בנאומו מ-1.2.2022 הודיע ראש הממשלה כי ישראל תקים “חומת לייזר” שתגן עליה מפני הטילים, הרקטות והמטוסים הבלתי מאוישים של איראן ושלוחיה. נאום זה הזכיר את נאום “מלחמת הכוכבים” של הנשיא רונלד רייגן בתקופת המלחמה הקרה.
ב-1.2.2022 נשא ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, נאום שנדמה כי רק מעטים עמדו על חשיבותו.[1] ראש הממשלה הציג בקצרה ובבהירות את משנתו על אודות האסטרטגיה הראויה לישראל במהלך העשור הקרוב. בסיפא של נאומו הודיע ראש הממשלה כי בעוד שנה תוצב לראשונה באזור הדרום מערכת ניסיונית ליירוט רקטות בעזרת קרן לייזר, מערכת שבמשך הזמן תהפוך למבצעית ותיפרס גם באזורים אחרים. בעוד שמשנתו של ראש הממשלה לא זכתה להדים רבים בתקשורת, דווקא ההודעה על הצבת מערכת לייזר תוך שנה הפכה לסנסציה זוטא שצוטטה נרחבות וזכתה למקלחת של צוננים בחלק מהתקשורת, בטענה של לוחות זמנים לא מציאותיים. יומונים מספר האשימו את בנט בהטעיית הציבור וספרו כי בכירי משרד הביטחון מעריכים כי המערכת הניסיונית תוכל להיות מבצעית רק בעוד שלוש שנים.[2] התקשורת התמקדה אפוא בסוגיה של “מתי יגיע הלייזר” תוך התעלמות מהמתווה האסטרטגי רחב היריעה שהוצג על ידי ראש הממשלה – מתווה שראוי היה לעסוק במרכיביו השונים לא פחות מאשר במועד הצבתו של לייזר ניסיוני. מאמר זה יסקור בקצרה את עיקרי “דוקטרינת בנט” ומפרט את המרכיב הטכנולוגי שלה תוך הערכת מגבלותיו ואפשרויות יישומו.
כאמור, ראש הממשלה הציג ברהיטות תמונת עולם שלמה המגדירה את היעד האסטרטגי שהמדינה צריכה לחתור אליו, את הסביבה האסטרטגית הצפויה ואת מפת הדרכים להגעה ליעד הזה. הוא שאל “איך תיראה המדינה כשתהיה בת 80”. ליובל השמונים של המדינה תהיה לדעתו משמעות מיוחדת, מכיוון “ששתי הריבונויות הקודמות לא חצו את קו שמונים השנים”. היעד ששורטט על ידי ראש הממשלה היה אם כן לחצות בהצלחה את קו 80 השנים לקיום המדינה כשהיא “חזקה, שלווה ובטוחה”. הנאום תיאר את הסביבה האסטרטגית הצפויה: ארצות הברית נמצאת בעיצומו של תהליך הסתלקות מהאזור למען שימור האינטרסים שלה באזורים אחרים בעולם; הוואקום אשר ייווצר בעקבות עזיבת ארה”ב יתמלא מחדש במהרה על ידי כוחות מקומיים. אפשרות אחת היא שהוואקום יתמלא על ידי איראן. אך קיימת גם אפשרות אחרת: שישראל, בעזרת ברית הגנה עם ידידותיה שבאזור, תהיה זו שתמלא את הוואקום שארה”ב תשאיר אחריה.
כצפוי, ראש הממשלה הקדיש פרק נכבד בנאום הקצר שלו לאיום האיראני. לדבריו, “איראן היא ראשית הצירים של מרבית האיום עלינו”, וקבע כי “המערכה להחלשת איראן החלה”. המערכה הזו מתנהלת בכל הממדים: גרעין, כלכלה, סייבר, פעולות גלויות ופעולות חשאיות. החלשתה הכלכלית של איראן, שהיא “ראש התמנון”, היא אינטרס ביטחוני ישראלי, וחידושו של הסכם הגרעין עלול להפוך מגמה זו ולחזק את איראן וזרועותיה הנלחמות בישראל. למרות הכול, מבחינת ישראל המערכה להחלשת איראן תימשך גם אם הסכם הגרעין אומנם יחודש.
איך מקיימים מדינה מתקדמת בעולם לא יציב שאין בו שוטר עולמי יחיד? האסטרטגיה שראש הממשלה פרש בפני מאזיניו היא של הסתמכות עצמית על “צמיחה כלכלית והתעצמות צבאית”. האסטרטגיה הזו כבר באה לידי ביטוי בשתי החלטות של הממשלה הנוכחית: האחת – ניהול מגפת הקורונה ללא סגרים כדי לא לפגוע במשק, והאחרת – אישור תקציב נפרד וגדול מאוד להתעצמות ולבניין כוח צבאי. באסטרטגיה זו המשאבים להתעצמות צריכים לבוא בעיקר מהגידול בתוצר המקומי הגולמי (תמ”ג), שראש הממשלה קרא להגדילו לטריליון דולר לשנה (התמ”ג עמד בשנת 2020 על כ-400 מיליארד דולר במונחי שער חליפין). מגזר הטכנולוגיה הגבוהה, שתורם היום כ-12% מהתמ”ג, צריך לגדול פי שניים. לשני הנדבכים האלה של האסטרטגיה הלאומית – התעצמות צבאית הנסמכת על משאבים פנימיים פרי צמיחה כלכלית – הוסיף ראש הממשלה נדבך שלישי: יציבות פוליטית. בעזרת משוב חיובי זה של יציבות פוליטית המאפשרת צמיחה כלכלית ניתן יהיה להפנות משאבים גדולים להתעצמות: “לא לבירוקרטיה צבאית אלא לבניין יכולות”, הדגיש ראש הממשלה, אולי בעקיצה כלפי מערכת הביטחון. בעזרת משאבים אלה ניתן יהיה להביא לידי ביטוי את היכולת הטכנולוגית העדיפה של ישראל.
המישור העיקרי שבו העדיפות הטכנולוגית הישראלית צריכה לבוא לידי ביטוי הוא במענה לאיום הטילים וכלי הטיס הבלתי מאוישים (כטב”מים). המשוואה הכלכלית כיום היא בלתי מתכנסת: כדי להגן בפני רקטה שעולה כמה מאות דולרים יש לשגר מיירט של “כיפת ברזל” שעלותו כמה עשרות אלפי דולרים. כתוצאה, אנחנו נאלצים להוציא מיליוני דולרים על כל סבב הסלמה ומיליארדי דולרים בזמן מערכה מלאה, “משוואה שאיננה בת קיימא”, לדברי ראש הממשלה. “החלטנו לשבור את המשוואה הזו, והיא תישבר תוך כמה שנים בלבד”. בנט הצהיר שבעוד כשנה צה”ל יכניס לשירות מערכת יירוט בעזרת לייזר, בתחילה באופן ניסיוני ולאחר מכן באופן מבצעי. עם התקדמות השנים תקיף ישראל את עצמה ב”חומת לייזר” שתהפוך על פניה את המשוואה הכלכלית: עלות תקיפת ישראל בעזרת רקטות, טילים וכטב”מים תהיה גבוהה יותר מעלות ההגנה. יירוט בעזרת פולס חשמלי שעולה כמה דולרים ישלול מהאויב את היכולת העיקרית שלו, וישים לאל את “טבעת האש” שאיראן הקימה סביב ישראל. יתרה מכך: הדור החדש הזה של הגנה בפני טילים יוכל לשמש גם את ידידות ישראל במרחב, שגם הן מאוימות על ידי איראן ושלוחותיה, והדבר ישמש לחיזוק היחסים עימן.
הכרזתו זו של ראש הממשלה על הקמת “חומת לייזר” תוך שנים מספר שתציב מענה ל”טבעת האש” של איראן ושלוחיה השאירה בצל את המרכיבים המשמעותיים האחרים של משנתו. משמעותית היא תחזיתו שמדינת ישראל תצטרך להיגמל מתמיכתה של מעצמה עולמית – מצב שלא היה קיים מעולם עוד מבראשית. הציונות נסמכה על האימפריה הבריטית לצורך הקמת הבית הלאומי, ולאחר מכן על ארצות הברית להבטחת קיומה של המדינה. כתוצאה מכך, ההתעצמות הצבאית ההכרחית כדי לעמוד מול האיום האיראני תמומן כולה מהתעצמות כלכלית פנימית, בלי להסתמך על משאבים שבאים מבחוץ, והטכנולוגיה הישראלית במימוש של “חומת לייזר” – שעלויות פיתוחה והצבתה יבואו כולם ממשאבי ההתעצמות הכלכלית – היא זו שתנטרל את עיקר האיום מצד איראן ושלוחותיה. בסיכומו של דבר, מדינת ישראל העומדת בסכנה קיומית מצד איראן, ושלא תוכל לסמוך עוד על ארה”ב כמשענת ביטחונית, תצטרך אולי למלא את מקומה של ארה”ב ככוח מייצב במזרח התיכון לאחר נסיגתה מהאזור, ולהסתמך לצורך המשך קיומה על יתרון כלכלי וטכנולוגי שיתממש בצורת אותה “חומת לייזר”.
נאום “חומת הלייזר” של ראש הממשלה מזכיר במידה מסוימת את נאום “מלחמת הכוכבים” ממרץ 1983 של הנשיא רייגן. הדמיון הוא הן בנסיבות והן בפתרונות. כשרייגן נשא את נאומו המפורסם, ברית המועצות נתפסה כמעצמה עולה בעלת יכולות גוברות והולכות להביס את ארה”ב הן במלחמה קונבנציונלית והן במלחמה גרעינית. בדומה לראש ממשלת ישראל שרואה באיראן – ובצדק – את “ראש התמנון”, הנשיא רייגן ראה את ברית המועצות כ”אימפריית הרשע”. כמו ראש ממשלת ישראל דהיום, גם הנשיא רייגן הדגיש התעצמות צבאית וטכנולוגית כמענה ההכרחי לאיום הקיומי שברית המועצות הציבה לארה”ב ולמערב כולו. וכמו ראש ממשלת ישראל כיום, גם הנשיא רייגן קרא לתרגם את היתרון הכלכלי של ארה”ב ליתרון טכנולוגי, ולהציב בחלל “חומת לייזר” שתשלול מברית המועצות את היכולת העיקרית שלה לאיים על ארה”ב ובנות בריתה בעזרת טיליה הגרעיניים. שני המנהיגים ראו בחזונם מפתח קסמים טכנולוגי מבוסס לייזר שישים לאל את האיום הקיומי על מדינותיהם.
קיימים כמובן הבדלים משמעותיים בין הנסיבות של נאום “מלחמת הכוכבים” של נשיא ארה”ב משנת 1983 לבין נאום “חומת הלייזר” של ראש ממשלת ישראל משנת 2022: למרות מראית העין על עוצמה הולכת וגוברת, ברית המועצות כבר הייתה בעיצומו של תהליך שקיעה שעדיין היה סמוי מהעין. איראן, לעומת זאת, ממשיכה לצבור עוצמה גם בתנאים של סנקציות מערביות. ארה”ב לא נזקקה לזינוק בצמיחה הכלכלית כדי לממן את חזון “מלחמת הכוכבים”, לעומת ישראל שלדברי ראש הממשלה חייבת להגדיל את כלכלתה פי שניים וחצי כדי לממן את “חומת הלייזר”. מאידך גיסא, החומה שהנשיא רייגן קיווה להציב בחלל התבססה בעיקר על לייזרים גרעיניים שלא היו ניתנים למימוש בטכנולוגיות של אותם ימים – ולמעשה גם לא בטכנולוגיות של ימינו. לעומת הלייזר הגרעיני-חללי של הנשיא רייגן, הלייזר שראש ממשלת ישראל התכוון אליו הוא חשמלי-קרקעי, וקרוב לוודאי שניתן יהיה לממש אותו בשנים הקרובות. הבעייתיות בחזון “חומת הלייזר” איננה באתגר הטכנולוגי – אף שהוא עדיין ניכר למדי – אלא באתגר המבצעי-כלכלי.
לנשק מבוסס קרן לייזר רבת עוצמה יש שלוש מגבלות אינהרנטיות שאינן תלויות טכנולוגיה והן קיימות הן בלייזר כימי (כמו ה”נאוטילוס”) והן בלייזר חשמלי. המגבלה הראשונה היא מזג האוויר. עננות, גשם או אובך מכרסמים בעוצמת הקרן או אפילו חוסמים אותה לחלוטין. ניתן להתגבר על מגבלה זו על ידי הטסת הלייזרים מעל תקרת מזג האוויר, אך המחיר הוא בצורך לבנות צי מטוסים או כטב”מים ייעודי בעל קיבולת יירוט זהה לפחות לזו של מערך הלייזר הקרקעי, וזאת מכיוון שבחסימת מזג אוויר קיצונית (כמו סופת ה”אלפיס” של תחילת פברואר) המערך הקרקעי יהיה מושבת והמערך האווירי יצטרך לשאת במלוא הנטל. אם המערך האווירי יתבסס על כטב”מים, יהיה צורך במערכות לייזר קלות משקל במיוחד עקב כושר הנשיאה הנמוך יחסית של כטב”מים. קשה להגזים במשמעויות הכלכליות והלוגיסטיות של פריסת שני מערכי לייזר בעלי יכולת אש זהה, האחד על הקרקע והאחר באוויר.
המגבלה השנייה היא קצב ההרג הנמוך. קרן הלייזר נעה אומנם במהירות האור, אך הפגיעה במטרה עדיין אין פירושה השמדת המטרה: הקרן צריכה לחמם את המטרה עד לנקודה שבה הראש הקרבי מתפוצץ מעצמו. בניסויי “נאוטילוס” בשעתו, שנעשו מול מטרות דומות ל”גראד”, נדרשו בין שתיים לשלוש שניות עד שהמטרה הושמדה. בזמן שקרן הלייזר מחממת את המטרה, שאר הרקטות שבמטח ממשיכות לנוע לכיוון מטרותיהן. הלייזר מסוגל ליירט רק רקטה אחת בכל פעם. במבצע “שומר החומות” נורו על גוש דן מטחים מרוכזים של מעל 100 רקטות; לייזר יחיד שהיה מנסה להגן מפני מטח כזה היה מצליח ליירט מספר קטן של רקטות. השאר היו נופלות בשטחים בנויים וגורמות לאבדות כבדות ולנזקים. מיירטי “כיפת ברזל”, לעומת זאת, נורים בקצב מהיר כמו הרקטות שהם מיירטים, וכל מיירט כבר נעול ברגע יציאתו על רקטה ספציפית. במילים אחרות: מערכות טילי יירוט עובדות במקביל ומעסיקות עשרות מטרות בבת אחת, אך מערכות יירוט מבוססות לייזר יכולות להעסיק רק מטרה אחת בכל פעם ולעבור למטרה הבאה רק אחרי שהקודמת הושמדה.
הפתרון לכך הוא הוספת תותחי לייזר לכל אזור הגנה. שני לייזרים יוכלו לטפל בשני איומים במקביל, ושלושה לייזרים יוכלו לעשות זאת עוד יותר מהר. סביר שעיבוי מערך הלייזרים יפתור את בעיית קצב ההרג. מאידך גיסא, עיבוי מערך הלייזרים הקרקעי יחייב עיבוי מקביל של מערך הלייזרים המוטס. גם במקרה זה קשה להגזים במשמעויות הכלכליות והלוגיסטיות של הפתרון הזה. כדי שפתרון זה יהיה ישים, הלייזר החשמלי שמפותח היום בישראל צריך להיות זול לאין שיעור מהלייזרים הכימיים של העבר. במילים אחרות: פתרון בעיית קצב ההרג תלוי לחלוטין במחירו של תותח הלייזר החדש.
המגבלה השלישית היא הטווח היעיל של קרן הלייזר. בהיווצרה הקרן היא צרה וממוקדת, והיא נשארת כזו לאורך קילומטרים רבים. כל עוד הקרן ממוקדת דיה, חימום הרקטה עד השמדתה ייעשה במהירות יחסית. דא עקא שאחרי מספר קילומטרים לא רב ההפרעות האטמוספריות נוטות “לפזר” את הקרן, וכשהיא נעשית רחבה ולא ממוקדת האנרגיה שלה מתפזרת על פני מעטפת הרקטה מבלי לחמם ולהשמיד אותה. על כן הגנה בעזרת לייזר היא בהכרח מקומית ומחייבת לכסות את המדינה בעשרות או יותר של מרכזי הגנה, שבכל אחד מהם יפעלו כמה לייזרים במקביל. שוב, קשה להגזים במשמעויות הכלכליות והלוגיסטיות שבדבר.
ראש הממשלה הסביר את ההיגיון שבמעבר מ”חומת מיירטים”, שעליה ישראל מתבססת היום, ל”חומת לייזר” שתהפוך את המשוואה הכלכלית. אך האם היא באמת תהפוך אותה? הדבר איננו ברור כלל ועיקר. אין ספק שבעתיד הלא רחוק יהיה ביכולת התעשייה הביטחונית הישראלית להציב “תותחי לייזר” חשמליים שיוכלו ליירט רקטות (אם כי יש ספק אם הם יוכלו ליירט טילים ארוכי טווח המגיעים מאיראן עצמה). אך האם העלות הכוללת של ההתגברות על המגבלות של “חומת הלייזר” תצדיק את ביטול “חומת המיירטים” הקיימת כיום? ייתכן שראש הממשלה יודע דברים שאינם ידועים בספרות המקצועית הפתוחה, אך גם ייתכן שראש הממשלה – איש היי-טק בכל מהותו – נסחף אחרי הקסם של נשק ממשפחת “מלחמת הכוכבים”.
הן ראש ממשלת ישראל כיום והן נשיא ארה”ב ב-1983 הציעו פתרון פלא טכנולוגי יחיד – מן “קונץ פטנט” – שיהפוך את משוואת האיום על מדינותיהם. “מלחמת הכוכבים” של הנשיא רייגן נכשלה כפרויקט טכנולוגי, אך הצליחה להטיל מורא על הנהגת ברית המועצות והייתה לדעת משקיפים רבים – בעיקר משקיפים רוסיים – אחד הגורמים העיקריים שזירזו את נפילת בריה”מ. ל”מלחמת הכוכבים” של ראש ממשלת ישראל יש אומנם משפט קיום טכנולוגי, אך לא ברור אם היא תהיה ישימה מבחינת עלות/תועלת, ועוד פחות ברור אם היא תתרום להפחדת או להחלשת איראן. עם ספקות אלה נצטרך לחיות, עד שמערכת הביטחון תצליח להוכיח לא רק את הישימות של הלייזר שהיא מפתחת, אלא גם את הכדאיות של הצבתו כמשענת העיקרית של ביטחון המדינה.
[1] לנאום המלא של ראש הממשלה ראה https://www.youtube.com/watch?v=gO2ZHodshMo.
[2] ליס, י’, “בנט הציג נוסחת קסם למאבק באיראן ובמערכת הביטחון סבורים שהטעה פה את הציבור”, הארץ 2.2.2022, https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.10584723, וראה גם לב רם, ס’, “גורמים במערכת הביטחון על נאום בנט: הכותרות שסיפק מעוותות את המציאות”, מעריב 1.2.2022, https://www.maariv.co.il/news/military/Article-895275.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: Shutterstock
- בניית אתרים