במהלך המבצע היו פצצות מרגמה. בסבבים קודמים הערכנו כי בין 20% ל-30% מסך כל החימושים שנורו היו פצמ”רים. אם נניח שיעור דומה של 25% במבצע “עלות השחר” יתקבל שמספר הרקטות שנורו בו היה כ-880. בהתאם, 200 שיגורים כושלים מהווים כ-22% מסך כל השיגורים – שיעור דומה למדי לזה של מבצע “שומר החומות” בשנה שעברה. בתקשורת הישראלית הובעה הדעה כי האיכות הנמוכה נובעת מהיכולת המוגבלת של הג’יהאד לייצר רקטות איכותיות. לדברי כתב ישראלי לענייני צבא, הסיבות הן “ייצור עצמי, אחסנה לקויה, וגם פעולות חשאיות שפוגעות בהתעצמות”, וכן כי “חלק מהרקטות של הג’יהאד הן תמרורים שפעיליו עקרו, הוסיפו חומר נפץ מאולתר והרכיבו רקטה מאולתרת, לעיתים על בסיס סרטון הדרכה ביוטיוב”.[6] נראה שיש בכך הערכת חסר ליכולתם הטכנית של מהנדסי הרקטות של עזה. כפי שראינו, שיעור הכישלונות הפעם היה דומה לזה של מבצע “שומר החומות” שבו השתתף גם החמאס, אשר בראש פרויקט הרקטות שלו עמד מהנדס טילים מנוסה שקיבל את השכלתו המקצועית באוניברסיטה אמריקאית מובילה ושצבר ניסיון בתעשיות התעופתיות של ארה”ב.[7] סביר להניח אם כן כי אחוז הכישלונות הגבוה נובע מאיכות נמוכה של תהליכי הייצור, אך לא פחות מכך גם מהעדפת מכוונת של כמות על איכות. על פי השערה זו, הרי שמבחינת הארגונים החמושים בעזה גם רקטה שכושלת או מחטיאה גורמת לאזעקות בישראל ולפגיעה במורל ובפרנסה של אזרחיה. לכן, התועלת מהשקעה בהגדלת האיכות איננה שווה את המאמץ.

ביצועי מערכת ההגנה האווירית של ישראל במהלך המבצע

מנגד, הגידול המרשים ביכולות הג’יהאד לשגר רקטות לעבר ישראל לא התבטא הפעם במספר הנפגעים והנזקים שנגרמו בעטיו. למרות קצב הירי חסר התקדים של הרקטות מעזה, לא נרשמו בישראל הרוגים ופצועים קשה. בסך הכול ידוע על 3 פצועים קל מרקטות (שני חיילי צה”ל ופועל במפעל באשקלון). עוד 28 אזרחים ישראלים נחבלו במהלך ריצה למקלטים. מספר הרקטות שפגעו בבתים ובמפעלים היה נמוך מאוד (בסך הכול נפגעו 4 בתים, שני מפעלי תעשייה ומכוניות פרטיות במגרש חניה באשקלון). מיעוט הפגיעות התבטא גם במספר תביעות הנזיקין מקרן הפיצויים של האוצר, שהיה נמוך מאוד. הטבלה הבאה מציגה את המספר הכולל של תביעות הפיצויים בסבבי הלחימה העיקריים מאז מלחמת לבנון השנייה. המדד המשמעותי הוא היחס בין מספר התביעות למספר הרקטות שנורו. יחס נמוך מבטא הן את מידת הדיוק (או חוסר הדיוק) של הרקטות והן את שיעור ההצלחה של מערך ההגנה האווירית ליירט את הרקטות בטרם פגיעה:

טבלה 2

מהשוואת הנתונים בטבלה זו בין שני המבצעים שבהם השתתף רק הג’יהאד האסלאמי מתקבל כי אף על פי שמספר הרקטות והפצמ”רים שנורו גדל מ”חגורה שחורה” ל”עלות השחר” פי שניים וחצי (מ-450 ל-1,175), שיעור הנזקים היחסי ירד בין שני המבצעים הללו לפחות מחצי (מ-0.45 ל-0.19). מכיוון שתמהיל ואיכות הרקטות והפצמ”רים של הג’יהאד האסלאמי היו דומים למדי בשני המבצעים, ניתן להסיק שהגורם העיקרי לירידה הניכרת בשיעור הנזקים היה השיפור המתמשך ביכולות של מערך ההגנה האווירית של ישראל, שהתבסס בסבב זה בלעדית על מערכת “כיפת ברזל”. סביר שהשיפור הזה נבע לא רק מהשבחות טכניות של חומרה ותוכנה במערכת עצמה, אלא גם משיפורים באופן הפעלתה על ידי פיקוד ההגנה האווירית של חיל האוויר. כדי להגיע לאחוז יירוט כה גבוה מול סופת האש של הרקטות מעזה במהלך “עלות השחר” לא היה די בשיפור הביצועים של המכ”ם, מערכת השו”ב והמיירטים של “כיפת ברזל”. לא פחות מכך היה צורך בשכלולו של המערך הלוגיסטי שנדרש לשנע, לספק ולשגר מיירטים בקצבים, במקומות ובזמנים הנכונים כדי להכיל ולבלום את עוצמת המתקפה. הרושם המתקבל מהנתונים שהוצגו למעלה הוא שבסבב הקצר של מבצע “עלות השחר” תפקד מערך ההגנה האווירית ביעילות והגיע להישגים מרשימים אפילו מעבר למה שהכרנו עד כה.

המירוץ הצמוד בין כושר ההתקפה הפלסטינאי לבין כושר ההגנה הישראלי

מבצע “עלות השחר” חשף פעם נוספת את המירוץ הבלתי פוסק בין יכולת ההתקפה הרקטית של הארגונים החמושים בעזה לבין יכולת ההגנה האקטיבית של ישראל. מול היכולת המרשימה מאוד של הג’יהאד האסלאמי (ובמשתמע גם של החמאס וארגונים נוספים בעזה) להגדיל בהתמדה את נפחי וקצבי האש של הרקטות והפצמ”רים שלו, הציגה ישראל שיפור מרשים לא פחות ביכולתה להכיל את המתקפה. מאליה עולה השאלה האם המירוץ יישאר צמוד זמן בלתי מוגבל, או שבסופו של דבר תיטה הכף לכאן או לכאן ואחד הצדדים ינצח בו.

בתנאים שווים, קל וזול יותר לייצר ולשגר רקטות מאשר ליירט אותן. בשלב זה של ההתפתחות הטכנולוגית לתוקף יש יתרון מכיוון שעלות ההתקפה נמוכה יותר מעלות ההגנה. התפיסה ההתקפית של איראן וגרורותיה במזרח התיכון נשענת על עובדה זו כדי להתגבר על מערכי ההגנה בפני טילים של ישראל, סעודיה ומדינות המפרץ. במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת, כשהוחל בפיתוח מערכות הגנה אקטיבית בפני טילים, ניבאו המבקרים כי התוקפים יפתחו אמצעים טכנולוגיים “פשוטים וזולים” כדי לשבש ולהטעות את מערכות ההגנה. האיראנים, לעומת זאת, בחרו בתפיסה פשוטה יותר של הרוויה. במקום להשקיע בעזרי חדירה שיטעו את סוללות ההגנה, הם השקיעו ומשקיעים במלאים הולכים וגדלים של רקטות וטילים שישטפו את מערכי ההגנה בכמויות שלא ניתן להגן מפניהן. התפיסה של הארגונים בעזה נגזרת מכך, והם שוקדים על הגדלה בלתי פוסקת של מלאי הרקטות והמשגרים שלהן – גם על חשבון איכותן – במגמה להביא בסופו של דבר להרוויית ופריצת מערך ההגנה האווירית של ישראל. כפי שאנחנו רואים, כל מאמציה של ישראל לחסום את דרכי האספקה של ציוד וחומרים לייצור רקטות אינם מצליחים לעצור את ההתעצמות העזתית. סביר שההתעצמות הזו לא תוכל להתמיד ללא גבול, מכיוון שגם לארגונים בעזה יש מגבלות טבעיות של כושר ייצור, אחסנה ושיגור של רקטות. מנגד, גם ההתעצמות הישראלית ביכולות הגנתיות לא תוכל להתמיד לנצח, מכיוון שגם לה יש מגבלות רבות, שהעיקרית (אך לא היחידה) בהן היא תקציבית. יכולות ההתעצמות של מי תגענה לראשונה למיצוי? על כך אין כיום תשובה ברורה, אך לא מן הנמנע שישראל תגיע למיצוי יכולות ההגנה שלה לפני שהצד הפלסטינאי ימצה את יכולות התקיפה שלו, ועל ישראל להתכונן לכך.

דרכי פעולה אפשריות

איך ניתן לשפר באופן מהותי את קצב ההתעצמות ביכולות ההגנה? כיוון פעולה אפשרי אחד הוא הוזלה ניכרת של עלויות ההגנה, כדי להקטין את היתרון הכלכלי של התוקף. כיום קל וזול יותר לייצר רקטות מאשר ליירט אותן. אם נצליח להגיע לכך שליירט רקטות יהיה קל וזול כמו לייצר אותן, יתרונו של התוקף יתבטל והמגן יוכל להתעצם ביכולות הגנה באותו קצב שבו התוקף מתעצם ביכולות התקפה. ייתכן שהמפתח לכך נמצא בטכנולוגיה. רבים בציבור סבורים כי נשק הלייזר המפותח כיום על ידי משרד הביטחון יביא למהפך ביחס שבין עלויות ההגנה לעלויות ההתקפה. ראש הממשלה הקודם נפתלי בנט התייחס לכך בפירוט רב בנאום שנשא ב-1.2.2022. בנאום זה קבע נפתלי בנט כי “המשוואה הכלכלית כיום היא בלתי מתכנסת: כדי להגן בפני רקטה שעולה כמה מאות דולרים יש לשגר מיירט של ‘כיפת ברזל’ שעלותו כמה עשרות אלפי דולרים”. נשק הלייזר, אמר בנט, ישבור את המשוואה הזו תוך שנים ספורות, מכיוון שיירוט רקטות, טילים וכטב”מים בעזרת פולס חשמלי שעולה כמה דולרים יגרום לכך שעלות התקיפה תהיה גבוהה יותר מעלות ההגנה. בסופו של דבר, ניבא בנט, ישראל תקיף את עצמה ב”חומת לייזר” שתהפוך את המשוואה הכלכלית ותשים לאל את “טבעת האש” הטילית שאיראן וגרורותיה הקימו סביב ישראל.[10]

נראה שלא הכול שותפים לתחזית אופטימית זו. במאמר שפורסם בתחילת השנה במגזין ביטחוני אמריקאי רב יוקרה, ושאחד ממחבריו הוא ראש מפא”ת לשעבר יעקב נגל, נאמר בין השאר כי “טכנולוגיית הלייזר, לפחות בשלב זה, איננה מתאימה להתמודדות כנגד מטחים גדולים של איומים אוויריים”, וכי “עקב האתגרים הקשורים במחיר, במשקל ובניידות (של מערכות לייזר רב עוצמה) הדרך האופטימאלית לשימוש בטכנולוגיה הזו – לפחות בעתיד הקרוב – תהיה בשילוב עם מערכת כיפת ברזל”.[11] ללייזר כנשק נגד איומים אוויריים כמו רקטות, טילים וכטב”מים יש מגבלות רבות, בהן הרגישות למזג אוויר, טווח מוגבל וקצב יירוט נמוך, הנובע מהצורך להזרים אנרגיה לתוך המטרה עד שהיא מתפוצצת או מתפרקת – הזרמה שנמשכת כמה שניות ושבמהלכה לא ניתן ליירט מטרה אחרת. גם מי שהוביל את פיתוח הלייזר במשרד הביטחון עד לאחרונה, תא”ל יניב רותם, קבע לא מכבר כי “אנחנו לא מחליפים לא את כיפת ברזל, לא את שרביט קסמים ולא את החץ. אנחנו מביאים מערכת משלימה, כך תכננו מראש, לזה אנחנו מתכוונים, היא גם תהיה מערכת כלכלית והרעיון המרכזי הוא – כשאני אומר מערכת משלימה זה אומר שאנחנו נפעיל את שתי המערכות תמיד במקביל, נשתדל מה שאפשר לעשות עם הלייזר, מה שלא, יש לנו את האמצעים הנוספים שביניהם גם כיפת ברזל”.[12] סביר להניח שלייזר רב עוצמה, כשייכנס לשימוש אולי בעוד כמה שנים, יוקדש ליירוט במקרים קלים יחסית כמו רקטות בודדות, או כטב”מים. סביר גם שייעשה מאמץ לטפל באיומים פחות קטלניים כמו פצמ”רים באמצעות לייזר כדי לחסוך בטילי יירוט. כפי שהדברים נראים כשלב זה, הלייזר ישפר את היחס בין עלות ההגנה לעלות ההתקפה, אך לא יהפוך את המשוואה שבנט דיבר עליה. “חומת הלייזר” נראית לפי שעה כחזון רחוק, ולא בהכרח מעשי.

כיוון אפשרי אחר שאיננו נסמך על טכנולוגיה חדשנית הוא המשך שיפור הכלכליות של טילי היירוט. “כיפת ברזל” עצמה היא מופת לפריצת דרך בהוזלת מחירים: בעבר, טילים בממדים ויכולות דומים היו עולים מיליוני דולרים ליחידה. העובדה שמיירט כיפת ברזל עולה כמה עשרות אלפי דולרים בלבד הייתה כשלעצמה פריצת דרך שאפשרה להקים מערך הגנה נגד רקטות בעלויות שבהישג ידה של מדינת ישראל. האם ניתן לפתח מיירטים עוד יותר זולים? בעשור הקודם פותח בארה”ב “מיירט מיניאטורי” שביצועיו, לפי הפרסומים, היו אמורים להיות דומים למיירט של מערכת “כיפת ברזל”, אך שעלותו בייצור שוטף הייתה צריכה להיות 16,000 דולר בלבד – כשליש ממחירו של מיירט ה”תמיר”. הפיתוח הופסק לאחר ניסוי מוצלח אחד, אך לא ניתן לכך כל הסבר. הכיוון, עם זאת, היה מעניין, והצביע על כך שניתן עדיין לעשות רבות בכיוון של מיירטים זולים. טיל יירוט שהיה עולה עשרת אלפים דולר בלבד – פחות ממחירו של פגז ארטילריה מונחה – היה משפר במידה ניכרת את מאזן העלויות בין התוקף למגן, אולי לא פחות מהשיפור שהלייזר ייתן. יתרה מכך, המיירט הזול יהיה משוחרר מהמגבלות העיקריות של הלייזר, שהן הרגישות למזג האוויר וקצב ההרג הנמוך.

דרך פעולה חלופית או משלימה שמין הראוי לבדוק אותה מחדש היא מניעת שיגורים על ידי פגיעה במשגרי הרקטות. עד היום לא נרשמה כל הצלחה מעשית במניעת שיגורים על ידי השמדת משגרים. במלחמת לבנון השנייה נעשה מאמץ אדיר על ידי חיל האוויר וכוחות הקרקע להשמיד את משגרי הרקטות של החיזבאללה, וסרטוני וידאו שפורסמו על ידי צה”ל הראו עשרות מקרים של השמדת משגרים – אך הדבר לא הפחית את קצב הירי של החיזבאללה, כנראה מפני שהיו בידיו די משגרים רזרביים כדי להחליף את אלה שהושמדו. ייתכן גם שהחיזבאללה גם פרס משגרי דמי, כפי שעשה סאדאם חוסיין במלחמת המפרץ. מאז לא נראה שצה”ל נתן עדיפות להשמדת משגרים כדרך להקטנת הירי על ישראל. במבצע “עלות השחר” ניתנה להשמדת המשגרים ובורות השיגור של הג’יהאד האסלאמי עדיפות שלישית אחרי השמדת מחסני רקטות ואמצעי לחימה נוספים, ואחרי השמדת אתרי ייצור רקטות.[13] ההיגיון שבסדר עדיפויות זה ברור מאליו: העדיפות בהתקפה היא לצמצום של “בטן התחמושת” העתידית של האויב, יותר מאשר צמצום קצב הירי שלו בהווה – וזאת בהנחה הסבירה (בשלב זה) כי מערכת ההגנה מסוגלת להכיל את אש הרקטות ולהעניק הגנה נאותה למרכזי האוכלוסייה והתשתית של ישראל. במילים אחרות, ההיגיון בהקצאת העדיפויות הוא שההגנה עוסקת בהכלת הירי הנוכחי, וההתקפה עוסקת במזעור הירי העתידי.

כאמור, כל עוד רמת ההגנה נמצאת צעד קדימה לפני רמת ההתקפה, ההיגיון הזה עומד במבחן הביקורת. מאידך גיסא, במקרה הגרוע שבו קצב ההתעצמות של התקפת הרקטות יעלה על קצב ההשתפרות ביכולת ההגנה יהיה צורך לרענן את סדר העדיפויות ולתת מקום גבוה יותר להשמדת יכולות השיגור של האויב. זוהי דרישה לא פשוטה, מכיוון שהצד השני עושה מאמצים נמרצים להשריד את מערך המשגרים שלו על ידי הסוואה, הונאה ומיקום בלב אזורים מאוכלסים כדי ליצור אפקט של “מגינים אנושיים”. המפתח להצלחה במאמץ דיכוי השיגורים צריך להיות במודיעין מדויק יותר, ובכלי נשק מתוחכמים הממזערים נזקים סביבתיים, דוגמת הטילים האמריקאים שחיסלו לאחרונה את איימן זוהרי, מחליפו של אבו לאדן, בביתו שבקאבול – תוך גרימת נזק מזערי ברכוש ובנפש.

סיכום

מבצע “עלות השחר” היה קצר, גרם לאבדות מעטות ולנזקים מזעריים בישראל, אך לאבדות כבדות בקרב הנהגת הג’יהאד האסלאמי ולנזקים ניכרים לתשתיותיו. בשלב זה נראה שהמבצע השיג לפחות לפי שעה את מטרתו העיקרית, שהיא הפרדה בין פעולותיה של ישראל בעזה לפעולותיה ביהודה ושומרון. מאידך גיסא, המבצע גם חשף את קשיי ישראל במניעת התעצמות נמרצת ברקטות של הארגונים החמושים בעזה, ואת המירוץ הצמוד שבין צמיחת האיום הרקטי לבין השיפורים של מערכת ההגנה. אסור ששביעות הרצון מהמבצע המוצלח תכסה על האספקטים המדאיגים שהתגלו בו. המבצע שפך פעם נוספת אור על המירוץ הצמוד בין הרקטות מעזה לבין מערך ההגנה האווירית של ישראל, מירוץ שלא מובטח כי ישראל תנצח בו. על כן שומה על מערכת הביטחון לחשב את צעדיה קדימה ולהתכונן למצבים שבהם יכולת ההגנה הנוכחית לא תעמוד בעומס, ותחייב שינויי טכנולוגיה ושינויי דוקטרינה כדי להגן על המדינה מפני האיום הגובר של הטילים, הרקטות והכטב”מים של איראן וגרורותיה בעזה ובלבנון.

[1] דובר צה”ל, מבצע “עלות השחר” – סיכום המבצע,

https://www.youtube.com/watch?v=bPkXTUEwZxc

[2] בוכבוט א’, “מבצע עלות השחר במספרים: 350 רקטות לישראל 17 הרוגים וכ-130 פצועים פלסטינים”, וואלה! 6.8.2022,

https://news.walla.co.il/item/3522617

[3] לפי פרסום המרכז למורשת המודיעין נורו ביום ראשון ה-7 באוגוסט 600 רקטות ופצצות מרגמה. בהנחה שהכוונה היא לירי שבין בוקרו של אותו יום לבין הפסקת האש בשעה 22:30 הרי שכדי להעריך כמה רקטות ופצמ”רים נורו ביממה השנייה של הלחימה יש להוסיף לכך את מספר הרקטות והפצמ”רים שנורו בין מוצאי שבת ה-6 באוגוסט בשעות הערב לבין הבוקר שלמחרת. על כן ההנחה שביממה השנייה של הלחימה נורו יותר מ-800 רקטות ופצמ”רים מקבלת בכך אישוש עקיף. ראה “הסלמה ברצועת עזה: סיכום מבצע עלות השחר 5–7 באוגוסט 2022”, המרכז למורשת המודיעין 8.8.2022,

https://www.terrorism-info.org.il/he/%d7%94%d7%a1%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%91%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%a2%d7%aa-%d7%a2%d7%96%d7%94-%d7%a1%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%91%d7%a6%d7%a2-%d7%a2%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%97%d7%a8/

[4] חדשות כאן תאגיד השידור של ישראל 7.8.2022, https://www.youtube.com/watch?v=inFDOOIgo0g&t=89s

[5] רובין ע’, “ההגנה האווירית של ישראל במבחן במהלך מבצע שומר החומות”, מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון 8.7.2021,

https://jiss.org.il/he/rubin-israels-air-defense-tested-during-operation-wall-guard

[6] זיתון י’, “תמרורים, אלתורים מסוכנים והדרכה ביוטיוב: הרקטות שהרגו יותר עזתים”, YNET 8.8.2022,

https://www.ynet.co.il/news/article/hkowfrcp9

[7] ג’מאל אל זבאדה, בוגר המכון הטכנולוגי של ווירג’יניה. ראה מאמר בהערת שוליים 5.

[8] רוחקס דומבה, ע. “מאות תביעות פיצויים הוגשו עקב מבצע חגורה שחורה”  Israel Defense, 3.12.2019,

https://www.israeldefense.co.il/node/41141
[9]  “מבצע “עלות השחר”: המספרים מאחורי הנזקים בעקבות הירי הרקטי ” דיגיטל 14 15.8.2022,
https://www.now14.co.il/%D7%9E%D7%91%D7%A6%D7%A2-%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%97%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%90%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%A0%D7%96%D7%A7%D7%99%D7%9D
[10] לנאום המלא של ראש הממשלה הקודם ראה:

https://www.youtube.com/watch?v=gO2ZHodshMo

[11] Nagel Y., Bowman B. and Maj Zivitski L.: “Assessing Isarel’s Tactical Laser Breakthrough”, Defense News, Janurary 17.2020,  https://www.defensenews.com/opinion/commentary/2020/01/17/how-realistic-is-israels-tactical-laser-breakthrough /
[12] אמיר נ’, “מערכת לייזר שתחליף את כיפת ברזל? אפילו לא קרוב”, מקור ראשון 20.3.2022
https://www.makorrishon.co.il/opinion/469429
[13] בוכבוט א’, “מבצע עלות השחר במספרים: 350 רקטות לישראל, 17 הרוגים וכ-139 פצועים פלסטיניים”, וואלה! חדשות 6.8.2022, https://news.walla.co.il/item/3522617

תמונה: IMAGO / ZUMA Wire